מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאהלר ואני

דוד יששכרי
אהבתו של דוד למוזיקה
אהבתו של דוד למוזיקה - ובמיוחד למוזיקה של מאהלר

"הסימפוניה היא העולם. הסימפוניה חובקת כל" (גוסטב מאהלר)

"אני חסר קורת גג שלוש פעמים: כיליד בוהמיה באוסטריה, כאוסטרי בין הגרמנים וכיהודי בכל העולם. בכל מקום אני אורח לא קרוא ובשום מקום אינני רצוי" (גוסטב מאהלר). תחושת הזרות ליוותה את מאהלר במשך כל 51 שנות חייו, הוא היטיב להגדיר זאת בעצמו במשפט  שאמר ואיפיין את הלך רוחו.

למה לעסוק עכשיו במאהלר?

למה לעסוק עכשיו במאהלר, עכשיו במאהלר אם בכלל? ובכן לעניות דעתי הוא היה אחד משלושת פורצי הדרך במוזיקה בכלל: באך, בטהובן ועוד הרבה מלחינים גאוניים, צ"ייקובסקי, בראמס, דבוז"אק, ועוד ועוד, אולם כתורם מוזיקה חדשה שטרם בוצעה לפניו, ובנתיים, אני לא מכיר אחריו – אין לו תקדים.

הרומן שלי עם מאהלר התחיל "בזכות" אבי יהונתן ז"ל. אבא יהונתן ז"ל אהב מאוד מוזיקה ופעם בשבועיים היה לובש עניבת פרפר והולך ל"היכל התרבות" לשמוע מוזיקה. אני הייתי נושם לרווחה. האמת שהוא היה מאזין למוסיקה שלא הבנתי בכלל ברדיו, בקול-ישראל. לא הבנתי, אבל מסתבר שקלטתי.

היה לי טייפ גדול וישן, עליו הייתי מקליט את המוזיקה שהייתה חביבה עלי אז, ג"ז (דייב ברובק "טייק פייפ " וכל "שירי הזמן" שלו), ואז רק החלו ה"ביטלס", ביפ בופ, דיזי גילספי, צ"ארלס מינגוס", “תזמורות גדולות" פופ ופופולריים בעיקר.

יום אחד ניגש אלי אבי אחרי ששמעתי דייב-ברובק. (טייק פייפ המיוחד, TAKE-FIVE בעצם פול-דזמונד הוא המחבר) ואמר לי: "את המוזיקה הזו, אני אוהב". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנו התייחסות למוזיקה "שלי".

יום אחד כשחזרתי הביתה והוא אמר לי: "הקלטתי לך מוזיקה, אתה בוודאי תאהב אותה", לא יודע עם הוא התכוון בהווה או בעתיד. זו הייתה הסימפוניה הרביעית (לא מציין כאן מי היה המחבר, זה ברור). (אני כותב כאן על המוזיקה כפי שאני מבין, ללא השכלה מוזיקלית ממשית או תיאורטית, אז אני מבקש סליחה מראש על כל טעות או כאילו שרלטנות).

אלו היו הצלילים של פתיחת הפרק השני של סימפוניה זו. חיפשתי עוד צלילים שמיימים כאלו, וכך הגעתי לפרק הרביעי הנפלא "השיר על גן-עדן" ונלכדתי בו. אמנם זה לא גן עדן שלנו שיושבים ולומדים תורה, יותר גן עדן נוצרי בו אוכלים בשר, והנערות מחוללות, אך לאט-לאט הוא נירגע ודומם והמאזין, (אני), ניכנס למדיטציה ונרדם רגוע, כמו בהיפנוזה עצמית, עם השיר. ברור שאהבתי והתאהבתי גם ביתר חלקי הסימפוניה. הסימפוניה הזו פותחת בפעמוני מזחלת שלג המסמלות ככל הנראה ילדות, כי מזחלות השלג משמשות בארצות הקור להובלת ילדים על השלג. גם ב"גן העדן" האמור נשמעים פעמוני המזחלות ביתר שאת ויותר זמן. לכן המסקנה כי יש פה תיאור של חיים שלמים מלידה ועד אחרי מותו לאורך כל חייו.

