מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טוב שכן קרוב מאח רחוק

המושבה שלי-מגדיאל
סבתא מרים השתתפה בתוכנית
לא היו לא דודים ולא דודות, כולם נספו בשואה, לכן המשפחה היו השכנים...

סבתא מרים מספרת לנכדתה רחלי את סיפור חייה.

"שמי מרים רוזן נולדתי בבית חולים דונלו בחיפה להורי דוב בערל וצ'ארנה לובל בשנת 1950. קראו לי מרים ביילה ע"ש סבתא שלי.

המושבה מגדיאל

אני לא זוכרת איך היה בחיפה. בגיל 4-5 עברתי למושבה מגדיאל, השפה המדוברת הייתה יידיש. למדתי בגן הילדים במגדיאל. אחר כך  בבית הספר ממ"ד במגדיאל. אהבתי מאוד ללמוד וגם את המורות, הייתה אווירה מאוד נעימה בבית הספר, המקום היה קטן וזה נתן הרגשה משפחתית.

מגדיאל הייתה מושבה, כל אנשי המושבה היו דתיים, שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה. גרנו בבית קטן, היה לנו מקלחת, שירותים, מטבח, פרוזדור וחדר שינה אחד. משני צידי הבית היו פרדסים של פירות הדר. המקום היה מאוד שקט, לא הייתה תחבורה ציבורית ולא כבישים, לכל משפחה הייתה גינה קטנה בה גידלו פירות וירקות. השכנות דאגו אחת לשנייה והייתה ביניהם אהבה. חנות המכולת הייתה במרחק 45 דקות הליכה, ובית הכנסת במרחק של שעה הליכה. את הכול עשינו רגלית כי לא הייתה תחבורה ציבורית, ומסביב היו רק חולות. היו מעט נורות תאורה ברחוב. המקום היה כמו כפר, כולם חיו באותה רמת חיים, לא היה אחד עשיר ואחד עני. לא הייתה לנו מכונת כביסה, כיבסנו בידיים עם גיגיות. יחד עם השכנים היינו קובעים יום כביסה, והשכנה כיבסה יחד אתנו.

ילדותי

גרנו בשיכון שנקרא ה"פועל המזרחי", שיחקנו במחבואים, בקלס וב-5 אבנים. זו הייתה תקופה שלא היה בה טלפון ולא מחשב ולא כל אחד יכול היה  לרכוש משחקי קופסא.

בתקופה שלנו מי שהגיע לגיל בת מצווה קיבלה שעון. לא הייתה מסיבה. אבא הכין את השעון כבר שנה לפני בת המצווה והחביא אותו בארון. מידי פעם בדקתי שהוא נמצא שם, ידעתי שזה עבורי. בגיל 12 קיבלתי את השעון והשתמשתי בו עד גיל מאוחר. היום כל אחד יכול לקנות שעון. בשעתו, שעון היה מוצר מאוד יקר והיינו מתקנים את השעון כשהתקלקל. השעון  שקיבלתי היה בצבע כסוף והחברות מאוד החמיאו לי עליו.

"משפחת מגדיאל"

לא היו לנו לא דודים ולא דודות, כולם נספו בשואה, לכן המשפחה היו השכנים. גם ליל הסדר הזמנו את השכנים. הייתה עזרה הדדית, זה מאוד בלט, זה לא אחים ואחיות, פשוט שכנים. הקשרים עם השכנים נשארו גם בדוד השלישי. אף אחד לא שכח מאיפה הוא הגיע, הקשר נשמר עד היום. החברה שלי נפטרה לפני שנתיים בגיל 90+, והייתי אתה בקשר עד הרגע האחרון. היו קשיים, אבל התגברנו עליהם בזכות האחווה, לא נתנו להישבר, האחווה והאכפתיות אפיינו מאוד את המקום.

חיפוש קרובים

בתחנת הרדיו הקימו ערוץ "חיפוש קרובים", כל יום רביעי ב-4:00 אחר הצהרים שודרה התכנית ברדיו, בו האנשים חיפשו את קרוביהם, שעקבותיהם לא נודעו ולא ידעו  מה עלה בגורלם. מכיוון, שבתקופת מלחמת העולם השנייה, כל אחד עזב את ביתו, וברח למקום אחר, וכשהמלחמה הסתיימה, אנשים רבים לא ידעו מי ממשפחתם נשאר בחיים.

