מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של לובה פישמן בברה"מ והעלייה לישראל

ירון עם לובה
תמונת ילדות
הבריחה עם אימא במלחה"ע השנייה ומהלך חיים

קוראים לי לובה, פירוש השם הוא אהבה. נולדתי בעיירה קטנה בשם בילץ (בִּיצָה במולדובית), באותן שנים הייתה העיירה חלק מרומניה אך כעבור כמה שנים נכבשה על ידי ברית המועצות.

בית ההורים

הבית שגדלתי בו היה קטן, אני לא זוכרת כל כך את המבנה שלו אבל אני זוכרת פחות או יותר מקומות בבית. לא יכולנו ללכת לבית הכנסת (ככל הנראה כי הממשל באותן שנים היה אנטישמי) אבל הקפדנו בסתר על קיום מנהגים ומצוות כגון הדלקת נרות שבת, צום ביום כיפור, אפיית מצות בפסח וכו'. העיירה הייתה ממוקמת ליד נהרות אז בקיץ היינו הולכים לרחוץ שם, ולשחק בכדורעף. לאמי קראו רייזה ולאבי קראו ברל (דוב), אימא שלי הייתה מוכרת בחנות ואבא שלי היה עובד מפעל. אבא שלי היה חזק ותמיד שמר עלינו ואימא הייתה מאוד חכמה ויפה. נולדתי בת יחידה, לא היו לי אחים, אכלנו מה שהיה אפשר, לפעמים בשר לפעמים לחם לפעמים מרק.

אמי רייזה ואבי ברל

 אמי רייזה ואבי ברל

בנוסף, סבי היה מנהיג התנועה הציונית באזור, ואף היה בקשר עם אנשים חשובים כמו סוקולוב (הם אהבו לשחק שחמט יחדיו).

זיכרונות ילדות

לאחר המלחמה (מלחמת העולם השנייה) היו לי שלוש חברות, קראו להן לורה, רעייה וסווטה, היינו משחקות בקלאס, בחבל, היינו עושות ספורט, היינו גם מצטיינות בלימודים אז אהבנו לעשות את שיעורי הבית יחד. אני לא זוכרת כל כך את שם בית הספר, אבל זה היה בית ספר רק לבנות, כל המורים אהבו אותי. למדנו היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, ספרות וכו', לאחר כמה שנים גם הוצאתי דוקטורט בתחומי המדעים (מתמטיקה אסטרו-פיזיקה וכימיה). הייתה לנו תלבושת אחידה שכללה חולצה מכופתרת, חצאית ותיק לספרים (כפי שאתם רואים בתמונה). אני זוכרת שפעם אחת עשו לנו נשף סיום בית ספר משותף עם הבית ספר של הבנים ממול, ואני זוכרת שמישהו משם הזמין אותי לנשף, אז אימא שלי תפרה לי שמלה, וכשהגענו לשם רקדנו ביחד. המאכל האהוב עלי היה שוקולד, כשאימא הביאה שוקולד הביתה זאת הייתה סיבה לשמחה, כי זה היה דבר יקר ולא הרבה יכלו לקבל אותו.

זכרונות משנות העשרים

אני מאוד אוהבת מוזיקה, אני זוכרת שאימא חסכה קצת כסף והצליחה לקנות גרמופון, גם לשכנים היה רדיו. באותן שנים רק לאנשים מעטים הייתה את היכולת לקנות אחד, הם היו נותנים לי להקשיב למוסיקה בו, השירים שהכי זכורים לי מאותה תקופה היו "Круг солнца" (עיגול של שמש), "День рождения" (שיר יום הולדת) ו- "Катюша" (קטיושה).

הזמנים אז היו הזמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ולכן הכלכלה הייתה בשפל אז אנשים העדיפו להאזין למוסיקה בביתם מאשר לצאת ולצפות במופעי בידור.

אהבה ומשפחה

סיפור האהבה של אמי ושל אבי מיוחד מאוד: אבי חיזר אחריה זמן רב, הביא לה פרחים וגם לקח אותה לבילויים, לאחר כמה חודשים ביקש מאביה רשות להתחתן איתה והוא הסכים מיד. אני נולדתי כמה שנים לאחר החתונה, אבי ואמי אהבו אותי מאוד וגם לכן קראו לי 'לובה' (אהובה בתרגום לעברית), אמי ואבי דאגו לי מאוד בילדות. גם בתקופת המלחמה אבא שלי שמר עלינו וכשגוייס לצבא אמי דאגה לשמור על שתינו, ברחנו ממקום למקום. בתחילה נסענו ברכבת מספר ימים עד שהגענו לעיירה בשם מארי בטורקמניסטן, שם אמי הצליחה למצוא עבודה בטחנת קמח כך שהיה לנו קורת גג מעל הראש ואוכל. כשהתפשטו חדשות על פלישת הגרמנים לאזור זה מיהרנו לברוח לבוכרה שבאוזבקיסטן, בדרך נאלצנו לאכול ביצי צבים שמצאנו בחוף ולחם עבש, אך אמי תמיד דאגה שלא אהיה רעבה. בדרך גם נתקלנו בתהלוכות אנטישמיות כלפי יהודים אשר צעקו תוך נפנוף בסכינים "מוות ליהודים" ולכן הסוונו את יהדותנו. בסוף המלחמה הגיעה אלינו הבשורה הקשה: אבי נעדר בקרב, האחרון שראה אותו ציין כי ראה אותו נלחם בזמן ההפצצות בעיר סטאלינגרנד ומאז נעלמו עקבותיו.