גם יתר פרקי הסימפוניה, השני והשלישי, הקסימו אותי ורציתי ללמוד יותר על המוזיקה המקסימה ויוצאת הדופן של המלחין הזה ולכן החילותי להאזין להן, באופן סדיר.

הסימפוניה הראשונה

ברור כי היא מקסימה את השומע מיד במיוחד עקב הפרק השלישי עם הביצוע המיוחד של השיר "אחינו יעקב" והווריאציות עליו השקטות והמיוחדות. ההולכות ודועכות עד ש—-בום  טראאאח! אתה נופל לפרק הרביעי.

בפרק הזה ברור כי המאזין נופל אחורה בזמן. בכך הוא כאילו מפתח את מושג ה"זמן" שיכול גם לזרום לאחור. הכיצד? במהלך מוזיקה "רגיל" המוזיקה והטון הולך וגובר עד לסיום הולך ועולה עד שהכל מתפוצץ בסיום הצפוי מראש. לא אצל מאהלר כאן בא ה"פיצוץ" מיד בתחילת הפרק, במיוחד על רקע הפרק השלישי המסתיים בשקט דועך, לאט לאט כמעט עד אפס, בצלילים של סיום ואז עולה שנית ומגיע שנית למקסימום. ושוב דועך לאפס  באיטיות מחרידה. העליות והדעיכות הללו מביאות את המאזין לתחושות שהוא איננו יודע איפה הוא נימצא על ציר הזמן. וכך משחק מאהלר בתחושת הזמן שלנו, שלדעתי היא מטרת הפרק של סימפוניית נעורים זו.

תכונה מיוחדת נוספת שקשה לעקוב אחריה היא תרועת החצוצרה ב – 10 דקות בערך והיא הפותחת בדיוק את הסימפוניה החמישית. בדקתי ע"י הקלטה, זה בדיוק של 100%. מה זה אומר? בכל מקרה זה ניראה לי כהדמיה של שני ענפי עץ המתפצלים (“פרקטליים") וכל אחד הולך ומגיע למקום אחר (ראה י.ל. בורחס "גן השבילים המתפצלים"). שני הפרקים הראשונים מתארים את השחר המפציע בגן.

הסימפוניה השנייה

זו המכונה "התחיה". שם זה עלול לבטא רעיון נוצרי מובהק בדבר תחייתו של ישו. יש בה קטעים מילוליים ולדעתי, פסוק או שניים מאחת הבריתות (הישנה או החדשה) הייתה מייחסת לכל הסימפוניה פרשנות דתית ב- 100%, אולם אין, כך שנותרנו עם "תחיית" הנפש האנושית כפי שחש המאזין לסימפוניה ענקית זו.

הפרק השלישי נחשב כ"קל והומוריסטי" יתכן וזאת בגלל העובדה שהוא מבוסס על השיר "נאום סט. אנטוניוס אל הדגים". סט. אנטוניוס היה מטיף נוצרי בעל רטוריקה גבוהה וכריזמטי. בשיר הסטירי הזה הוא מטיף לדגים והם נענים לו ובאים לשמוע את דבריו "בפה פעור" לאחר שהוא מסיים, הם מתפזרים וממשיכים כל אחד במעשיו, כאילו לא שמעו כל הטפה. ההפך מה"נעשה ונישמע" שלנו. לי הפרק הזה נישמע כאילו מוזיקת רקע לסרטים דרמטיים. יתכן ובכך הקדים מאהלר את זמנו.

הפרק הרביעי גם הוא שיר עם גרמני ידוע "אור קדומים" אורליכט. מצוטט מתוך האוסף "קרן הפלאים אשר לנער". דודי מאיר ודודתי רות אהבו אותו מאוד, גם את הטקסט. מאחר והם דיברו ביניהם גרמנית, לא הבנתי ממה הם מתפעלים.

