מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יהונתן שחר – טייס מילדות

יהונתן שחר, קברניט בואינג 707 באל-על (1980)
יהונתן בתא הטייס של מטוס הווטר
בשנת 1937 נולד יהונתן שחר, גדל והתחנך בתל אביב. מילדותו אהב מאוד מטוסים וכשגדל הצטרף לחיל האוויר.

סיפורו של של יהונתן 

ילדות

נולדתי בשנת 1937 בתל אביב בבית החולים "עין גדי" שברח' לילינבלום בתל אביב.

סבי הכיר חברים בתנועה הציונית באודסה ואימץ את רעיון הציונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הפך לאנטי קומוניסט והחליט לעלות לארץ. עקב המהפכה הקומוניסטית הם ברחו מאוקרינה ועלו על סירה קטנה בדרך לרומניה, ובזמן ההפלגה מלח עצר אותם ואמר להם: "תנו לי את כל הכסף שיש לכם או שאתם נשארים פה". הם החליטו לתת לו את כל הכסף שיש להם ולהשאר ברומניה עד שיצליחו לחסוך מספיק כסף לעלות לארץ. כשהגיעו לישראל לאחר 4 שנים, בשנת 1924, התיישבו בתל אביב.

הורי גדלו בבתים דתיים באירופה. אמי איילה עלתה מפולניה בגיל 17 בנישואים פיקטיביים. אבי אפריים עלה לארץ מרוסיה בשנת 1924 בתור נער, נתנו לו ולמשפחתו חמש לירות אז הם הלכו להיות פועלי בניין, וכשסיים את עבודתו פתח את החנות "שחר" למוצרי בנייה. אבי בנה במו ידיו את הבית בירמיהו 15 בו גרנו לאחר שנולדתי. בבית לא דיברו רוסית או פולנית אלא רק עברית. הורי היו בתנועת בית"ר אך לא כפו עלי את הגישה הבית"רית.

אהבתי מטוסים מאז שאני זוכר את עצמי, כשהייתי בכיתה א' דוד שלי היה במלחמת העולם השנייה והצטרף לצבא הבריטי ושירת בתור איש קשר על אופנוע. הוא הביא לי חוברת מהוצאת פינגווין על מטוסים שלמדתי בעל פה וזוכר עד היום.

לא הלכתי לפעוטון, אימא שלי עבדה בבית וגידלה אותי, כשהייתי בן שלוש, החליטו לשלוח אותי לגן. הייתי ילד שובב ובגיל ארבע עשיתי משהו שלא התאים לגן והגננת נתנה לי מכה, החלטתי שאני לא חוזר יותר לגן. למרות זאת, בגיל חמש, חזרתי לגן עירוני,  שם הייתה גננת שזיהתה את הכישרון שלי, כי למדתי מיוזמתי לבד חיבור וחיסור עד 100 וקרוא וכתוב אלפבית לטיני (אותיות אנגליות). את החבר הכי טוב שלי הכרתי בגן ומאז אנחנו החברים הכי טובים. הייתי ילד גבוה ורזה והוא שמן ונמוך. לפני כמה שנים הוא נפטר בתאונת דרכים ולמרות זאת המשפחות עדיין נפגשות.

כשהייתי בן שמונה אחי נולד וגרנו בדירת ארבעה חדרים. אחד החדרים היה של ההורים, השני של האחים ואת השניים האחרים השכירו לעולים חדשים, כדי לקבל כסף. באותה התקופה מספר הצלצולים בדלת הודיע לאיזו משפחה הגיעו אורחים (על זה נכתב השיר – "צריך לצלצל פעמיים").

למדתי בבית הספר העממי "לדוגמה" בת"א (עכשיו גורדון). לבית הספר קראו כך כי מורים מתלמדים מהסמינר שהיה ממול לביה"ס, היו מעבירים בו שיעורים. בבית הורי היו כתבי ז'בוטינסקי ואני קראתי את כולם. היינו לומדים בבית הספר שיעורי זימרה בהם היו לומדים שירים. יום אחד המורה רשם על הלוח שיר של ז'בוטינסקי ללא שם המחבר, שאלתי את המורה בתמימות "מי כתב את השיר הזה?" והמורה ביקש ממני לצאת מהשיעור ולהביא את ההורים.

