מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טילים וזקן במלחמת המפרץ הראשונה

סבא פנחס ועמית בספארי בטנזניה
סבא פנחס בן שנתיים
אירוע מן החדר האטום

אני פנחס סירוטה נולדתי בתאריך 5.11.48 בכפר ברנדייס, מעברה ליד חדרה. הוריי, אבי צבי ז"ל, ואמי שרה, תבדל לחיים ארוכים, היו ניצולי שואה.

אמי עלתה ארצה בגיל 18 וחצי, כאשר אני נמצא בתוך רחמה. יום לאחר העלייה שלהם למדינת ישראל בחיתוליה. אבי יצא לעבוד בפרדס כפועל יום כדי לעדור "צלחות "סביב עצי התפוז על מנת להשקותם אחר כך.

החיים במעברה, שבה חיו פליטים ועולים מארצות אירופה השונות וגם מארצות ערב, היו קשים, עטורי-עוני, אך גם שמחה על שיש ליהודים מדינה שלהם. גרנו בחדר אחד וישנו על מיטות סוכנות. אמי בישלה על פתיליה. בחורף הגג דלף ואת המים היו אוספים בדלי ובקיץ הצריף בער מחום עז. פעם בשבוע היה מגיע רופא מלווה באחות. היו אליו תורים ארוכים ביותר. מדי פעם הייתה מבקרת אחות כדי להדריך האימהות הצעירות בגידול ילדים ושמירה על בריאותם. אנו הילדים שיחקנו בחוץ בשלוליות בשיחים  במחבואים תופסת, כדור בד ועוד ועוד רגעי משובה ועליצות.

כאשר הייתי בן שנה וחמישה חודשים עברנו לגור בעיר התחתית בחיפה. גרנו בדירת חדר אחד עם שירותים מחוץ לחדר, אשר שכרנו אותה מעביאט הערבי. הוא הפגין יחס חם, אכפתי ומתחשב. הוא, יחד עם בני משפחתו, נענו לכל בקשה של הוריי.

 פנחס הקטן בבית הקולנוע הפתוח בחיפה 

                                                                                            

בגיל שנתיים עברנו לגור בדירה בעיר התחתית בחיפה עם עוד שלוש משפחות עולים עם מטבח ושירותים משותפים. זכורים לי המאבקים בין המשפחות על התור מי יתקלח קודם, לפני שיאזלו המים החמים, אשר חוממו בגזרי עצים והתהליך נמשך שעות ארוכות וכן הייתה חלוקה לזמנים מי נמצא במטבח וכמה זמן.

אנחנו הילדים שיחקנו בחוץ והיה כיף גדול. היו בשכונה משפחות מכל הארצות שעולים הגיעו מהן למדינת ישראל. בשכנותנו גרו גם משפחות ערביות וגם  עם ילדיהן  שיחקנו לפעמים. לכולם היה מעט ואף אחד לא הוציא העיניים למישהו אחר. בגיל ארבע עזבנו הדירה ועברנו לדירת שני חדרים בכרמל הנכסף והמיוחס. אמי חיה שם עד עצם היום הזה.

אני אעצור כאן ואקפוץ קדימה ברכבת הזמן לאירוע, שהיה משמעותי בחיי הבוגרים.

אם כל המלחמות או טילים וזקן

במלחמת המפרץ הראשונה, פיקוד העורף הנחה את התושבים להכין את המקלטים, להדביק סרטי הדבקה על החלונות, להכין מזון ומים,  והוראות כיצד לנהוג בעת התקפת טילים (סקאדים) שישוגרו מעירק, לכיוון מדינת ישראל, מאחר ולא ידעו אם ישוגרו טילים נושאי גז או טילים נושאי חומר נפץ. בלילה של ה-18 בינואר  1991 כאשר באמצע הלילה נשמעה אזעקת אמת, אשתי ואני(שנינו רופאים) התעוררנו משנתנו, ואני רצתי לחדרי ילדיי והערתי את בתי קשת ואת בני עידו, הכנסתי אותם לחדר השינה שלנו ,שחלונותיו היו מסורגים בסרטי הדבקה. כולנו ישבנו על מיטתנו כאשר גבינו נשענים על הקיר שבו נמצא החלון הגדול.

במהירות רבה אשתי לאה ושני ילדיי לבשו את מסכות הגז. בחדר שררה חרדה  גדולה מאוד, בפני הבלתי ידוע. אשתי רעדה מאוד, הרגעתי אותה ואת קשת ועידו. אני, שפניי היו עטורים בזקן עבות, נכנסתי  במהירות לחדר האמבטיה שליד חדר השינה שלנו והתחלתי לגלחו בסכין גילוח ובמכונת גילוח וזאת על מנת שאוכל לחבוש את מסכת הגז. לאחר שהצלחתי במשימתי, חבשתי את מסכת הגז והצטרפתי למשפחתי. התחבקנו כולנו והתפללנו שלא ייפול טיל על ביתנו. שמענו לאחר זמן מה קול פיצוץ עז בקרבת ביתנו. הבנו שנפל טיל באזורנו. האזנו ברדיו לחדשות ובאמת נאמר שהייתה התקפת טילים על ישראל.

