מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונותי מלפני קום המדינה

בית הכנסת - שאר ישוב - ויקיפדיה
אחד מהמבנים הראשונים בשאר ישוב - ויקיפדיה
סבא יעקב מספר לנכדתו יולי על יישוב הארץ

שמי יעקב מנסדורף.

אמי ואבי עלו לארץ ישראל כחלוצים בשנת 1934, שניהם בשנות העשרים לחייהם. פלשתינה – ארץ ישראל של אותם ימים הייתה תחת שלטון המנדט בריטי כלומר שליטה של ממשלת בריטניה בחבל ארץ זה, על פי החלטת ארגון האומות המאוחדות שנתקבלה אחרי הבסת השלטון העותמאני (הטורקי) במלחמת העולם הראשונה.

שניהם נולדו בפולין למשפחות דתיות וציוניות והצטרפו ל"הכשרה" ציונית במטרה להקים ישוב חקלאי בארץ. יהודי פולין לא עסקו בחקלאות על כן  עבדו בחוות חקלאיות של איכרים פולנים כדי ללמוד להיות חקלאים. השלטון הבריטי הגביל את מספר רישיונות העלייה ולכן הם נאלצו להמתין כ-5 שנים עד להגעתם של שאר חברי הקבוצה.

בתקופת ההמתנה התגוררו הורי ברמת השרון בצריף שהיה בחצרו של אחיה הבכור של אמי, מנחם בניאל, שעלה ארצה מספר שנים לפניה, היה ממקימי קיבוץ עין שמר, עבר לגור ברמת השרון וכבר הספיק לבנות למשפחתו בית של ממש. רמת  השרון הייתה באותם ימים מושבה חקלאית, ובה פרדסים לרוב, כולל במרכז המושבה. הורי עבדו בעיקר בחקלאות ובעונת פרי ההדר בקטיף ובאריזה של  תפוזים שבאותן שנים היו היצוא העיקרי של  ארץ ישראל. מצפון רמת השרון הייתה הרצליה, גם היא עדיין מושבה חקלאית בעיקרה. ממזרח להן, בשטחי התעשייה הצבאית של היום התגוררה אוכלוסייה ערבית משבט אבו-קישק. במערב, כפר ערבי שנקרא ג'ליל, במקום שבו נמצא היום מתחם גלילות והסינמה סיטי. מדרום קריית שאול ואחריה אזור ערבי שנקרא בעבר שייך מונס. כביש החוף לא היה קיים והנסיעה מהרצלייה לתל אביב עברה דרך רמת השרון, קריית שאול ורמת גן. יחסי השכנות עם ערבים באזור היו טובים.

בשנת 1937, עדיין ברמת השרון נולדתי בבית בחולים בלינסון שנפתח באותה שנה. משפחתנו התגוררה בצריף שבחצרו של דודי מנחם. זמן קצר לאחר לידתי עלה סבי ארצה והגיע לרמת השרון גם הוא. הוריי פינו עבורו את הצריף ברמת השרון ועברו להתגורר בכפר יונה, מושבת הדרים גם היא, בצריף בחצר ביתה של אחותה מרים שגם היא כבר בנתה את ביתה. בשנים 1936-1939 פרצו בארץ "מאורעות" כלומר תקיפה של כנופיות ערביות את הישובים היהודיים. לפי סיפורי הורי היינו ישנים על הרצפה מכיוון שמידי פעם חדרו כדורים לצריף.

בשנת 1939 כבר היו בארץ כל חברי ההכשרה של הורי והקימו את המושב שאר-ישוב בצפון הארץ, בין הקיבוצים דן ודפנה, באזור המכונה "אצבע הגליל". יישובים אלה, בדומה למרבית היישובים היהודים שהוקמו בתקופת המאורעות, כונו "יישובי חומה ומגדל" מכיוון שהוקפו בחומות עץ כפולות שביניהן חצץ, לעצירת כדורי הרובים, ובמרכזן מגדל עץ לתצפית. תחילה נסעו לשם הגברים להקמת מבני החומה, המגדל וצריפי המגורים. כשאלה הושלמו, הגיעו הילדים והנשים ובתוכם גם אני ואימי. כל משפחה במושב קבלה בית, רפת ולול ובצמוד לאלה חלקת שדה, מה שנקרא משק מעורב. כל אלה במימון הסוכנות היהודית לרבות הפרות, התרנגולות, ואת הפרדה "ושתי", שבעטה בי כאשר רציתי למדוד לה את החום.

בשנים הראשונות לא היו במושב לא בית ספר ולא גן ילדים. אבי היה מסיעני מידי בוקר בעגלה אותה הובילה "ושתי" לגן הילדים בקיבוץ דפנה שם שהיתי עד אחר הצהרים  כולל שינה בבית הילדים של הקיבוץ. גדלתי  עם ילדי המחזור הראשון של בני הקיבוץ, וכאשר אלה הגיעו לגיל 6  ולי מלאו 5 שנים נפתחה בקיבוץ כיתת בית ספר ואני צורפתי אליה, זה מכיוון שלא היה צפי שתפתח כיתה נוספת בשנה הבאה. בכיתה היינו כ 12 עשר ילדים ובדפנה למדתי עד כיתה ב'. כשהגעתי לכיתה ג' נפתח בית ספר במושב ובו שמונה ילדים מחולקים ל – 3 כיתות בחדר אחד עם מורה אחת.

