מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יד זיכרון לסבא משה טל ז"ל

עובדים יחדיו
משה ז"ל ואני בחתונה בהודו
קיצור חייו וחזונו של משה טל ז"ל

משה טל זכרו לברכה הוא סבו של אוריאן ובעלי. הוא נפטר בתאריך 16.8.2005 בגיל 66 אחרי מחלה קשה.

במותו השאיר אותי עמליה, אלמנה, ואת רועי ושרון, ילדינו, יתומים. הוא זכה לראות רק נכדה אחת – את שירז ביתו של בננו רועי  אשר היתה בת 8 חודשים במותו, ולא זכה  לראות את חמשת נכדינו הנוספים וביניהם אוריאן, עמו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב-דורי בבית הספר נוף-ים.

אני מיצרה על כך שגם הנכדים לא זכו להכירו ומטרתי בעבודה זו לנסות ולצייר את דמותו המיוחדת והבלתי נשכחת.

משה נולד בתל אביב ב- 4.11.1938 בן לטובה ויעקב טופיול, ילידי פולין. לימים יחליף שמו לשם עברי  – טל.

משה כחייל 

ילדותו היתה נעימה. בית הוריו היה בית חם ותמיד היה מוקף בדודים בדודות ובני-דודים. בתום לימודיו בתיכון, התגייס לצבא ושירת כמדריך קשר ובין השאר הדריך ב״מורס״ צורת תקשורת פרימיטיבית בהשוואה לאפשרויות התקשורת בימינו. בתקופה זו הכרנו ובשנת 1960 נישאנו ומשה החל לימודים גבוהים בפקולטה לסוציולוגיה ולמדעי המדינה. בד בבד, החל לעבוד בבנק ישראל, שם הצליח מאד והיה נציג הבנק בבורסה.

ביום חתונתנו.

אולם היה לו חלום – ללמוד רפואה. החלטתי לתמוך בו ובשנת 1965 נסענו לאיטליה כדי שהוא ילמד רפואה ואני אעבוד כדי לתמוך כלכלית במשפחה.

 תמונת משפחתו של משה

 

תעודת גמר לימודי רפואה באיטליה

לימודי הרפואה היו קשים מאד בעיקר בגלל השפה. היה צורך לתרגם כל מילה מאיטלקית אולם משה לא נרתע ובשנת 1973 הוא סיים את הלימודים בהצטיינות. מבחינה כלכלית מצבנו היה בכי-רע. לא רצינו לבקש כסף מהורינו  והמשכורת שלי לא הספיקה למחיתנו. לכן, משה חיפש עבודה. יחד עם חבר התחיל לעבוד בתור סבל אצל אשה שייצרה פרוות מהנפולת של פרוות שיוצרו בבתי החרושת.

במשך הזמן, הוא והחבר השני החלו לייצר פרוות, בברכתה של המעסיקה שלהם. בית החרושת גדל מאד מאד ובמשך הזמן הפך לאחד מבתי החרושת הגדולים והחשובים באיטליה. בינתיים משה סיים את הלימודים והיה עליו להחליט אם הוא ממשיך עם העסק, או עוזב הכל לטובת הרפואה.

משה מקבל פרס עיצוב 

הוא החליט להמשיך את העסק. עולם האופנה קסם לו, במיוחד כי הוא היה זה שהחליט על הצד האומנותי שלו. הוא ישב עם מעצבים מכל העולם: צרפתים אמריקאים, איטלקים וגם ישראלים, והחליט על המודלים שיוצגו בתצוגות אופנה באיטליה וברחבי העולם. משה ניחן בטוב טעם. האסתטיקה היתה חשובה לו מאד. זה התבטא בלבוש, בריהוט באביזרים.

משה ואני היינו מאד קשורים למדינת-ישראל. אנו היינו עדים להכרזתה בתאריך 14.5.1948. דודתו ודודו ומצד אמו ניספו בשואה. לא רצינו שילדינו יגדלו באיטליה. בשנת 1987 החלטנו להחזיר את הילדים לארץ. קנינו דירה ואני עברתי איתם. משה היה מגיע כל 10 ימים ואת כל החופשות בילינו יחד. לא היה לנו קל לחיות כך, כי היינו קשורים מאד אחד לשני.

בשנת 2003 הוחלט למכור את החברה ולחזור סופית לארץ. החברה נמכרה לחברה הודית ומשה התחייב לנהל אותה עד 2005. בנינו בית בסביון וב- 2003 נכנסנו לגור בו. חלומנו היה שיהיה לנו בית שיהיה מרכז המשפחה, בו נוכל להתאסף עם הילדים והנכדים לעתיד.

בתאריך 27.1.2005 משה גמר את התחייבויותיו והגיע לארץ. הוא התלונן על כאב בצד גופו. אחרי בירור קצרצר, התברר שמשה חלה בסרטן הריאות. הוא חי ששה חודשים ונפטר באותה שנה. הוא הספיק לגור בבית כ- 3 שנים וכאמור חווה רק את הולדת נכדתנו הבכירה – שירז. היינו יחד כ-50 שנה והוא השאיר חלל עצום בחיי ובחיי ילדינו. אני בטוחה שאילו היה חי, גם נכדינו, כמו ילדינו, היו נהנים מידיעותיו הנרחבות,שכן הוא היה כמו אנציקלופדיה מהלכת. כמו גם, מעצותיו החכמות. מטוב לבו ומעזרתו.

הוא היה אדם שכל פנים היו נשואות אליו אם לעזרה או לעצה והוא חסר לאנשים רבים.

הזוית האישית

המסר שלנו לבאים אחרינו: היו אופטימיים ואהבו את החיים היו נאמנים למדינת-ישראל. זכרו שכל מה שקורה, קורה לטובה, אמרו תמיד את האמת, גם אם היא כואבת. אם אתם רוצים משהו באמת, אתם תשיגו אותו, כשאתם בדרך למעלה, תגידו  שלום לאנשים, אולי תפגשו אותם בדרך למטה

תמונה משפחתית עם הנכדים 

 

עמליה: שמחתי לצייר את דמותו של סבא משה ז"ל לנכדי אוריאן אשר לא זכה להכירו

אורין טל: שמחתי להכיר את דמותו של סבי משה אשר לצערי לא הכרתי.

עמליה טל השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי, בשנה שעברה עם הנכדה שירז והם העלו את הסיפור: אירועים משמעותיים בילדותי.

מילון

"מורס"
צורת תקשורת - ראה קישור לויקיפדיה

ציטוטים

”"היו אופטימיים ואהבו את החיים"“