בשעה זו היו צריכים לשמור על שקט  מוחלט בבית שלנו. שכן, גם הורי היו מאזינים באופן קבוע לתכנית. מתוך דריכות  וציפייה, שאולי אחד האחים של אימא או אבא נשאר בחיים. התקווה של כולם הייתה למצוא בן משפחה.

הרבה אכזבות היו, אבל הקב"ה דאג לאמי, והיא שמעה שדוד שלה, אח של אימא שלה חי ונמצא בארץ. הדוד שמע גם הוא, שיש לו קרובת משפחה שחיה בארץ. אמרו לו, שהיא מתגוררת במגדל, הדוד נסע נסיעה, שאז הייתה לא קלה. הוא הגיע  עד למגדל. ושם שאל אנשים אם הם מכירים או שמעו משהו על צ'רנה? יום שלם חיפש הדוד בכל מקום ופינה אפשרית במגדל, אך לא מצא.. אנשים אמרו לו, שיש מקום עם שם דומה, מקום בשם מגדיאל ולא מגדל. דודי קם ויצא לדרך, הדרך הייתה לא קלה, היות, ולא הייתה תחבורה מסודרת למגדיאל.

הפגישה המרגשת

דודי הגיע עד אלינו, הוא לא חלם, שאנו גרים בתנאים כאלו של חול וחוסר כל. אבל, ההתרגשות הייתה בשיאה, לא ניתן לתאר את ההתרגשות הגדולה! אין שמחה גדולה מזו, להיות נוכחת במפגש של אימא עם דודה. הוא היחיד, שנשאר מכל המשפחה הענפה. זה היה הדוד היחיד שלנו. הרגשתי ברת מזל ומאושרת במיוחד, יש לי דוד! הוא דאג להיות בקשר הדוק עם המשפחה. ועד היום הקשרים בינינו חזקים מאוד, מדי פעם כשמעלים את הסיפור מתרגשים מחדש.

התחתנתי בשנת תשל"ג, הייתי בת 23, החתונה הייתה בתל- אביב באולמי תל-אביב. עברנו לגור בפתח תקווה. בשנים הראשונות לאחר נשואי הייתי מחנכת, אחר כך למדתי ועשיתי הסבה למורה לאומנות, למדתי אומנות אהבתי מאוד את כל נושא היצירה. היום, הייתי רוצה ללמוד ולהוסיף שיעורי יהדות ואמונה.

יש לנו כח נכדים, ב"ה, מתנה גדולה נתן לנו בורא עולם. כולם הולכים בדרך הישרה, מאוחדים ואוהבים. זה הנחת, שזיכה אותנו הקב"ה, לצערי הרב, לא זכיתי להיות אצל הרבי, אבל, זכינו ששלושה מילדינו זכו לקבל ברכה בכתב ידו בהגיעם לבר-מצוה.

סבתא מוסיפה

לכל אחד "המשפחה" זה הדבר הכי יקר וחשוב. אדם צריך לדאוג, להתעניין ולבקר אחד את השני, והיום, שיש פלאפון, גם להתקשר. הכי חשוב לאהוב ולעזור כי זה המקור והכח שכל אחד מאתנו זקוק לו.

הזוית האישית

רחלי הנכדה: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים המרתקים של סבתא מרים.

מילון

מגדיאל
מגדיאל הייתה אחת מארבע המושבות שמהן נוסדה הוד השרון, וכיום שכונה בעיר זו.

המדור לחיפוש קרובים
המדור לחיפוש קרובים נוסד בדצמבר 1945 כיוזמה של הסוכנות היהודית, כדי לסייע ליהודים תושבי המנדט והתפוצות למצוא את קרוביהם עימם ניתק הקשר בשואה. הפורמט היה רשימות שמיות שהוקראו בתום מהדורת החדשות המרכזית של רדיו קול ירושלים, הרדיו הארץ ישראלי בימי המנדט הבריטי. במתכונת זו הופצו השמות עד לשנת 1968, בה הגיעו למסקנה שמי שלא נמצא עד היום – הסיכוי ליצור עימו קשר אבד.

ציטוטים

” "המשפחה" זהו הדבר הכי יקר והכי חשוב. אדם צריך לדאוג, להתעניין ולבקר אחד את השני,“