מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה וחייה של ריאנה בישראל

מאיה ואני במפגש הפתיחה של הקשר הרב דורי.
על הספה מצ'כיה.
צמיחה ביחד עם מדינת ישראל

שמי ריאנה, נולדתי בצ'כיה להוריי אבז'ן שטרן וירמילה וויבודובה ושמי הוא ריאנה על שם שתי הסבתות שלי האחת רייזלה (שושנה) שנספתה בשואה והשנייה אנה. רייזל ואנה – ריאנה.

אבי קפץ מהרכבת שהובילה את תושבי העיירה מונקאץ לאושוויץ וכך ניצל. הוא הצטרף לבריגדה של הגנרל סבובודה בצבא הרוסי. במהלך המלחמה קיבל אבי 4 מדליות על אומץ לב, הקרבה, נאמנות וגבורה.

אבי הכיר את אמי כשהגיע עם הרוסים בתום המלחמה לעיר הולדתה של אימא, ז'אטץ. אימא הייתה מבית לא יהודי, צעירה מאבא ב-14 שנים. הייתה להם אהבה עזה, הערכה והבנה. כקצין מצטיין קיבל אבא מהמדינה חווה חקלאית גדולה על גבול גרמניה (אזור הסודטים) – חוטיקוב. לשם עבר הזוג הצעיר לאחר נישואיו. שם נולדתי אני.

עם אימא בעגלה בצ'כיה

אימא קיבלה על עצמה להיות יהודיה בלי שום טקס מיד עם נישואיה לאבא. היא הבינה שזה חשוב לזוגיות וגם משום אובדן משפחתו בשואה ומעתה הם משפחה חדשה.

בהיותי בת חצי שנה, בשנת 1949, עלינו לארץ. צ'כיה הפכה למדינה קומוניסטית והורי לא רצו לחיות בה יותר. מהוריי הבנתי שהמסע לישראל היה קשה מאוד: האונייה הייתה צפופה, התנאים היו קשים. אבא היה חולה במהלך כל הדרך.

בחיפה קיבלנו שמות חדשים. אבז'ן – יעקב. ירמילה – אסתר. ריאנה – שושנה. מחיפה עברנו למעברה ליד חדרה. השינוי היה דרסטי עבור הוריי שבאו ממשפחות מבוססות ובחווה שבצ'כיה חיו ברווחה. גרנו כשנה באוהל ואחר כך עברנו למחנה עולים אשר בו התנאים היו "טובים יותר". מספר רב של משפחות גרו בצריף אחד גדול. הרבה מאד אנשים, ממדינות שונות, שפות שונות ומנהגים לא מוכרים.

אבא השיג עבודה במושב כפר הס. הוא חפר את תעלות המים עבור המושב המתרחב. במשך חודשים נשארנו אימא ואני במחנה העולים. אבא עבד בכפר הס והגיע אלינו רק בסופי שבוע. משפחה מוותיקי המושב "אימצה" אותו ואף הציעה לו לעבור עם משפחתו למושב המתרחב. התנאים הפיזיים השתפרו מאד. גרנו בחדר וחצי בנוי וסמוך אליו בצריף עשוי פח היו מטבח ומקלחת. השירותים היו בחצר במבנה פח. בינתיים הגיע הליפט ובו הרהיטים מהבית בצ'כיה, מערכות כלי אוכל מפורצלן, מפות ומפיות רקומות עם מונוגרמות, וילונות תחרה ושמיכות פוך עבות מאד מהקור הצ'כי.

הוריי ואני דיברנו צ'כית וחיינו בסוג של 'בועה צ'כית' בחדר וחצי שהיה לנו. החיים לא היו קלים. זו הייתה תקופת הצנע.זו היתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל הצעירה בראשות דוד בן גוריון בשנים 1949-1959. בשנים אלה היו גלי עלייה המונית והיה צורך לפקח על ההוצאות של התושבים. למדינה הצעירה לא היה כסף ולכן הוטלו הגבלות על קנייה. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה. הקנייה הייתה קצובה לאותו חודש ואם צרכת יותר ממספר התלושים שהיו ברשותך לא יכולת לקנות יותר כלום.

כיוון שחיינו במושב לא כ"כ הרגשנו את המחסור כי היו לנו תרנגולות וכך היו ביצים ובשר. הייתה לנו רפת ומהחלב אימא הכינה שמנת וגבינה וגם גינת ירק הייתה לנו. אני בהחלט זוכרת את העמידה בתור עם פנקס התלושים בהמתנה לסוכר, מרגרינה ושמן.