לא הצלחנו לישון באותו הלילה. הרגענו את ילדינו ואת עצמנו בחיבוקים ואהבה רבה. מאחר ואני וגם אשתי היינו מנהלי מחלקות בבתי חולים, נאלצנו למחרת ללכת לעבודותינו. את הילדים שלי העברתי אל אחותי בירושלים, מכיוון שהיא נחשבה לאזור מוגן בפני התקפות טילים בגלל מסגד אל אקצה המצוי בה. לאחר יומיים גויסתי למילואים בחיל הים.

בתפקידי כפסיכיאטר חיילי, נסעתי לבסיסי חיל הים והעברתי סדנאות על טיפול במצבי סטרס חריפים ביותר ועקרונות טיפול במצבי חרדה חריפים ביותר.

באחד מן הימים נקראתי באופן דחוף ביותר למפקדת החיל והתבקשתי לנסוע לכל-בו שלום, כי למעלה על הגג היה מתקן של  חיל הים וכל החיילות ששרתו למעלה נכנסו לחרדה גדולה. מה הייתה הסיבה לכך? uבכן, הסיבה לכך הייתה, שטיל עיראקי נפל בצורה אנכית לתוך בניין מול כלבו שלום, הבניין נפתח כמו ריצ'רצ', ולא התפוצץ. זה גרם להתקפי חרדה אצל החיילות שהפסיקו ברובן לתפקד במשימותיהן. כינסתי אותן בקבוצה במטרה לתת להן לדבר ולאוורר הרגשות שלהן, על הפחדים, על התקווה, על האמון בחבלני הצבא שיפרקו הטיל ממרעומו, על הלכידות שנותנת לנו כוחות להתמודד עם הבלתי נודע ועוד. לאחר מספר שעות של שיחות בקבוצה וגם בשיחות פרטניות עם חלק מהחיילות, הן נרגעו, שתו ואכלו ולבסוף הטיל אכן פורק ממרעומו ע"י החבלנים של הצבא.

אני המשכתי לשרת במילואים אלו בבסיסים אחרים וצברתי חוויות אחרות, שהן מקור לסיפורים אחרים, שלא כאן המקום והזמן לתארם.

הזוית האישית

פנחס: המפגשים עם עמיתוש ריגשו אותי ועוררו בי געגועים לימים שחלפו בעברי כילד קטן, שמחלק ומשתף בחוויותיי את נכדתי היקרה. בתקווה שברבות הימים עמיתוש תזכור את סבא שלה כילד. וגם חלקתי אתה את החוויות שחוויתי עם אשתי שהיא סבתה ועם אמה ודודה ,שני ילדיי הקטנים, ובמלחמת המפרץ הראשונה, ולצערי המלחמות עדיין הן לחם חוקנו בארצנו.

עמית: המפגשים עם סבוש, נתנו לי תחושה שסבי היה ילד קטן ודומה אף לי, מפגשים אלו ריגשו אותי מכיוון שסבי סיפר לי על ילדותו ועל הביוגרפיה שלו, הוא סיפר לי על איך האנשים היו חיים בתקופת ילדותו והשקפה על ילדותו ועל הביוגרפיה שלו, והראה אותו בתור בן אדם שונה ממה שאני מכירה ורואה אותו ביום יום,

מילון

מעברת ברנדייס
שטחים מדרום למושבה חדרה נקראו "ח'ור אל וסעא" (בעברית "נקיק רחב"), והיו בבעלותם של תושבי כפר זיתא. בשנות ה-20 נרכשו הקרקעות מערביי הכפר על ידי ניסן רוטמן ובמימונה של הנדבנית היהודיה מרי פלז (Fels), בעסקה מפוקפקת שהסתיימה בהסכם פשרה, אך הובילה להדחתו של השופט המנדטורי היהודי יוסף סטרומזה. חלק מהקרקעות שנרכשו הוקצו לטובת "החברה הכלכלית לארץ ישראל" לטובת ייסוד יישוב עברי. על שם השופט העליון לואי ברנדייס, יהודי, בית המשפט העליון של ארצות הברית. (ויקיפדיה)

מלחמת המפרץ הראשונה
מלחמת המפרץ, הידועה גם כמלחמת המפרץ הראשונה, כמבצע סופת מדבר, או כאם כל המלחמות בפי מנהיג עיראק באותה תקופה, סדאם חוסיין, היא מלחמה שהתרחשה מ-2 באוגוסט 1990 ועד 28 בפברואר 1991 (מבצע סופה במדבר החל ב-17 בינואר 1991), ובמהלכה הוקמה, ברשות האומות המאוחדות, קואליציה בראשות ארצות הברית בת 34 מדינות, שמטרתה הייתה שחרור כווית הכבושה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”והתחבקנו כולנו והתפללנו שלא ייפול טיל על ביתנו. “

”הכנסתי אותם לחדר השינה שלנו ,שחלונותיו היו מסורגים בסרטי הדבקה.“