מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יוסף רבך שביקש להציל ספר תורה והושלך על ידי הגרמנים אל תוך הלהבות

תמונה משפחתית - המשפחה שניצלה
הצבא הגרמני כובש את העיר סארנוק
"יוסף רבך, שביקש להציל ספר תורה מתוך הבניין הבוער של בית הכנסת, הושלך על ידי הגרמנים אל תוך הלהבות."

"יוסף רבך, שביקש להציל ספר תורה מתוך הבניין הבוער של בית הכנסת, הושלך על ידי הגרמנים אל תוך הלהבות."

חיילים גרמנים שומרים על יהודים שנעצרו אחרי כיבוש העיר סאנוק ב-9 בספטמבר 1939. חיילים אלה שרתו בדיוויזית ההרים הראשונה, יחידת חיל רגלים מובחרת של הצבא הגרמני שהשתתפה בכיבוש פולין בספטמבר 1939. הצלם הוא אחד מחיילי הדיוויזיה. התצלום נמצא באלבום של חייל ששרת כרץ במפקדת הדיביזיה לצדו של המפקד, גנרל קיבלר.

רדיפות היהודים בסאנוק התחילו מיד עם הכיבוש. יהודים נחטפו לעבודת כפיה ויהודים חרדים ונכבדי הקהילה אולצו לרקוד בפומבי. על היהודים הוטל עוצר משעות הערב המוקדמות עד שעות הבוקר ונאסר עליהם לקנות מזון בשוק העירוני. בליל שבת שובה ת"ש (סתיו 1939) העלו הגרמנים באש בתי כנסת ובתי מדרש בעיר. יוסף רבך, שביקש להציל ספר תורה מתוך הבניין הבוער של בית הכנסת, הושלך על ידי הגרמנים אל תוך הלהבות.

ב-1941 מנה הגטו שהוקם בעיר 10,000-13,000 יהודים. יהודי סאנוק גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

ארכיון התצלומים של יד ושם  FA 300/108

חיילים גרמנים שומרים על יהודים בעיר סאנוק, ספטמבר 1939

%d7%90%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%aa%d7%a6%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%93-%d7%95%d7%a9%d7%9d-%d7%a1%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a7

שמי יוסי רבך, נקראתי בשם זה על שמו של אביו של סבי. לסבי דב ברל רבך היה אח בשם  משה רבך, שנולד בפולין בעיר סארנוק. יוסף רבך ז"ל אשר הושלך אל להבות האש, נרצח על קידוש השם ונשרף למוות יחד עם ספרי התורה בבית הכנסת.

ערב יום השואה תשע"ז, 24.4.2017, מדי שנה המראות צפים וחוזרים כסיוטים גם לניצולי השואה, גם לדור השני וגם לדור השלישי, לכולנו לכל בני משפחותיהם. מתקשה להרדם וכשכבר נרדם חולם, חולם על הדוד מוישה, נצר המשפחה שהצליחה לברוח ולשרוד….

הדוד מוישה ואשתו גוסטה

img-20170424-wa0000

 

"הדוד מוישה"

שלשום חלמתי שוב את אותו חלום הפוקד אותי בערבי יום השואה. חלום המשחזר את סיפור הבריחה של משפחתי אותו אני כותב. איכשהו הוא תמיד מתחיל בקטר חסר סבלנות העומד לצאת לדרכו מתחנת לובלין, מרעיד את המסילה המתפתלת כנחש עד ביילה פודלסקה. רוטט את הפלדה העוטפת אותו דרכה משתקפות דמויות הנוסעים ממהרים לתפוס את מקומם בקרונות. נעטפים עשן פיח סמיך הנספג בבגדיהם, בכובעיהם, ובעיתונים המבשרים על התפשטות ה"בליצקריג" במרחבי פולין.

אני נאסף אליהם כאחד משובלי העשן החודר דרך חלון אחד הקרונות והם לא מבחינים בי. מרחף בחלל, מביט בהם מקרוב, חש בטרדה ובמתח בעיניהם. שומע את נשימותיהם ואת שתיקת הבוקר. אני פוגש באותו ילד העוקב במבטו מהחלון אחר שני שוטרים העוצרים משפחה יהודית על הרציף. מבטו קפוא, עיניו פעורות למתרחש, רק פיו ממשיך ללעוס מהסנדוויץ' שהכינה לו אמו. היא, מניחה ידה על כתפו, מביטה בזוועה מבלי להניד עפעף כמו רוב יושבי הקרון. חלקם ששים לאלימות השוטרים, אחרים מזועזעים מצעקות הילדה המנסה לאחוז באלה המכה באביה. זוג צעיר משלב אצבעות ברעדה עד שהיא אינה יכולה לעמוס על נפשה את הנורא וחופנת פניה בדש מעילו של אהובה. הם נשענים על קיר השירותים, שמעברו האחר זוג עיניים מסתתרות נוטפות דמעות למראה האסון הנשקף מהחלון הצר.