אימא ואבא בחווה

כשנכנסתי לגן הילדים למדתי עברית וגם הוריי התחילו לדבר עברית. הם מעולם לא למדו עברית בצורה מסודרת, ועד יום מותם העברית שלהם לא הייתה תקינה, אך דיברו רק עברית. הגננת שלנו הייתה כרמלה גלר, איתה אני בקשר עד היום. כרמלה הייתה גננת מחנכת למופת, אוהבת וחמה.

עם כרמלה הגננת, בגן וביום הולדת 60

ילדותי הייתה נהדרת. היינו קבוצה של חברים (בנות ובנים) חברים טובים מגן הילדים ועד סיום בית ספר תיכון. הבנות הן חברותיי עד היום הזה. בבוקר היינו במסגרות של גן ובי"ס ואחה"צ נפגשנו לשחק. לא היו לנו משחקים כמו היום, שלא לדבר על מחשב, טלפון וכו'. היינו הרבה מאד בחוץ, שיתפנו והשתתפנו עם צעירים ובוגרים מאתנו. שיחקנו סימני דרך, מחבואים, קפצנו בחבל, קלאס. היינו חברים בתנועת הנוער העובד והלומד. יצאנו לטיולים ולמחנות. לנו, הבנות, היו אוספים של "זהבים" אותם יישרנו ושמרנו בספרים. ייבשנו פרחים (מותר היה אז לקטוף פרחי בר). החלפנו בינינו מהאוספים שלנו.

ביה"ס יסודי היה בתל מונד לכל ילדי המושבים. לא הייתה חטיבת ביניים ולמדנו מכיתה א' עד ח'. במושב חגגנו את החגים יחד. שבועות היה חג יפה במיוחד. לפי קבוצות גיל קישטנו עגלות של טרקטורים לפי נושאים בחקלאות ובתהלוכה נסענו למרכז המושב לטקס הביכורים בשירה ובריקודים.

בחג השבועות

המופעים תמיד היו של חברי וילדי המושב. הבימוי, הכתיבה, הביצוע והתפאורה גם הם היו עבודה של החברים. בפורים נהגנו להעלות מחזות זמר בתזמורת בצורת.

בחג הפורים

סדר פסח שני התקיים עבור כל המושב כשכל משפחה מביאה חלק מהכיבוד וההגדה הוקראה על ידי החברים. גם חתונות התקיימו באותו אופן.

עד גיל 8 לא ידעתי שאמי אינה יהודיה. מסתבר, שכולם ידעו. יום אחד הלכתי לסנדלר ושמעתי אותו אומר ומצביע עלי הילדה הבלונדינית "אינה משלנו".

הילדה הבלונדינית עם הוריה

לשאלתי מה זה אומר הושיבו אותי הוריי לשיחה והסבירו לי שאמנם אימא נולדה בבית לא יהודי, אך עם נישואיה לאבא היא יהודיה (מה שאינו נכון עפ"י הרבנות). קיבלתי את זה מאד קשה. היינו זמן קצר אחרי השואה, להרבה מחברי היו הורים ניצולי שואה. הרבה דובר וסופר על כך ואני, היחידה, שיש לה אימא שאינה יהודייה. מי שאינו יהודי אולי הוא…

כתוצאה מכך הפכתי בגיל 8 לילדה שומרת מצוות. בימי שישי אבי הלך אתי לבית הכנסת, אימא קיימה את כל המצוות. ביום כיפור לאחר סעודה מפסקת צמתי ובפסח הכשרנו את הבית ואימא עברה אתי עם נוצה לוודא שהכל כשר כדין. מי שהייתה אז המחנכת שלי, ברכה כרמלי ז"ל ,עזרה לי מאד להתגבר על המשבר הזה. כל חברי לקבוצה ידעו שאימא אינה יהודיה אך לא אמרו לי כלום ואני הייתי משוכנעת שזה הסוד שלי ושמחתי על כך. אילה שכנעה אותי להשאר עם השם ריאנה ולא לשנות לשם עברי שושנה, עקב ייחודיות השם.

המחנכת שלנו מכתה ו' ועד ח' הייתה אילה יבזרוב. היינו 54 ילדים בכיתה. אילה יצאה אתנו לטיולים רגליים להכרת הסביבה. לטיולים שנתיים נסענו במשאיות עם ספסלים. בסיום כיתה ח', במסגרת שיעורי מלאכה אנחנו הבנות תפרנו חולצות לבנות ורקמנו על החולצה. הבנים הביאו חולצה לבנה מהבית ואנו, הבנות רקמנו להם את אותה דוגמא על החולצה שלהם.

אני עם חולצה שרקמתי

בי"ס תיכון היה תיכון אזורי רופין. אוטובוס אסף אותנו כל בוקר והחזיר אותנו הביתה. שם גם פגשנו ילדים מכל מושבי השרון. לאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא ושירתי בירושלים במהלך מלחמת ששת הימים. שירתי בחיל הקשר ושמעתי במערכת את מוטה גור מודיע על כיבוש העיר העתיקה.

