מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יהודית אנושי – אנחנו החלוצים האמיתיים

יהודית אנושי
יהודית מייסדת התיאטרון הלובי בישראל
יהודית מספרת על מעברת פרדסיה, מחנה ג'

יהודית אנושי מספרת: "עלינו באונייה ישירות לחיפה. היינו בשער העלייה בערך חודש וחצי. אחת האחיות שהייתה בת 11 קיבלה דיזנטריה ובודדו אותה בחדר מכונות. נתנו לה רק שתייה והצילו אותה.

בעיר שגרנו אבי היה נגר שכיר אצל מעביד. אימא ואחותה טיפלו בבגדים של חיילים בריטיים. המשפחה היתה תחת שלטון גרמני, עם טלאי צהוב. היה מחסור ופחד. לקחו משפחות בזו אחר זו. אחרי המלחמה התנקמו ביהודים. ביום של פרעות, אחותי היתה בגן ואחד מהשכנים הערבים הציל אותה. הייתה ביניהם שכנות טובה כי גם הם טיפלו בו כי היה ערירי, וביום עזיבתם השכן בכה.

במעברה היינו שמונה נפשות –  זוג הורים, ארבעה בנים וארבע בנות (אחרי העלייה נולדו עוד שני אחים). אימא – תג'ילה, אבא – בכור. מקור שם המשפחה סמיה מתוניס (שמיה). אבא אמר כל חייו "ארץ ישראל נקנית בייסורים". אימא התמודדה וחינכה את כולם. בנות המשפחה יצאו לעבוד בנתניה בניקיון בתים. אחותי דינה עבדה אצל חווה ברשט שהיתה להם מאפייה ואז דינה הביאה חלה וזו היתה הפתעה נעימה. כשהגענו עברנו חורף קשה בשבות עם. אימא היתה אחרי לידה והאוהל עף, ואז העבירו אותם לבית הקולנוע האנגלי. כל משפחה התמקמה בפינה ועשו מחיצה עם ברזנט. משפחת גואטה היתה על הבמה. היתה משפחה (צבן) שהיתה בפינת המטבחון והשירותים, וכל הדיירים הגיעו לשם.

תעודת לידה של ההסתדרות הכללית

היתה במעברה טברנה ושם שתו בירה וגם משקה מעצי דקל שהובאו מהדרום. לעיתים השתכרו ושיחקו קלפים. אצל "אל חרדוד" ו"אל מסרי" שיחקו קלפים והיו הימורים. היה גם בית קפה של "לבי", קיוסק של מיקלה – איטלקי גוי שהתחתן עם יהודיה. רוב הצעירים עבדו בבניין. 90% התגייסו. במחנה א' "אל מחצוב" היה בעל מכולת גיבן. ההליכה ממחנה ג' למחנה א' היתה ארוכה. כילדים היינו הרבה שעות בחוץ. לא היה משעמם כלל. שיחקנו בחבל, קלאס, טירו, תחרויות ריצה, שלושה מקלות. במחנה ו' היה מועדון הריקודים של זיתוני, לצעירים בני 18. ידעתי לרקוד סווינג וזכיתי בפרס עם ויטו.

השכנים גואטה – אימא השאירה אצלם את הילדות כשנסעה לבקר את משפחתה בשדה עוזיה. משפחת סבן – (קולה גרעינים) חלומה, משפחת קשקש (לנדה)  שבעלה עשה מצבות– אמן. בין הראשונים שידע לחרוט פירות. היתה לו יד אומן. משפחת ברזני שפיק (איבדו את בנם במלחמת קדש).

חינוך: האם הגיעה לגננת חנה שני שהיתה לבושה במכנסיים וחולצה בלי שרוול. בלונדינית עם עיניים כחולות – אנטיתזה למראה של אימא. אימא הייתה עם מטפחת ראש ושרוולים עד המרפק ומכנס עם גומי עד הברך. הגן היה נהדר, לימדו אותם עברית, היה מחבק.

