מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא

אני סבתא שלי ומאור
געגוע לתקופת הילדות

סבתא שלנו ,רותי רחמים, נולדה בבית החולים בנהריה בשנת 1955. היא נולדה שמינית מתוך עשרה אחים. הוריה עלו מבגדד, עיר הבירה של עירק.

הם עלו לארץ ונשלחו למעברה בנהריה. לאחר מכן עברה המשפחה, להתגורר בדירת שני חדרים בשכון ממשלתי, בה התגוררו בצפיפות כל בני המשפחה.

סבתא זוכרת את עגלות הסוחרים שהיו עוברות בשכונה, את עגלת בקבוקי החלב, שהיה לו טעם עשיר, את עגלת הקרח שאתו היו מקפיאים מזון במקרר, את עגלת האבטיחים, שאמא שלה מאוד אהבה, ואת עגלת הנפט ששימש להדלקת התנורים.

"…נפט…נפט…נפט…", כך היו צועקים מוכרי הנפט בכניסתם לרחוב, מלווים את צעקתם בצלצול בפעמון נחושת גדול.

מוכר הנפט היה מגיע רכוב על עגלה וסוס, שהומרה לאחר מכן במכונית זעירה עם מנוע של שתי פעימות, שבחלקה האחורי היה המיכל בו היה הנפט. עקרות הבית היו שומעות את צלצול פעמון הנפט, תופסות את מיכל הג'ריקן ממתכת מעודפי הצבא הבריטי, ויורדות לתפוס תור ליד חלקה האחורי של עגלת הנפט. מוכר הנפט היה יורד בכבדות ממושבו, ניגש לחלקה האחורי של העגלה, שם היה תלוי לו על ברז הנפט מיכל נחושת ענק. הוא היה מניח את המיכל תחת הברז, פותח את הברז ושצף של נפט היה ממלא את המיכל, ממנו היה מעביר לג'ריקנים של עקרות הבית, ומשם לתנורי הפיירסייט שהיו מחממים את הבית.(פורטל עבודה מלאכה)

בגיל שנה סבתא נפלה מחלון הבית,  שבקומה השניה ויצאה בשריטה בלבד . במשפחתה יש דודים שנולדו אחריי האחיינים שלהם.

סבתא זוכרת את הטעם והריח המיוחד של הפירות, את המשחקים שהיו משחקים כאשר היו נפגשים מתחת לבית. את חיי החברה. הטלוויזיה הראשונה שלהם הייתה בשחור לבן, עם ערוץ אחד, וילדי השכונה היו באים לצפות, כל סוף שבוע, בני המשפחה היו צופים יחד בסרט ערבי בטלוויזיה.

שידורי הסרט הערבי החלו עם השקת השידורים הסדירים של הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968 – כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, שבה נלחמה ישראל בשלוש מארבע שכנותיה הערביות – ונמשכו לאורך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, בתקופה שהעולם הערבי בכללותו נחשב בישראל כאויב (ומצדו גילה יחס עוין כלפי המדינה היהודית) ואלמנטים מתרבויות ערב נחשבו ככלל (ובוודאי בזרם המרכזי) כנחותים ודחויים. חרף זאת, רצועה זו זכתה לפופולריות רבה בקרב כל הקבוצות בישראל, והצפייה בסרט הערבי הפכה למעין טקס משפחתי קבוע, מדורת שבט. עם זאת, היחס אליה היה כאל תופעה פולקלוריסטית שאין לקחת ברצינות רבה. שידורי סרטי הקולנוע הערביים, מדי שבוע בערב שבת, נמשכו כשלושה עשורים. ב-1974 נוספו לסרטים כתוביות בעברית.

סרטי הקולנוע ששודרו התאפיינו בגוון מלודרמטי ניכר (מקביל במידה חלקית לז'אנר סרטי הבורקס שהיה נפוץ בקולנוע הישראלי באותה תקופה).ויקיפדיה

סבתא זוכרת את טלפון החוגה שאביה היה נועל עם מפתח מיוחד, ובעיקר זוכרת את המאכלים שאימה הכינה, ושהיום סבתא מכינה לנו.

הזווית האישית

סבתא : נהניתי מאוד והתרגשתי לספר לנכדיי על שורשי על משפחתי ועל סביבת מגורי הקודמים. תוכנית בקשר הרב דורי מאוד חשובה ותורמת לקשר בין  הדורות. אני רוצה לאחל לנכדיי שישמרו על קשר משפחתי קרוב, שנהיה תמיד בקשר, שיהיו בריאים ונעבור את הקורונה בשלום.

עמית ומאור: נהנינו מאוד, והתרגשנו מאוד לפגוש את סבתא, לאחר תקופה ,ולשמוע ממנה את סיפור ילדותה המרגש. איך הם חיו בצפיפות ובצנעה ובחברות טובה.אנחנו מאחלים לסבתא המון בריאות, אושר ואריכות ימים. נדאג לשמור איתה על קשר יום-יומי.

מילון

הסרט הערבי של יום שישי
הסרט הערבי של יום שישי היה תופעת קאלט ישראלית שנמשכה כשלושה עשורים, משנת 1968 ועד שנות ה-90. מדי ערב שבת שידרה הטלוויזיה הישראלית (לימים הערוץ הראשון) סרט קולנוע מצרי, ומשבצת שידור זו זכתה לפופולריות ניכרת וחוצת-מגזרים. ויקיפדיה.

ציטוטים

”הטלוויזיה הראשונה שלהם הייתה בשחור לבן, עם ערוץ אחד, וילדי השכונה היו באים לצפות, כל סוף שבוע, בני המשפחה היו צופים יחד בסרט ערבי בטלוויזיה.“