מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טיול משנה חיים

-
-
סיפורה של סבתא שלי שעזבה את ארצה

סבתי שהנז פריז שדה, נולדה באיראן בשנת 1960 בעיר שירז.

שיראז היא בירת מחוז פארס בדרום איראן והעיר החמישית בגודל אוכלוסייתה במדינה, העיר מוזכרת בלוחות חומר מעילם, המתוארכים לשנת 2000 לפנה"ס בקירוב, ונמצאו ביוני 1970 בעת חפירות בפינה הדרום מערבית של העיר. הלוחות, שנכתבו בעילמית מזכירות עיר בשם "טיראזיס". שם זה הפך בפרסית עתיקה ל/širājiš/. ויקיפדיה.

פירוש שמה של סבתי שהנז – באותה שהנז היה השם של המלכה, פירוש נוסף לשמה הוא פרח.

סבתא שלי לא חגגה בת מצווה יהודית. בפרס כאשר ילדה היתה הופכת לאישה נהוג היה להביא לה זהב, ותכשיטים ולשים לה חינה על היד. ובנוסף לקנות לה דברים יקרים כדי לסמל את הבגרות שלה.

השינוי הכי גדול של סבתא שלי מילדות לבגרות הוא, שהיא עבדה יותר בבית. היא למדה לבשל והמראה החיצוני שיחק גם תפקיד בתקופתה, כמו בתקופתנו. סבתא מספרת ששם היה יותר חשיבות ללבוש ולמראה ונהגו לאמר ולחשוב: "אם הוא לובש בגד כזה, סימן שהוא בא מבית טוב".

המשחקים שסבתא שלי שיחקה היו שבע אבנים, שני מקלות, קפיצה על חבל, וכל המשחקים ששיחקו בתקופה ההיא.

ב1979 סבתא שלי הגיעה לארץ ישראל במטרה לערוך טיול במשך חודש, אבל בדיוק אז, התחילה באיראן מלחמה, אז היא לא יכלה לחזור. היא עלתה לארץ לבד, בלי אף אחד והתחילה לבנות מחדש את חייה, כשהיא קצת יותר מגיל שמונה עשרה.

לפני שסבתא שלי עלתה לארץ, היא הייתה שחקנית כדורעף והיא שיחקה בקבוצה מקצוענית.

כששאלתי את סבתא שלי, האם היא מעדיפה את החיים בארץ על החיים באיראן, היא אמרה שהיא מעדיפה את הארץ, אבל מתגעגעת לפרס למשפחה, לחברים ולבית.

הזווית האישית

יהב – החוויה שלי הייתה מעולה. זה כיף גדול לדעת על סבתא שלי יותר, ואני מאחל לה את כל הטוב שבעולם, ובעיקר בריאות.

מילון

צ'פק
דובון - ככה סבתא שלי קראה לי שהייתי תינוק

חינה
החינה מופקת מעלים מיובשים של צמח החינה, הקרוי בשיר השירים "אשכול הכופר": מכינים ממנה עיסה ומורחים אותה על היד של הכלה או בת המצווה בטכסים מסורתיים.

ציטוטים

”כששאלתי את סבתא שלי, האם היא מעדיפה את החיים בארץ על החיים באיראן, היא אמרה שהיא מעדיפה את הארץ, אבל מתגעגעת לפרס למשפחה, לחברים ולבית.“