מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יהדות לאחר המלחמה

אמי ואני בלונדון
אמי בגיל 18

אמי נולדה כעשור אחרי סיום המלחמה, בעיר קובנה שבליטא. סבי וסבתי, הכירו כמה שנים אחרי המלחמה והחליטו להקים משפחה חדשה ולנסות לשמר את הצביון היהודי כפי שהם התחנכו וגדלו עליו.
 
אימא היא בת יחידה לזוג ניצולי שואה אשר איבדו את כל משפחתם ורכושם במלחמה הקשה.
בילדותה הייתה לה נטייה  לחלות הרבה ולכן אמה החליטה לעזוב את מקום העבודה שלה ולהישאר בבית ולטפל בילדה.
 
המשפחה לא הייתה בעלת אמצעים, אפשר לומר אף אמצעים דלים מאוד. כמובן המציאות אחרי המלחמה הייתה לא פשוטה וזה לא היה מקרה יוצא דופן. כך, כדי להעסיק את הילדה הקטנה, סבתי,  נהגה ללמד את אימא שלי מנהגי יהדות. הדלקת נרות שבת, חגים ומנהגיהם, היסטוריה של המשפחה ומשמעות הסמלים היהודיים.
סבתי עצמה הגיעה ממשפחה עם שורשים עמוקים בדת. בצעירותה הייתה מאוד ציונית, ואף לקחה חלק מהקמת קיבוץ גשר, אך לא הצליחה להגשים את חלומה לעלות ארצה לפני המלחמה בעקבות התנגדות אמה.
 
סבתא נהגה לקחת את אימא שלי לכל מיני מקומות בעיר שבהם נשארו סממנים יהודיים. אחד מהמבנים היה בית ספר למוזיקה (אם אני לא טועה זה היה בית יתומים) יהודי שלמרות המלחמה, השיפוצים והסיוד הכיתוב של בית הספר היה מתגלה כל פעם מחדש. היא נהגה לומר שעם כל הרצון של העירייה להעלים את היהדות מן העיר הסממנים היו מופיעים מעצמם…
                                                                                  

בית ספר למוסיקה

בית ספר למוסיקה
                                                            בית הספר למוסיקה
 
 
חשוב לומר כאן, שהעיר קובנה הייתה לפני המלחמה עיר שבה קהילה יהודית מאוד ענפה, לא פחות מוילנה עצמה, שהייתה מרכז יהדות אירופה שנים רבות. אפילו היום כשמטיילים במרכז העיר כמעט כל מבנה אדריכלי שני נבנה כביתו של יהודי רופא, בנקאי או פטרון אחר. כיום אפילו ניתן לראות לוחות גרניט המציינים את שמם.
 
בפעמים אחרות סבתי ואמי היו הולכות לבית העלמין היהודי הישן בעיר, שפעילותו נפסקה, ומסיירות בו. יהיה יותר נכון לומר שהמטרה הייתה למצוא בבית העלמין שמות מוכרים שנעלמו במהלך המלחמה. תוך כדי הסיורים סבתי הייתה מלמדת את אמי את משמעותם של סמלים שונים שהופיעו על הקברים. למשל, סימן של כפות ידיים ששייך לכוהנים, על לויים וכד'. בית העלמין היה יחסית גדול ועם המון קברים ישנים מאוד. הרבה מאוד מהקברים היו שבורים ולכן בכל פעם הן היו מסיירות בחלק אחר של בית העלמין הישן. זה לא היה נראה מוזר באותה תקופה, מכיוון שאנשים רבים חיפשו את קרוביהם שנים רבות אחרי המלחמה. אמי מספרת שכילדה מבחינתה זה היה עוד טיול עם אימא, אך כאשר גדלה סבתי התוודתה בפניה שבכל הסיורים היא חיפשה קברים של קרובי משפחתה, אביה ודודתה שנפטרו לפני המלחמה, אך ללא הועיל.
                                                                                                          בית העלמין הישן כיום
בית העלמין הישן כיום
 
 
 קברים עם סמל הידיים

קברים עם סמל הידיים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד נקודת סיור של ילדותה, אמי זוכרת היטב, היה בית חולים יהודי שהדבר היחידי שנותר ממנו הן המדרגות שלצדיהן הופיע סמל של מגן דוד. זה לא היה דבר קטן במדינה שבה מגן דוד היה סימן של אדם שמותר לחסלו ללא עונש. לכן מגן הדוד שעדיין מתנוסס על מדרגות של בניין מפורר הייתה מקור גאווה ושמחה –  סמל לתקווה ועתיד, הנה אנחנו עדיין כאן אתם רואים…
 
בית החולים היהודי

בית החולים היהודי
                                                                בית החולים היהודי
  
לא היה פשוט לשמר יהדות במדינה מיוחדת שכזאת אך כל אחד עשה את חלקו הקטן.
לימדו את הילדים הקטנים את שורשיהם למרות הכל. שרו שירים בעברית וביידיש, המשיכו להתפלל, להיפגש בחגים היהודיים ולאכול את המאכלים המסורתיים. חשיבות הציביון היהודי היה לא רק לשמר את היהדות שלך אלא גם להיות הכי טוב בכל מה שאתה בוחר לעשות. 
ובכל פעם בסוף כל חגיגה דאגו לציין כי שנה הבאה ניפגש בירושלים הבנויה. 

מילון

צביון
אופי

ציטוטים

”"... השלט של בית ספר למוסיקה היהודי היה צץ מעצמו כל פעם מחדש"“