יומיים לפני כן הן תיעדו את הזוועות שהתרחשו בעיר סאנוק. הן אילו שמילטו את נפשו של מוישה זינגר בטרם ייזרק אל להבות בית הכנסת עם אביו, שנזעק להציל את ספרי התורה מכליה. כעת מוישה מפלל תפילה, מייחל לשמוע את צלילי חריקת המתכת המובילה לביילה פודלסקה, דרכה יחצה את הגבול לבלארוס.

קול תרועת הקטר מבשר שבעוד רגעים אחדים יוכל מוישה לצאת מהשירותים ולהיטמע בקרב הנוסעים בקרון. תנועת הרכבת תבשר שחלפה סכנת ציידי ה"אנדציה" ("מפלגת האיחוד הלאומי הפולנית") המשחרים לטרף דם יהודי. עד אתמול עוד קיווה לקבל חסות משכניו למתפרה להם תפר חליפות יוקרה מטובי הבדים. מחלפות מהודרות לנשותיהם, בגדי עונות לילדיהם. איתם סעד בבתי קפה, חגג את חגי הנוצרים והיהודים.

אך מזה שבוע הפכו הם את עורם, הסירו מסכותיהם וכשנכנסו הגרמנים אל העיר היו הם הראשונים לגזול את רכוש המשפחה. לרוקן את הקופה, לחמוד את הבדים היקרים שבמחסן ולשלחו לדרכו בתמורה לכל התכשיטים והזהב שבכספת. אסף את מעילו, את תמונות המשפחה שנעקרה ממנו במהומה, ורץ היישר אל ביתו של איז'ו הרפתן. הסתתר בין חבילות החציר עד תום הפוגרום.

כל רחש בקש החריד את מבטיו מתוכו. תנועה על הכביש הרעידה צמרמורת בגופו ששחזר את האימה ממראה אמו נגררת על הכביש. לא הניחו לו המחשבות גם כשעצם עיניים ושידל את מחשבותיו אל האביב האחרון בשדות המרעה שם פרס שמיכה על מרבד החרציות לגוסטה ארוסתו. התחלפו התמונות באביו נזרק ממדרגות המתפרה אל אסונו. התערבבו יללות הילדים, שהועמדו בתור נפרד מהוריהם, בשקט של הלילה. הקש המכסה את פניו דמה לסורגי חלון המרתף, הנסתר מתחת למדרגות, משם צפה בכל. לרגע לא עצם עיניו שמא יסגיר עצמו מתוך שינה מסויטת ובשחרית הבוקר נפרד מהכיפה והציציות. גילח את זקנו בכיור חדר הרחצה של איז'ו, התבשם בבשמו, משך שמן זית בשיערו, והתחדש במגבעת מהודרת ששימשה את איז'ו בימי ראשון בכנסיה.

"את המשקפיים הללו אתה חייב לסלק ממך," הציע לו איז'ו.

"אילו משקפיים יהודיים מדיי, מסגירים חכמה ודעת," הסביר למוישה.

"אבל אני בקושי רואה בלעדיהם.."

"אין ברירה, תסמוך עלי. וקח את הצלב הזה – הוא ישמור עליך במקומם. הוא וערכת התפירה הם שיצילו את עורך בדרכים."

ובעודו מלטף את לחיו הקרירה של מוישה הפציר בו שיזכור כי בדרכו הוא לתפור גרדרובות בבית משפחת שימצק, מגדל החזירים מביילה פודולסקה"

"לא אשכח אדון איז'ו: ברחוב קראסינסקי 34 בקומת המרתף. שם ידאגו לי לכרטיסי הרכבת לביילה פודולסקה וידריכוני היכן לחצות את הנהר."

"ותחייך את החיוך שלימדתי אותך, לא מתוך פחד כי אם מהודיה על שהנך עדיין בחיים," הוסיף איז'ו בנימה אבהית.

ומוישה, שחיוכו עדיין אטום ומאולץ, במראת השירותים של הקרון, אוחז בחזקה בצלב הכסף ויודע בתוכו שהוא שיושיעו בעת הצורך. משקפיו טמונים בתחתוניו אך הוא איננו זקוק להם – כך הבטיח לו איז'ו שאלוהיו המצטלב הוא אלוהיו שלו כעת ועד מקום המבטחים.

"אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, ובישוע המשיח, בנו יחידו, אדוננו, שהורה מרוח הקודש," אומר הוא לעצמו במראה בלחש אך בנחישות של מאמין מומר. ואיך שתמה תפילתו זו, ששיננה במוחו כל הדרך, הזניקו גלגלי הקטר את הרצפה שמתחתיו קדימה. מושך משא קרונותיו, הכתר, יחד עם תא השירותים בו מוישה מיטלטל בין כיור לדלת. אוחז במסגרת החלון לייצב עצמו אל מול המראה שם רואה הוא, בטשטוש, את מבטו המסגיר שוב תעוקת נפש. ובה בעת הוא מתרגל את החיוך חושף השיניים שלמדו איז'ו. חיוך של הודיה ולא של פחד המקנן בלבו מהבאות.