בתרועה רמה תוך הקשת מצלתיים נפתח הפרק החמישי המסיים בבוא התחייה שהיא ככל הנראה, לדעתי, תחיית הנפש האינדיבידואלית, הנשמעת בתרועת חצוצרות מרוחקות, פיזית מאחורי הקלעים. מאהלר עצמו הוסיף את הטקסט הבא: “כל שחלף יקום יחזור!” "מות אמות למען אחיה". נבואה שהגשימה את עצמה.

הסימפוניה השלישית

סימפוניה מלאה קסם ומסתורין. תמיד אני תמהה מהיכן שאב גוסטב את ההשראה האדירה הזו. אני לא יכול לתאר כל קטע וכל פרט בסימפוניה האדירה הזו שאורכת 1.44 שעות. אולי הסימפוניה  הארוכה ביותר שנכתבה. מה שיפה במיוחד בה הם הקטעים הקוליים. קטע של שיר מבוצע ע"י מקהלת נשים ומקהלת ילדים. מזכיר מאוד את השיר "על  גן העדן" שבסיום הסימפוניה הרביעית. זה אולי לא פלא כי רבים משיריו והסימפוניות שלו היו מבוססים על שירי עם (כמו "אחינו יעקב") ששמע בילדותו במורביה.

השיר הזה הינו קטע נפלא. כל הסימפוניה הזו מופלאה, מלאה בחידות ומסתורין ובתכונה שאני מכנה "פרקטלית" דהיינו כניסה של נושא מעל נושא אחר, כאשר הראשון בלתי גמור כך שנוצר מארג שלם מקטעים כאילו "מפוזרים" המתלכדים באחידות מוזרה.

הסימפוניה החמישית

כאמור סימפוניה זו פותחת בתרועת חצוצרה שמופיעה באמצע הפרק הראשון של  הסימפוניה הרביעית בדיוק. בפרקים הבאים באות ווריאציות על תרועות אלו, עד לפרק הרביעי. פרק זה הנקרא "אדג"יטו" הוא מיוחד במינו. זה פרק עדין, ענוג ורך, כך שהרבה פעמים הוא מופיע כיצירה בפני עצמה. היא יושמה במוזיאון לזכרו של מנחם בגין בתיאור התהליכים שהביאו לדעיכתו של הנ"ל עד לסופו  הבלתי נימנע, והוא מרגש מאוד. הפרק החמישי והאחרון הוא מהיר וסוחף ועמו מסתיימת סימפוניה מרגשת זו.

הסימפוניה השישית (הטראגית)

אמרו לי כי זו סימפוניה קשה, כבדה, מסובכת ולא אהובה. באזני ובדעתי היא דווקא מצאה חן, מדוע? האמת – קשה לי להסביר, כל הסימפוניה הזו רצופה במקצבים נוקשים כעין צבאיים. אני רואה בדמיוני אנשים ההולכים בסך מצד אחד בכעין מצעד צבאי או במצעד אחר מצד אחד בכל אופן בשיתוף פעולה ואדם אחר שלא יכול להצטרף כי הוא אינדיבידואל מופנם מצד שני, והם אילו נאבקים זה בזה. הכוח המשולב של החברה האחידה, או הבודד שחי לו בקצב ובדרכו שלו. מי יגבר ?

בכל אופן הסימפוניה הזו מכונה "טראגית", כשמקור השם לא ברור ויש האומרים כי היא מוקדשת לאשתו של גוסטב אלמה, שאותה נשא בעת כתיבת הסימפוניה הזו. הסימפוניה הזו מלווה בהקשות תופים רצופות שנושאות את תחושת המצעד הרצוף. יש האומרים כי אותם שמע מאהלר בעת שהותו בני-יורק כשהאזין במקרה למצעד הלוויה. המאבק הבלתי פוסק בין תחושת האבל מצד אחד לבין המצעד הנוקשה, הוא הכובש אותי והמאזין נימצא בדילמה – ידו של מי תגבר?