כשחזרנו למקום הולדתי גילינו כי מתוך משפחתה הענפה של אמי שכללה כ-30 נפשות, ממנה שרדו רק שתי דודותיי ובן דודי מוניה. בעקבות המלחמה היה רעב קשה והכלכלה הייתה מרוסקת, היו לנו הקצבות ותלושי מזון הכללה פת לחם לכל ראש, בצל, וביסקוויט אולם זה לא הספיק, חיינו בעוני. אמי עבדה בעבודות מזדמנות מזריחה עד שקיעה ועשתה הכל על מנת שאשלים את לימודיי באוניברסיטה ואז התחלתי לעבוד במקביל ללימודיי במחקר כמרצה באוניברסיטה, זאת עד שעלינו לארץ. בארץ עבדתי בתחומי האלקטרוניקה ולבסוף בהנהלת חשבונות.

הכרתי את בעלי בשידוך שנעשה על ידי חברה טובה שלי, באותן שנים היה נהוג היה לבקש קודם כל את ידה של אישה איתה רצית להתחתן מהוריה או חברים קרובים ולרוב סוגי אינטימיות כאלו ואחרים הייתה מותרת רק לאחר החתונה. את החתונה ערכנו בטקס אזרחי כמקובל בברה"מ אולם את החתונה לפי המסורת קיימנו בחצר הבית עם חופה אוכל וריקודים. לאחר שהתחתנתי נולדה בתי, בלה העוסקת בעריכת דין, ולבלה נולד הנכד שלי, ירון.

שלב התקומה

בעת הכרזת המדינה היינו בברה"מ, אני זוכרת שהשמיעו ברדיו את הכרזת העצמאות ואמי אמרה לי בהתרגשות:"יש לנו מדינה!".

בכל השנים שחיינו בבריה"מ היו גילויי אנטישמיות, אשר התגברו. אמנם עבדתי באוניברסיטה אבל היה קשה להחזיק מעמד בעבודה באוניברסיטה או להתקדם, כלומר לא יכולתי לעבור לעבוד באוניברסיטה טובה יותר או להתקדם בתחום המחקר וכיוצ"ב. משרות טובות בתחום הממשל, מפעלים גדולים, אוניברסיטאות וכו' –  לא ניתנו ליהודים. אני בקושי רב הצלחתי לעבוד באוניברסיטה וזאת רק לאחר מתן שוחד ובכל פעם הזכירו לי שאני צריכה להוקיר תודה שאני עובדת למרות שאני יהודיה. בכל פעם היו התגרויות (אכילת חזיר לידי, ניסיון להכריח אותי לאכול חזיר, ניסיון להכריח אותי לאכול ביום כיפור וכיוצ"ב..).

בבית חיינו חיים סודיים, שמרנו יחד עם הקהילה היהודית על מנהגינו כגון: אפינו מצות בפסח וחילקנו לקהילה, היינו קוברים את מתינו עם כרית במילוי חול מירושלים עיר הקודש ושאפנו לחיות כיהודים בירושלים. ברית מילה ברוסיה היתה אסורה, אם היו מגלים – דינה מאסר ממושך ועינויים. חרף זאת ביצענו ברית מילה לאחד מבני המשפחה. לצערנו, הברית הסתבכה, הוא פיתח זיהום, חום גבוה – אם היינו לוקחים אותו לביה"ח או אם הוא היה מת – גורלנו היה נחרץ.

בנוסף בברה"מ התגברו סיפורי הציונות, היינו מקבלים דיווחים סודיים על הנעשה בארץ, דיברנו ביידיש, והתחלנו ללמוד בסתר לכתוב בעברית, אך כמו כן שמענו על אסירי ציון ומכאן חששותינו התגברו. מאוד שאפנו לעלות לארץ ישראל שנוכל לקיים את מנהגינו, להרגיש שייכים והחלטנו שאנו עושים את מירב המאמצים לעלות לארץ. הייתה בירוקרטיה רבה סביב המעבר, חקירות של הממשל, נסענו המבוגרים במיוחד לראשונה למוסקבה בירת ברה"מ לטפל בנושא האשרה, כאשר השארתי את בתי בלה אמו של ירון מאחור, כאשר מכרנו כבר את הבית והרכוש במחירי הפסד על מנת לעמוד בתשלומי קבלת האשרה  – פחדנו שאם יסרבו ולא יתנו לנו אשרה אזי יתנכלו לנו בהמשך, יפטרו אותנו מעבודתנו ולא יהיה לנו היכן לגור שכן הסתכנו ומכרנו את הרכוש.

