מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טיול עם אבא

תמונה שלי ושל סבתא
בטיול לאילת עם אבי בכיתה ב' או ג'
זיכרון הילדות הראשון שלי קשור באבי ז''ל

שמי לאה חורב. סיפורי נוגע לזיכרון הקשור בחוויה כמעט יומיומית שחוויתי עם אבי מקס ז"ל.

שכונת המגורים שלי היתה שכונה ערבית לשעבר שנקראה חליסה. מסביב לשכונה היו פזורים בתים של ערבים שננטשו במהלך מלחמת השחרור, אך בתים חדשים יהודיים בטרם הספיקו להיבנות, לכן גרנו שלוש משפחות בדירה אחת וחלקנו מטבח, שירותים ואמבטיה.

אבי נהג לשוב מעבודתו במוסך האוטובוסים של אגד בסביבות השעות 15:00-16:00. לקראת שובו הביתה, אמי הייתה מכינה לשנינו (לאבי ולי) סלסלת אוכל ובתוכה כריכים טעימים, ירקות ופירות. אמי ואני ירדנו יחד כשהסלסלה בידינו והמתנו למיניבוס הלבן שבו חזר אבי הביתה.

כשראיתי את המיניבוס בקצה הרחוב התחלתי לצהול משמחה ולנופף לשלום לכיוון הרכב. הרכב התקדם לו אט-אט ונעצר בפתח הבית, שתי הדלתות האחוריות נפתחו לרווחה ואבי הופיע בפתח הדלת וירד בצמד המדרגות של הרכב. בכל פעם מחדש לא יכולתי להתאפק ורצתי לקראתו, החיוך הרחב והחם שלו זכורים לי עד עצם היום הזה.

אבי נשק לאמי והתחלנו לצעוד לעבר הכרמל שטרם נבנה. האזור כולו היה עשיר בפרחים, עצים וסלעים. הוא היה ריק מבניינים ולכן יכולנו לטייל בטבע לטפס במדרונות ההר, לקטוף פרחים לאמי ולהנות מאוויר צלול ללא פיח וריחות עירוניים אחרים.

טיפסנו במעלה ההר בדרך הנקראת היום 'דרך נווה שאנן' אשר הובילה לשכונה יהודית שנקראת נווה שאנן, שכונה זו קיימת בחיפה עד עצם היום הזה, והיא השכונה הגדולה ביותר בעיר (נווה שאנן). לעומת זאת, שכונת מגוריי לא התפתחה במיוחד.

עד היום כשאני נוסעת בדרך נווה שאנן אני נזכרת בטיוליי הרבים עם אבי.

הזוית האישית

בועז: אני וסבתי מאוד נהינו מהשיח המשותף ומהעלאת הזיכרונות של סבתי מעברה כילדה. אני רוצה לאחל לסבתי בריאות, אושר, ושניפגש עוד הרבה פעמים ביחד. סבתי רוצה לאחל לי שאמשיך לגדול ולהתפתח, שאמשיך להיות סקרן ומתעניין, ושהיא תוכל לחבק אותי עוד הרבה שנים.

מילון

פיח
פיח הוא אבקת פחם הנפלט כתוצאה מבעירה לא מושלמת של חומר אורגני, שכתוצאה ממנה נותרים גרגרי פחמן זעירים שלא הפכו לפחמן דו-חמצני. צבעו של הפיח שחור, והוא נוצר בעיקר משרפת דלק במנועים ובתחנות כוח ומשרפת פחם או עץ בתנורי הסקה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”החיוך הרחב והחם של אבי זכורים לי עד עצם היום הזה“