בפרק השני הייסורים והלבטים גוברים. הפרק השלישי הוא ריקוד מוזר, שקשה להגדירו כאחד משני הניגודים שהוגדרו קודם לכן. בפרק הרביעי המאבק נימשך לכאן ולכאן עם הקשות פטיש עץ של 5 או יותר ק"ג, וכלי הקשה נוספים  ומסתיים בזעקה נוראית של הנושא השני (של הצער והיגון). המנצח קלאודיו אבאדו ניראה כאילו קיבל התקף לב. משעממת זו בטח סימפוניה זו – לא.

הסימפוניה השביעית

אודה ואבוש קשה לי עם הסימפוניה הזו, וגם לה קשה איתי. מה שניתן לאמור זה שהיא סוערת ותזזיתית. רק הצלילים האחרונים היא הופכת להיות יותר קוהרנטית, וניתנת גם לשירה. מעניין כי באמצע הסימפוניה מנגנים גם מנדולינה וגיטרה. שני כלים עדינים אלו מול התזמורת המאהלרית, זה ממש אבסורד, לעניות דעתי, ולא ברור לי מה התכוון להשיג בכך, אלי זה לא מדבר. אולי אני צריך "לאנוס" את עצמי להאזין לה, אולי באמצעות רעיון מוזיקלי שמדבר אלי.

הסימפוניה השמינית "סימפוניית האלף"

אז עד עכשיו היו לנו שש סימפוניות שאני אוהב ויש לצרף עוד אחת, מספר 9 בה עוד טרם דנתי. הסימפוניה השמינית שהייתה להיט גדול בגרמניה כאשר היא בוצעה, ממש לא "מתלבשת" על הטעם המוזיקלי, יש בה שתי מקהלות ענקיות, מגה-תזמורת וארבעה סולנים. היא מהווה פרק שירה רצוף עם ציטוטים מגתה, ואולי עקב כך הגרמנים אהבו אותה. אני לא.

השיר על הארץ

הסימפוניה הזו מהווה מעין רגרסיה של מאהלר לסימפוניות אינסטרומנטליות, עם מבנה קונבנציונלי של ארבעה פרקים, שאצלי הם בקשר עם האוזן והלב. כידוע קיימת אמונה (לא טפלה) כי מוזיקאים גדולים יוצרים 9 סימפוניות ואז הולכים לעולמם (הדגש הוא על גדולים). כך זה התרחש החל מבטהובן. ומאהלר שלא היה אדם בריא (וכן ספג מכות נוספות), חשש מאוד מהאמונה הזו ולכן מהסימפוניה הזו דבר המתבטא בסיומה. הוא גם כתב מחזורי שירים ביניהם "השיר על הארץ" בתקווה משוערת שזה יחשב לו כמספר 9 בחשבון השמימי, אבל בסופו של דבר זה רק מחזור שירים, נפלא שלעצמו. שיאה של יצירה זו בגלישות של בסון-קונטרא בסון לעבר הצלילים העמוקים ביותר האפשריים. מעבר לזאת הזמרת – אלטו – מנהלת רומן עם החליל, עדין ומרשים. מכאן מתחיל שיר הסיום שמחיל רק מילה אחת "אייבש"…. “אייבש" שהוא "לעד… לעד" דבר המעיד כי המחבר מכין את עצמו לפרידה כמעט סופית.

במדרגות עמוקות ומדודות יורדת היצירה מהצלו הנמוך, לקבוצת הקונטראבס, ומשם לפעמון הסיני. וחזרה לקונטראבסים. (בקצרנות !) מרשים מאוד ומרטט.

מאהלר כתב עוד קובצי שירים מעניינים שלעצמם "קרן הפלא של הנער" … "שירי שוליה נודד" “שירי רייקארט" “שירים על מות ילדים"  כולםם באיכויות מאהלריות אולם אין לנו כאן מקום לסקרם. בשירת "אייביש … אייביש" עם החליל הולכת ודועכת יצירה מופלאה זו.