לאחר קבלת האשרה המיוחלת, מספר חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים עלינו לארץ וזאת תחת אבטחה כבדה דרך וינה באוסטריה (שכן לא היו טיסות ישירות) מובן שמאוד פחדנו, שכן הדיווחים על המצב הביטחוני בארץ היו קשים. עלינו ארצה, קיבלנו תעודות זהות בשדה התעופה, חילקו אותנו לקבוצות, והקבוצה שלנו הועברה לגור במלון שהוסב למלון לקליטת עולים בעיר נהריה. בעיר נהריה לא היה שקט שכן היינו שומעים את הדי הירי לעבר ישראל מגבול הצפון. כאשר היה מחשיך היינו נסגרים במלון שכן היו ניסיונות של חדירת מחבלים, אשר חלקם הצליחו והגיעו קרוב מאוד למלון שלנו אולם למזלנו נעצרו ע"י חייל צה"ל.

לעולים ניתנה הזדמנות ללמוד את השפה ב"אולפן", זהו מעין בית ספר, אולם אנו המבוגרים דאגנו מאוד לעתיד הכלכלי, לא היה לנו כסף ולא יכולנו לבזבז זמן על לימודים באולפן. לכן כל יום מוקדם בבוקר נסעתי מנהריה לתל אביב מרחק של כשלוש שעות נסיעה וחיפשתי עבודה, הייתי חוזרת עוד באותו יום לנהריה. את בלה בקושי ראיתי, היא נשארה בהשגחת סבתה. בלה לא ידעה עברית וקצת צחקו עליה בגלל זה וגם על הסנדלים והבגדים מרוסיה, היא היתה בוכה למה מכרנו את הטלוויזיה הרוסית כי בטלוויזיה בישראל היא לא מבינה כלום.

בלה קלטה את השפה מהר, החלה לחגוג את חגי ישראל, להדליק נרות חנוכה, להתחפש בפורים, צברה חברים. כאשר בלה הלכה לגן, היא עברה בדרך בין פרדסים ואכלה בדרך קלמנטינות, תפוזים (פירות ההדר ריגשו אותנו שכן כמעט לא היו כאלו ברוסיה ותפוזים שנמכרו לעיתים ברוסיה עלו הרבה כסף, אולם הייתה עליהם מדבקה JAFFA וזה ריגש אותנו שכן ידענו שזה תפוזים מיפו, ארץ ישראל).

לבסוף מצאתי עבודה בתחום האלקטרוניקה במרכז בתעשיה הצבאית והייתי מאוד גאה שאני תורמת למדינה, מתערה בחברה, עברית למדתי בעבודה ותוך שאני נעזרת בקריאה בעיתון ה"ארץ", מהעיתון למדתי הרבה על ארצנו. לאחר מספר חודשי עבודה כאשר אני נוסעת כל יום הלוך ושוב מנהריה לתל אביב, מצאנו עבודה במרכז בשכירות בעיר בני ברק, קרוב לתל אביב ועברנו לגור שם. לאחר מספר שנים בנו בבני ברק דיור זול יותר לעולים חדשים, לקחנו הלוואה שנקראת משכנתא וקנינו דירה, בשכונה גרו הרבה עולים חדשים כמונו. לאחר מספר שנים, הצלחנו לחסוך כסף ולקנות דירה בכפר סבא, אנו מאוד אהבנו את המעבר לכפר סבא שכן הצלחנו להתערות יותר גם בחיי היום יום בחברה הישראלית.

כיום אני גאה לומר שאני, לובה פישמן, ישראלית.

מימין: בפארק ליד הבית בבני ברק, במרכז: קבלת ספר תנ"ך, משמאל: חג הפורים הראשון שחגגנו בארץ

הזוית האישית

ירון: נהניתי מאוד ללמוד על החיים של סבתי, ואני שמח שעכשיו אני יודע את מה שעבר על סבתי.

מילון

לובה
אהבה

נחום ט' סוקולוב
נחום ט' סוקולוב (10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק – 17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר, חוקר, ומחלוצי העיתונות העברית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין שום דבר שעומד בפני הרצון“

”ברחנו ללבוכרה שבאוזבקיסטן, בדרך נאלצנו לאכול ביצי צבים שמצאנו בחוף ולחם עבש, אך אמי תמיד דאגה שלא אהיה רעבה“