ההורים שלנו היו הורים נהדרים. אחותי זהבה נולדה בכפר הס וחיה שם עד היום.

עם המשפחה המצומצמת

ההורים עבדו קשה מאד בחקלאות, בשדות, בפרדס ובלול. כל העבודה נעשתה על ידם. לא היו אז עובדים זרים. למי שנזקק לעזרה, הייתה עזרה הדדית.

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו עובדים פלשתינאים. אנחנו, הבנות, לכשגדלנו עזרנו להורים. הייתה לנו תורנות איסוף ביצים. בנוסף לעבודות במשק אימא עבדה בהזרקת זריקות לעופות במושבי גוש תל מונד. אך תמיד הייתה בבית לקבל את פנינו עם ארוחה חמה. הבית היה חם מאד ומלא אהבה והיום אני יודעת שזה נתן לנו בטחון ויכולת להתמודד עם החיים.

כשהייתי בצבא אימא ואני עברנו תהליך גיור רשמי. אחותי הייתה עדיין קטינה ובתוקף הגיור של אימא גם היא גויירה. בשנת 1989, לאחר שנה של מאמצים להשגת ויזה לצ'כיה הקומוניסטית, נסעתי עם אימא לביקור משפחתי. הייתי אז אימא לשניים שגדלה על סיפורים על צ'כיה והחיים היפים שבה. צ'כיה שהגענו אליה לא דמתה במאום לצ'כיה שהוריי זכרו ועזבו. שם גם הסתבר לי שאימא מעולם לא כתבה לבני משפחתה על הקושי שחוו כדי לא להדאיג את משפחתה. בביקור היא סיפרה הכל. הכל סופר באהבה ובהומור. בלי מילה אחת של כעס או תלונה. על זה שלא קיבלו אותה כל כך יפה עקב היותה לא יהודיה, גם את זה הבינה.

עם השנים הייתה אימא לאשה האהובה בכפר הס. כולם העריכו ואהבו אותה מאד מאד. כמה סימבולי שחמישה חודשים לאחר מותה בגיל 70, נפטר גם אבא שלנו בגיל 84. החיים בלעדיה לא היו חיים עבורו.

היום יהודה ואני חיים בהוד השרון. עפר בננו גר ברעננה ומיכל בתנו גרה בהוד השרון עם משפחתה. יש לנו 3שלושה נכדים. מאיה הבכורה (אתה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי), נועה ואלון.

עם המשפחה שלי ושל בתי היום 

סרטון של מאיה ושלי:

הזוית האישית

סבתא ריאנה: מאוד נהניתי מהתכנית. נהניתי מהמפגשים השבועיים בהם זכיתי לספר למאיה על ילדותי ומשפחתי בימים אחרים לגמרי. אני מקווה שמאיה תיקח איתה את השיתוף הזה לחייה שלה. היה גם מעניין לשמוע סיפורים של סבים וסבתות אחרים והקשר עם הנכדים.

הנכדה מאיה: מאוד נהניתי לפגוש את סבתא כל שבוע ואני מאוד מקווה שנמשיך לחזק את הקשר שלנו. אני מאוד נהניתי לשמוע ולקרוא את הסיפור שכתבנו ואני שמחה שגיליתי דברים חדשים על המשפחה שלי. נהניתי לפגוש ילדים וסבים וסבתות שלא הכרתי לפני כן ולשמוע את הסיפורים שלהם.

מילון

סודטים
חבל הסודטים היה שמו של אזור בצ'כוסלובקיה, סמוך לגבולה עם גרמניה, שבו שכנו בעיקר תושבים ממוצא גרמני, אשר כונו "גרמנים סודטים". לאחר מלחמת העולם השנייה גורשו כל הגרמנים מהחבל, והוא חזר להיות בתחום צ'כוסלובקיה, ולאחר 1993 - בצ'כיה. (ויקיפדיה)

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ליפט
מכולה מעץ להעברת חפצים מעבר לים.

מונוגרמה
מונוגרָמה, ובעברית תקנית מִשְׁלֶבֶת, היא עיטור המשמש כסמל ומורכב מאותיות משולבות זו בזו, שהן בדרך כלל ראשי תיבות של שם אדם, ארגון, או מוסד. המונוגרמה משמשת כאות זיהוי, או כלוגו. (ויקיפדיה)

תזמורת בצורת
משמיעים מוזיקת מקור והשחקנים עושים תנועות בפה התואמות את השירה.

ציטוטים

”אימא הבינה שהגיור חשוב לזוגיות וגם משום אובדן משפחתו בשואה, ומעתה הם משפחה חדשה“