הסימפוניה התשיעית

אחרי כמה יצירות שקשה להבינן, מגיע עוד יצירה שמרשימה אותך מההתחלה, באופן ברור אך העומק רב. זוהי הסימפוניה התשיעית. גם היא מסתיימת בתיאור הסוף המתבקש והבלתי נימנע. היא נפתחת באנחות קורעות לב, ובבכי שקט. הפרק השני הוא ריקוד חינני בשמחה ואוירה טובה. מה הקשר לפרק הראשון? ובכן מוזיקה בפרט ואמנות בכלל אינן מדע מדויק.

הפרק השלישי, הוא כמו מי שעומד לפני קיצו הוא מנסה את שארית אנרגיית החיים שבו להתפרצות אחרונה של ביטוי החיים. בקופצנות מאהלרית טיפוסית, ובקפיצות מנושא לנושא כשהכל מתערבב ביחד לערבוביה כאוטית לכאורה וסוערת המסתיימת בתרועה של כל התזמורת.

הפרק האחרון נפתח בנעימה נוגה של מרבית התזמורת יחדיו (עם נושא מלווה), ובו מופיעה נעימת סולו שליו  ואיטי ההולכת, דועכת, ומתרחקת. הדעיכה הזו לא נגמרת עד הסוף, אך לעיתים היא מתפרצת יחד עם כל התזמורת, ושוב היא דועכת ונחלשת עם כל כלי המיתר כשלעיתים המתפרץ כלי נשיפה בטונים נמוכים וממשיך בדעיכה בדרכו. הדעיכה הזו נמשכת כעשר דקות שזה המון, עד שלא ניתן להבחין בה בין המוזיקה לשקט מוחלט. זהו הביטוי השני של מאהלר לסוף המוחלט, אחרי ה"אייביש" של "השיר על הארץ”. מאחר וזו יצירתו האחרונה של מאהלר קשה לאמור שהוא לא מבטא בה את קיצו. הוא אדיר.

יש עוד סימפוניה "העשירית" אותה הוא התחיל לכתוב, אולם הוא לא סיים, וגמר אותה מישהו שחשב שכך אולי מאהלר היה כותב אותה, אולם לדעתי היא רחוקה מלהיות "סימפוניה של מאהלר" לכן לא אעלה אותה כאן.

אהבתי למוזיקה

כמובן כי אני מאזין לא רק למאהלר, כיום עם תוכנת you-tube אתה יכול להאזין לכל מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה, וכן יש "קול המוזיקה" ו-”מצו", בכל אופן בין היצירות הנבחרות שלי יש: צזר פראנק – סימפוניה (יש רק אחת). דבוז"ק סימפוניה מספר 8 (לא 9 היא יותר מדי נדושה). ראוול – פאוון לנסיכה שהלכה לעולמה. ג"ורג" גרשווין – פורגי ובס (בביצוע לואי ארמסטרונג ואלה פיטצ"ראלד). ארם חצ"טוריאן – גאינה. גריג – סוויטה מ"פר גינט" ועוד ועוד ועוד.

כמו כן אני חובב ג'אז. החל משנות החמישים ועד שנות השישים. אז הייתי מחפש כל לילה ברדיו את voice of america ששידרו מרודוס ובקושי קלטנו. בשנות החמישים לא היו תוכניות ג'אז בארץ. הייתי "המשוגע" לג'אז בין החברים. מועדון הבית שלי היה "הברברים" רח' בן-אביגדור 20 תל-אביב. כמו כן אירגנתי קונצרטים של ג'אז בטכניון, אולם צ"רצ"יל לצערי לאחר פרוץ הביטלס קרנו של הג'אז ירד, והיום מערבבים ג'אז עם מוזיקה אתנית וזה לא מגיע לרמת הג'אז של שנות החמישים. כזכור ביוני 67 פרצה המלחמה, כפי שתיארתי בסיפורי הקודם, התגייסתי לשירות סדיר, התיישבתי בערד, והעניין הפך לתחביב בלבד.

בג'אז עצמו לציין יש פרקים: (עם דוגמיות, הכל ניתן לנגישות ב – youtube): התזמורות הגדולות של שנות השלושים: בני גודמן – Sing Sing  Sing, טומי דורסי, בוגי-ווגי.