בבית ספר היה המורה שמאי לספורט, אשכנזי שלימד את הילדים כדורגל והיה גם המורה תמם (מלוב), בעצמו שחקן כדורגל. המורה טוני לימדה עברית, המורה יולנדה ממחנה א' המורה פרקש אברמוביץ כעס כשלא הכינו שיעורים. המורה שלמה התימני שלימד חקלאות. היה שריפי (עיראקי, אבא של עו"ד שריפי) שהיה אחרי צבא, עזר להם בלימודים. מוסדות חינוך: הייתי בגן ילדים, בי"ס יסודי "עוזיאל" במחנה ג', בי"ס מקצועי מפתן. אני לא שוכחת מבי"ס – אופנוע עם עגלה ובה אוכל לצהריים – מרק ירקות חם, קציצות גבינה, תפוחי אדמה, עוף, פשטידות. כשהייתי בבי"ס האחים הבוגרים (דינה, לינדה ויצחק) יצאו לעבוד והאחים הצעירים (אורי, רחמים ויום טוב) היו בבית. אני ואסתר היינו בבי"ס.

נשארנו בשבות עם עד שעברנו ב-1958. אחותי גרה בצריף עץ והיתה לה בת צעירה בת שנה וחצי. קרה מקרה עצוב שהילדה לא הגיבה, לא ראו עליה כלום, שום שינוי. בבוקר שלמחרת התברר שנפטרה. לדינה הביאה שכנה (תוניסאית) את יענק'לה מפרדס חנה. עולה חדש מרומניה, מבוגר ממנה ב-12 שנים. דינה לא רצתה אותו אבל הוריה כפו אותו עליה. היא עברה איתו לפרדס חנה ועד היום היא שם. האח יצחק למד במפתן ובגיל 15 שלחו אותו להיות מנהל עבודה בבניין. הוא הוציא תעודה והיתה שמחה גדולה. לימים הוא נהיה קבלן שלד ובין השאר בנה את מלון גולדי. כשהגענו לנתניה רוב ילדי השכונה הלכה ל"מוריה" (בי"ס דתי).  ואצלנו במשפחה אימא החליטה שאנחנו נלך לבי"ס "בארי" (מלבד האח הצעיר) – בי"ס של אשכנזים.

אימא המשיכה להיות עקרת בית ואבא היה נגר, בנה צריפים לעולים חדשים. אבא אמר שלא אוכלים "לחם גר" – לחם מהרווחה, כי ככה יהיו גם הילדים והנכדים. זה  מה שקרה לאנשים שנתמכו ונשענו על סעד. את הערבית הלובית שלי יש לי מאבא ואימא. אבא היה מצטט פסוקים מהתנ"ך.

האנשים של דובדבני וההורים שלי היו מאוד דתיים. לקחו אותם בלילה למלון (פונדק שמואלי) ואמא לקחה מכונת תפירה כדי להתפרנס ואבא לקח פטיש ומסור כי היה נגר.

מוסדות בריאות: טיפת חלב עם ד"ר רייך.

שלוש נקודות לציון: גם מהמקום של הכאב הגדול והמצוקה אנו מביטים אחורה בגאווה ובהרגשה שהיה לנו חלק בבניית הארץ. אנחנו החלוצים האמיתיים. לא יכולה להגיד שלא היו משקעים. הציונות גברה על הסבל.

כיום אני נשואה, יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים. תושבת נתניה. התחתנתי בשנת 1969 ובעלי קיבל צריף ב"דיור לעולה" – גרנו בו ארבע שנים. עסקתי בליטוש יהלומים, רכזת האישה הלאומית– טיפוח מנהיגות נשית, שחקנית, בימאית, מנהלת תיאטרון העירוני נתניה, מנהלת התיאטרון הלובי. אני כותבת ספר "סרריה ביאדה". קיבלתי מבעלי חופש פעולה נרחב בתחומים שעסקתי בהם. בשנת הארבעים למדינה הופעתי בהצגה על המעברות.

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי בני אשר, ביום 10.2.2020, נערך על ידי ניצה חזקיהו, ולקוח מתוך אתר עדויות עמותת מעברות

מילון

מעברת שבות עם
מעברת שבות עם או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים צפונית לפרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967. בגלל הכוונה לפנות את המעברה, לא ניתן לה מעמד מוניציפלי, והתושבים נותרו במקום ללא רשות מקומית שתטפל בהם. בתחילת שנת 1957 עוד התגוררו בה כ-6,000 תושבים אשר לטענתם נותרו במקום ללא אפשרות לעבור למקום אחר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא אמר שלא אוכלים "לחם גר" – לחם מהרווחה, כי ככה יהיו גם הילדים והנכדים“

”גם מהמקום של הכאב הגדול והמצוקה אנו מביטים אחורה בגאווה ובהרגשה שהיה לנו חלק בבניית הארץ. אנחנו החלוצים האמיתיים“