מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חרבות הפדיון

סבתא לבנה ומאי
סבתא לבנה בילדותה
סבתא לבנה מספרת

אני לבנה אביר, סבתא של מאי.

נולדתי ב-7/11/1954 בעיר קזבלנקה שבמרוקו, עליתי לארץ בשנת 1961 בגיל 7, באנייה ששימשה מעפילים.

אנחנו 8 אחים (6 אחים ואחות אחת, ואני). עלינו לארץ כולם ביחד. כשהגענו, התיישבנו באשדוד.

הבית באשדוד היה קטן מידיי וצפוף מדי לשמונה אחים אך נאלצנו להסתפק במה שיש. התקופה שהייתה פעם, שונה מזו של היום.

בגיל חמש עשרה התחלתי לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. לאחר זמן הכרתי את סמי והחלטתי שהוא יהיה בעלי. התחתנו באולמי שושנים שבאשדוד ונולדו לנו שלושה בנים.

כיום, אני בת 65, יש לי 7 נכדים, ששה נכדים ונכדה אחת, מאי.

נכדתי מאי היא בת יחידה ולכן החיבור בינינו מיוחד, כי אנחנו מבינות אחת את השנייה ועוזרות אחת לשנייה, ממש כמו חברות.

חרבות הפדיון

אצלנו במשפחה יש מנהג שנקרא "פדיון הבן". שמונה ימים אחרי שהילד נולד עושים ברית יצחק ושם גם עורכים את טקס הפדיון.

הטקס מבוסס על סיפור מסורתי שבו אנחנו אומרים שיש מכשפה שקוראים לה לילי והיא עושה דברים רעים לילדים. בשביל לגרש אותה אנחנו שמים שתי חרבות מעל ראשו של הילד וכך מגרשים את המכשפה.

רוב משפחתי היא בנים, נכדיי והבנים שלי, וקצת בנות, הכלות שלי ומאי.

הענקתי לנכדתי את הסידור של ברכה "מהלב" שעובר בדורות במשפחה, והוא יקר לליבי מאוד.

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת עבודת שורשים בשילוב עם הקשר הרב דורי בביה"ס מקיף יא באשדוד.

מילון

פדיון הבן
היא מצוות עשה מהתורה המחייבת כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן.

ציטוטים

”נכדתי מאי היא בת יחידה ולכן החיבור בינינו מיוחד “