Boogie-Woogie: Tommy Dorsey, Bob Crosby, Harry James

שנות הארבעים – חמישים: ביפ בופ – סגנון ג"ז פורץ דרך, grooving high  דיזי גלספי. blues march ארט בלייקי. וכן: קול- בופ, סגנון מערב ארה"ב. Take five דייב ברובק, וכן Hard – Bop Charles Mingus: Better take into your soul

מוזיקה ברזילאית

לקח לי זמן להעריך את המוזיקה הברזילאית: שילוב של מקצבים לא רגילים, הרמוניה שילוב נדיר של כלים, מלודיות נפלאות. מזל שהייתי בברזיל לפני פרוץ הקורונה. ראיתי את הקרנבל בריו, הייתי גם בסלבדור דה-בהיה, והייתי מוקסם.

יש כל כך הרבה אמנים ברזילאים שקשה לי לציין, בכל זאת בחרתי: Daniela Mercury בעלת האנרגיה האין-סופית

Vermelho – Daniela Mercury

Adonirm Barboza, כתב את "הרכבת של השעה 11” להיט המושמע בעשרות רבות של ביצועים, למשל גל קוסטא:

Gal Costa – Trem das onze (1973)

Gorgy BeN, שכתב את  שלושת הלהיטים ברצף: "טאג מאהל", “פיו-מאראבייה" “פאי-טרופיקל". האחרון ידוע בביצוע מתי כספי בעברית.

למוזיקה הברזילאית העשירה כל כך הרבה סיגנונות  ואי אפשר לאמר מה חביב עלי יותר: בוסה-נובה, שורו -choro  forro , סאמבה, בטוקדה (זוהי להקת כלי הקשה בלבד, בדרך כלל לצעידה) אשה (AXE על משקל קשה), סמבה מודרנית, ועוד ועוד, ומי מלהיב ומרתק יותר??? קשה קשה קשה.

שורו הוא סיגנון ברזילאי קלאסי מצטיין בעדינות ובעושר מוזיקלי עם וירטואוזיות רבה, מתחבר בקלות עם ג'אז מסורתי.

Hearing Brazil's Choro, Part One

נישאר לי להדגים מה זה בטוקדה, למי שטרם מכיר והפסיד:

AAINJAA – Recorrido Festival Internacional El Gesto Noble 2016

ועוד אחת מפלדלפיה:

PhillyBloco and Unidos da Filadelfia Batucada

זה מטריף אה?

הזוית האישית

דוד: בסיכומו של דבר, יש להודות לקב"ה על שיצר את המוזיקה על כל גווניה. זה נותן לי טעם לחיים.

קישור לסיפור הנוסף שפורסם במאגר הסיפורים "קטעי זכרונות של דוד יששכרי".

מילון

גוסטב מאהלר
גוסטב מַאהלֶר (Gustav Mahler;‏ 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה – 18 במאי 1911, וינה) היה מלחין ומנצח יהודי־אוסטרי. מאהלר השתייך לזרם הרומנטיקה המאוחרת (או, הפוסט-רומנטית), אסכולה חשובה בתקופת המעבר מהמוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "השיר על הארץ", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים סינים. (ויקיפדיה)

ג'אז
ג'אז (באנגלית: Jazz) הוא סוגה מוזיקלית שנוצרה בארצות הברית בראשית המאה ה-20. הג'אז היא מוזיקה אפרו-אמריקנית, שמשלבת יסודות קצביים מערב אפריקניים הבנויים על פוליריתמיקה (ריבוי קצבים), עם מרכיבים מוזיקליים מהמוזיקה המערבית - הרמוניה, מבנים צורניים (כמו מבנה השיר האירופאי) ושימוש בכלי נגינה מערביים. אלתור הוא אלמנט נוסף המזוהה עם מוזיקת הג'אז אם כי יש להדגיש כי כמרכיב מוזיקלי בפני עצמו - הוא קיים בכל תרבויות המוזיקה בעולם. בהקשר המלודי יש להזכיר את השימוש הנרחב בסולם הבלוז. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חבל של למדתי לנגן.“