הייתי עושה שיעורים עם חברים ואחר כך יצאנו לשחק. בסוף כל יום האמהות בכל השכונה היו עומדות על המרפסות וצועקות לילדים לחזור הביתה. אהבנו לשחק הקפות (בייסבול), משחקים עם מטבעות (זורקים מטבעות לעבר הקיר ומי שזרק הכי קרוב ניצח), ג'ולים (המפסיד מפסיד ג'ולים), מחבואים ותופסת (התחבאו בבתים החדשים שנבנו, לא היו גדרות בין החצרות). המשחק הכי רציני היה מטקות על שפת הים (משחק שאין בו מפסידים או מנצחים, המשחק היחיד בעולם שהמטרה בו היא להכות את הכדור הכי חזק ושהפרטנר עדיין יחזיר אותו), משחק זה ביטא את הילדות באותו הזמן.

בתאריך 14 במאי 1948, ד' באייר, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. הייתי בן 11 וישבתי בבית עם משפחתי שהקשיבה להכרזה ברדיו. יצאנו לכיכר 'מוגרבי', הייתי על הכתפיים של אבא שלי בגלל שהיו המון אנשים ברחובות והוא שמר שלא אלך לאיבוד.

כדי להכנס לעירוני א' היו צריכים לעבור מבחנים יומיים ב-5 מקצועות: עברית, תנ"ך, חשבון, אנגלית וספרות. בחופשות עבדתי בבניין, מה שפתח לי דלתות למה שהיה יכול לקרות אם לא הייתי מתקבל לקורס טייס. הייתי יחד עם 14 חברים נוספים בגדנ"ע (גדודי נוער) אוויר. בגיל 16 טסתי על דאון בשדה דב ובגיל 17 עשיתי קורס טייס בגדנ"ע אוויר וטסתי לבד על פייפר.

גדלתי ברחובות וניצלתי מחיי פשע, אך היה לי תיק במשטרה. כשהייתי צעיר, פושע נער לקח את כל ילדי השכונה להכנס למחנה צבאי בריטי ותפסו אותנו גונבים. לקחו לנו טביעות אצבע וקצינת המבחן נתנה עלי חוות דעת טובה, לכן כשנכנסתי למשפט לא הודיתי באשמה ושחררו אותי ללא תיק פלילי.

סוף כתה י"א השני מימין, קבוצת מטיילים מהתיכון, הבנות על הרמה של האופניים

כשהייתי בבי"ס תיכון, היינו נפגשים בבתים של חברים עם פסנתר ושומעים מוזיקה קלאסית. היינו מבריזים מבית הספר להקשיב לחזרות של הפילהרמונית. כל הכיתה הייתה בתנועה המאוחדת ( סוג של תנועת נוער), ויום אחד הרשג"ד הסתכל עלי ואמר: "אתה בית"רי, לך מפה", והעיפו אותי מהתנועה. בהמשך הייתי חותר בצופי ים ירקון.

בגלל שהייתי גבוה מאוד, שיכנעו אותי לשחק כדורסל ב"ברית מכבים עתיד" שנסגרה אחרי שנה ועברתי ל"מכבי צפון", שם גילו אותי ועברתי ל"מכבי תל אביב" בגיל 18. התאמנו עם קבוצת מכבי תל אביב של הבוגרים. פרשתי בגיל 18 כאשר התגייסתי לצבא.

כאשר סיימתי את התיכון בשנת 1955, רוב השכבה שלי הלכו לאוניברסיטה, לטכניון או לבית ספר לרפואה, בזמן שאני התגייסתי כי רציתי להיות טייס. התגייסתי לחיל האוויר. בשנת 1957 סיימתי קורס טייס מספר 22 (היום מסיים קורס מספר 195).

העדפתי להקשיב למוסיקה קלאסית מאשר ללכת לרקוד ולא הייתי יוצא עם כל בחורה. את אישתי-יהודית (דיתה) הכרתי בשנת 1957 כשגרתי ברחוב יהודה המכבי בתל אביב והיא גרה בבית שמולי. אהבתי לשבת במרפסת ולראות את תנועת הכבישים או העננים. יום אחד ראיתי בחורה ג'ינג'ית עוברת ברחוב, לבשתי את המדים ודפקתי על הדלת שראיתי שיצאה ממנה. אמרתי לה: "שלום, קוראים לי יהונתן שחר והייתי רוצה להכיר אותך". התחתנו בשנת 1960 ולנו ארבעה ילדים.