השנים 1939-1945 היו שנות מלחמת העולם השנייה. כאשר מצד דרום התקדם הצבא הנאצי לכיוון מצריים ומצפון, מכיוון סוריה, היה ניסיון להגיע לארץ ישראל. כילדים עמדנו על הכביש וצפינו בשיירות של גדודים אוסטרליים בדרכם לסוריה לבלימת המתקפה מצפון. סוריה ולבנון היו אז בשליטה צרפתית. צרפת באותה מלחמה נכבשה על ידי הגרמנים, ואלה השליטו עליה משתפי פעולה שלא נקפו אצבע לעצירת נסיון המתקפה הנאצית על הישוב היהודי בארץ. האוסטרלים היו נחמדים והשליכו עלינו ממתקים מהמכוניות שבשיירה. באותו לילה פינו את כל הנשים והילדים מאצבע הגליל. אנחנו פונינו  במשאית למושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל  שתושבי ארחו אותנו הפליטים. אחרי כחודש שבנו לשאר ישוב.

יחסינו עם שכינו הערבים באותן שנים היו טובים. אלה היו עוברים בכפר ומוכרים ירקות ודגים שצדו בנחלים ואנחנו הילדים היינו  מגיעים עם הורינו לכפרים הערביים. בשבתות היינו מגיעים בעגלות לרחיצה במים הקרים של תל דן. (תל-אל -קאדי בשפת הערבים) בתל היו יהודים ממושבי וקיבוצי הסביבה, ערבים וגם חיילים מהלגיון הערבי של עבר הירדן עם כובעי שעם  שבקודקודיהם מעין ראש כידון. אני זוכר גם הרבה מנגלים.

באותן שנים הייתי נוסע עם אמי כל קיץ לדודתי בכפר יונה. האוטובוס שהיה יוצא מיישובי אצבע הגליל היה עובר דרך העיירה הערבית "חלסה", קריית שמונה של היום, עובר בדרכו לאורך חופי אגם החולה בו שרצו ג'מוסים (תאו המים) נעצר לבדיקת מכס ותעודות במחסום משטרת ראש-פינה. מטבריה היינו מגיעים לצומת בית ליד שדרכה עבר באותם הימים הכביש הראשי מצפון הארץ לדרומה. משם לקחנו את המונית של סולימן מטול כרם ויורדים בכפר יונה לבקר את דודתי ובו הייתי מבלה את חופשות הקיץ עם בן דודי אבנר. היינו מבלים בנסיעות לרחיצה בים בנתניה, בביקור חינם בבית הקולנוע של מחנה הצבא האנגלי שהיה  בכפר יונה, בשחייה בבריכת השחייה הפתוחה של הפרדסים, וברכיבה על חמור בפרדסים כדי ללקט ירק מאכל הנקרא ריג'לה לתרנגולות.

בקיץ 1946 החליטו הורי לעזוב את המושב וחזרו לרמת השרון שעדיין הייתה מושבה חקלאית. בחודש ספטמבר אותה שנה עליתי לכיתה ה' בבית הספר אוסישקין, שהיה ביה"ס היחיד במושבה באותם הימים. הושיבו אותי ליד התלמידה הטובה בכיתה ששמה ערה כדי שתעזור לי בחשבון, כיון שבבית הספר במושב עדיין לא נלמדו חלק מהנושאים שנלמדו ברמת השרון. לימים נהיינו חברים. התחתנו בשנת 1956 ואנו נשואים כבר 60 שנה. נולדו לנו 3 ילדים: רוני, רמה ועמוס מנסדורף אביה של יולי.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של יולי מנסדורף עם סבא יעקב מנסדןף.

סבא  של יולי, יעקב, הוא אביו של הטניסאי עמוס מנסדורף: "עמוס מנסדורף (נולד ב-20 באוקטובר 1965) הוא טניסאי ישראלי ששיחק בשנות ה-80 וה-90. נחשב כטניסאי הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. בשיאו דורג במקום ה-18 בעולם בדירוג ה-ATP, הישג שיא לטניסאי ישראלי בסבב הגברים העולמי. משחקו התאפיין בחבטת גב יד מצוינת ובחבטת הגשה מדויקת, שחיפו על קומתו הנמוכה יחסית (1.73 מ') ועוצמת חבטותיו המוגבלת". (ויקיפדיה).

מילון

שאר ישוב
שְׁאָר יָשׁוּב הוא מושב עובדים בגליל העליון, בחלקו הצפון־מזרחי של עמק החולה ושייך למועצה אזורית מבואות החרמון. המושב הוקם בשנת 1940. נקרא על שם שאר ישוב, בנו של ישעיהו הנביא. תושביו מתפרנסים רובם ככולם מעבודה כשכירים ומהשכרת צימרים, מיעוטם מתפרנס מחקלאות ומגידול בעלי חיים. המושב נחרט בתודעה הציבורית בעקבות אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור של צה"ל התנגשו זה בזה מעל שמי המושב, באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.

ציטוטים

”אבי היה מסיעני מידי בוקר בעגלה אותה הובילה "ושתי" לגן הילדים בקיבוץ דפנה“

”אמי ואבי עלו לארץ ישראל כחלוצים בשנת 1934, שניהם בשנות העשרים לחייהם“