וככל שהקטר מאיץ תנועתו הוא נרגע ומתייצב לסרק את שיערו שנפרע מתנועת הקרון הפתאומית. נשימתו מוסדרת אט, אט והוא חש חוזר לשלוט בפעימות לבו כשאחרוני ציידי ה"אנדציה", המלווים במשטרה הכחולה הפולנית, חולפים על פני החלון המסורג. הוא מודה לצלב המבהיק על חזהו, מבליט את נוכחותו בפתיחת כפתור החולצה, ומתכונן ליציאה מתא השירותים.

ואז נשמעות שלוש נקישות רועמות על הדלת.

"זה משטרה תפתח!" מבשרת הפקודה.

"קדימה, מהייר או שאני פורייץ את הדיילת!" מאיץ הקול הבלתי מתפשר.

לרגע הנשימה נעצרת והמבט קופא על הידית המוטה, מטה ומעלה, בתזזיתיות.

"קדימה, אני יודייע שאתה בפנים!" מזרז אותי הקול ומיד אחריו עוד שלוש נקישות נוספות המקימות אותי מן הכיסא.

אני פותח את הדלת ומולי מתייצב המבט המוכר לי כל- כך, רק שהפעם העיניים שמחות מאחורי אותם משקפיים עגולים שעברו מסעם לסיביר בתחתונים. הדוד מוישה מנתר מנומך קומתו לחבקני בעצמה מתגברת. שמחת בואו נתלית על עורפי ומתעצמת כששפתיו הלחות פוגשות את לחיי הימנית. חיוכו חסר השיניים נמתח אל כל רוחבו וכשהוא מתרחק מעט לאחור אוחז הדוד בעורפי בשתי כפות ידיו החמות כתמיד.

"תודה שנבהלת, שייגץ" מתגרה בי הדוד בעליזותו.

"הפעם אתה צודק, דוד מוישה, הצלחת להחסיר פעימה מלבי."

שתי טפיחות כף יד על הלחי השמאלית מעוררות אותי סופית מהלם כניסתו הרעשנית אל חלל דירת החדר שלי. האנרגיה העולצת שייבא מחיפה ממלאת את חדרי האפל בשמחה בלתי נראית אך זורמת כצמרמורת לאורך כל גופי הצנום.

"במה תפסתי אותך ילייד, ייש כאן בחויירה..?"

"לא ממש, בדיוק אני כותב את הסיפור שסיפרת לי שלשום על הבריחה לסיביר."

"מה, אתה הולייך לעשות את הדוד שיילך מפורסם?"

"לא בטוח אבל חשוב לי לתעד אותו."

"יופי, ברוכי, בוא תתלבייש, הדודה גוסטה מחכה לנו באוטו. הולכים לראות סיירט טוב."

"איזה סרט?" אני מברר.

"לא חשוב, העיקר שנהיה ביחד. אנחנו מחכים למטה, תזדרייז."

רוחו המשובבת של הדוד מקפצת מטה במדרגות. אני משתהה במבטי עליה נעלמת מאחורי הקיר.

רגע לפני שאני נועל את הדלת אני מתעכב על מסך המחשב עליו מרצדות המילית שכתבתי ומודה לבורא עולם שיש לי דוד שכזה.

התמונה המשפחה  – דוד מוישה רבך ראשון משמאל

מימין לשמאל: שלמה ורחל שניידר האח של סבתא שלי, סבא שלי דב ברל רבך, סבתא שלי אסתר רבך ודוד מוישה רבך 

הילדים למטה: אבא שלי אריה רבך ואחותו מלכה רבך-חזן

 תמונה זו צולמה ביערות העקורים בגרמניה לאחר המלחמה

img-20170423-wa0020

הזוית האישית

יוסי רבך: שלשום חלמתי שוב את אותו חלום הפוקד אותי בערבי יום השואה. חלום המשחזר את סיפור הבריחה של משפחתי אותו אני כותב.

מילון

סאנוק
סאנוק היא עיירה במחוז ז'שוב בדרום פולין (בחבל פודקרפאטי), באזור הידוע כגליציה המערבית. העיירה שוכנת על גבעה לגדות הנהר סן. בין ה-7 בספטמבר ל-10 בספטמבר 1942 (יומיים לפני ראש-השנה ה'תש"ב) נשלחו 17,000 היהודים מזלצלווה וביניהם יהודי סאנוק, אשר בשנת 1941 מנה גטו סאנוק כ-10,000–13,000 יהודים, אל מחנה ההשמדה בלז'ץ ושם נרצחו עם הגעתם.

ציטוטים

” אותו חלום הפוקד אותי בערבי יום השואה. חלום המשחזר את סיפור הבריחה של משפחתי “