הייתי טייס בחיל האוויר והגעתי ליחידה הלוחמת (טייסת). הפכתי להיות מפקד טייסת במלחמת ששת הימים, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, פתח חיל האוויר במתקפה בה חיסלו את כל חיל האוויר המצרי עוד כשהיו על הקרקע בשדות התעופה. המתקפה הייתה מאוד מוצלחת. באותה המתקפה המטוס שלי נפגע ונטשתי אותו 200  קילומטרים מהגבול, על שפת תעלת סואץ. הפגיעה הייתה בשעה 8 בבוקר ואני הלכתי ברגל עד שהגיע מסוק לאסוף אותי בשעה 10 בלילה.

באותו היום, אחי הצעיר נהרג. אחי מאיר היה טייס בחיל האויר למרות שחזו לו עתיד בכדורסל הישראלי. אחי היה בטייסת מיראז'ים ברמת אביב, הוא יצא לטיסה שלא הייתה אמורה להיות תקיפה אלא טייסת יירוט של מטוסי קרב של האויב, אבל בגלל שכבר בתקיפה הראשונה כל המטוסים חוסלו לא היה להם מה לעשות אז הם הסתובבו וחזרו. בשלב מסוים התחיל להיגמר להם הדלק אז הם הודיעו למפקדה שהם רוצים לנחות, אך נמסר להם לתקוף את שדה התעופה של דמשק, מה שהיה טעות כי 2 מטוסים התרסקו- הראשון היה של אחי שהתרסק באותו הרגע והוא נהרג, והשני התרסק וננטש על שפת הכנרת. בזמן שלא ידעו אם אני חי או מת, אחי נהרג, כך שהחוויה הייתה מאוד דרמטית. אחי מאיר היה בן 22 בנופלו.

בהמשך, השתתפתי במלחמת במלחמת יום כיפור, בשירות מילואים.

חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, עברתי משבר גדול והחלטתי לפרוש מהצבא והצטרפתי לצוות הטייסים באל על, עד הפנסיה בשנת 2002 כשהייתי בן 65.

עולה לתא הטייס של "עייט" (סקייהוק במלחמת יום כיפור)

מספר את סיפורי יום כיפור בכנס לוחמים ב – 2013

כיום יש לי 12 נכדים, שניים מהם בארצות הברית. אני נפגש באופן קבוע עם חבורת פורשי אל-על בבית קפה ברמת השרון. אני עדיין שומר על קשר עם  בני המחזור שלי מבית הספר התיכון. בשנת 2005 חבורה של חמישה חברים, שארגנו מפגש  בוגרים אחרי 50 שנה לסיום התיכון, מתוך 200 אנשים הגיעו 170. מאז  המשכנו להפגש פעם בחודש, בכל פעם מגיעים כ – 40 אנשים בערך. כל אחד היה תורם 20 שקלים לקיום המפגש ואז היינו נכנסים לאולם ואחד החברים היה מרצה. כשהסתיים סבב האנשים הילדים היו מרצים.

ליד מטוס הווטר בתצוגה

ממתין לפני מלחמת ששת הימים

הזוית האישית

מיקה ולק: כשנרשמתי לתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת מחויבות אישית, לא היה לי ברור לגמרי איך אסתדר בשיחה שבועית עם אדם שלא פגשתי בחיי. לאחר השיחה הראשונה שמחתי להכיר אדם מעניין שתרם רבות לידע הכללי שלי בנוגע להיסטוריה של העיר בה גדלתי ושל בית הספר בו אני לומדת. במהלך השיחות למדתי את נקודות השוני בינינו, בתחומי העניין שלנו והילדות שלנו, אך מצאתי גם נקודות דמיון רבות. היה מאוד מעניין להשוות בין הילדות שלי בתור נערה בשנת 2021 לבין נער בשנת 1955. שמעתי מיהונתן מה היו התחביבים שלו, המקצועות שהוא אהב, שמעתי על אנשים חשובים בחייו שהשפיעו עליו בקבלת החלטות חשובות. אני רוצה להודות לו שהסכים לשתף אותי בסיפורים האישיים שלו ועל השיחות המעניינות שהיו לנו.

מילון

בית ספר עממי
בית ספר יסודי

בית"רים
ימנים קיצוניים

גדנ''ע
גדודי נוער

ציטוטים

”המשחק הכי רציני היה מטרות על שפת הים, משחק שאין בו מפסידים או מנצחים...“