מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חפץ יחיד ומיוחד

תמונה שלי עם סבא
האקדח אשר הוחבא בשידה
סיפור על אקדח שנשמר במשך 135 שנים

שמי אריאל הדרי, נולדתי בשנת 1948 בירושלים.

הסיפור שלי עוסק בדורות של משפחתי. דוד ילד את מלכה, שילדה את אריאל, שילד את עדו. עדו הוא אבי.

דוד, שהוא אבא של סבתא-רבה שלי, נולד בשנת 1886, כלומר לפני 135 שנים, בעיירה קטנה ברוסיה. בשנת 1908 השתחרר מן השרות הצבאי והיגר לצרפת, אל עיר הבירה פריז. מיד בבואו, חיפש ומצא עבודה במפעל לייצור פנסים למיניהם, ומנועים חשמליים. לאחר שנים אחדות, פתח עסק קטן לתיקון רהיטים. בשנים ההן מכונות הנגרות היו פשוטות מאוד, ורוב חלקי הרהיטים יוצרו בעבודות-יד. עד מהרה דוד התפרסם ברחבי העיר כבעל "ידי זהב", ולבית המלאכה שלו, הגיעו רבים מכל רחבי העיר הענקית, ומפרבריה. הם הביאו איתם רהיטים, בעיקר את היקרים שבהם, כגון כסאות שנזקקו להחליף בהם רגל שבורה, או ריפוד קרוע. שידות ששימשו כשולחנות-איפור לנשות האצולה, וצבע המהגוני שלהן דהה, ארונות מעוצבים ולהם דלת זכוכית סדוקה, ועוד.

חלפו שנים, ובבעלותו של דוד כבר היתה חנות גדולה מאוד לממכר רהיטים, ובה אולמות תצוגה אחדים לחדרי שינה, לספריות, לפינות ישיבה, וכורסאות. באחד החדרים הצדדיים הצטברו חלקי רהיטים שלא נמצא להם דורש. כגון בדי ריפוד, אביזרי מתכת לעיצוב, ערבוביה של רגלי שולחנות, שידעו ימים יפים יותר, מפתחות למגירות, וקופסאות של מסמרים, שהחלידו זה מכבר.

בין הרהיטים הללו, שנערמו זה על זה באותו חדר צדדי, ובמשך שנים לא זכו למגע ידי הזהב של דוד, היה קמטר עדין ומעוצב להפליא. הקמטר הינו שידה קטנה, שמקומה ליד מיטת השינה, ולה מגירה או שתיים, לשים בהן בשמים, מיני מסרקים, עדיים, טבעות זהב ועוד תכשיטים יקרים. קמטר כזה היה  בדרך כלל, שלא לומר תמיד, סמוך למיטותיהן של נשות החברה הגבוהה של פריס.

באחד הימים היה צורך להזיז את הקמטר ממקומו. זאת, מפני שמאחוריו ניצב שולחן אוכל גדול, שאחד הלקוחות ביקש לתקנו, לפני רכישתו. והנה, בעת הזזת הרהיט המשובח הזה, נשמע רעש של חפץ קטן, אך כבד, הבוקע מן המגירה. דוד היה סקרן לדעת מהו אותו חפץ. אך מפתח המגירה לא היה נעוץ במקומו. סקרנותו של דוד גברה, ובסוף יום העבודה שילח את העובדים לבתיהם, סגר את חנות על מנעול ובריח, ונכנס לחפש את המפתח. חיפש בקופסאות של עץ ופח, האיר בפנסו בין ומתחת לרהיטים מאובקים, ולבסוף מצא. מפתח קטן במיוחד ולו שתי שיניים מכל צד, וראשו מחוטב וחרות כסוס זעיר.

בהתרגשות ניגש אל הקמטר והמפתח בידיו. התרגש, כי זכר שהרהיט הזה הגיע אליו לתיקון, לפני שנים רבות, ואיש לא בא מעולם לבקשו בחזרה.

נעץ את המפתח בחור הזעיר, סובב אותו ובסוף נשמע ה"קליק" המעיד שהנעילה השתחררה.

פתח ומצא, חפץ בגודל כף ידו, עטוף בצרור בדים קשורים בחוזקה, ברצועת עור צרה. דקות אחדות עסק בפתיחת הקשר.

והנה חופנת כף ידו….אקדח. אקדח קטן ומיוחד, ולו קנה משושה, וקת מצופה בשנהב אמיתי בוהק. אקדח נשים היה זה, ונכון היה לשימו בגרב, או באפודה אשר היתה לבוש נפוץ באותם ימים.

סופו של דבר, שמונים שנים ואולי יותר, נתגלגל האקדח הזה, מעיר לעיר, מבית לבית, וממגירה למגירה, בין כל מקומות המגורים שעברו דוד ומשפחתו, וסבתא רבה שלי, וסבא שלי. היום שוכן האקדח כאוצר בעל ערך רגשי רב, במעמקי הכספת אשר בבית סבי.

הזוות האישית

נעם: "סבא היה לי מעניין לשמוע את הסיפור על האקדח. תודה רבה אשר הסכמת להשתתף איתי בתכנית."

מילון

קמטר
תיבה, ארונית או שידה לשמירת חפצים כספרים או בגדים (מילוג)

ציטוטים

”סקרנותו של דוד גברה, ובסוף יום העבודה שילח את העובדים לבתיהם, סגר את חנות על מנעול ובריח, ונכנס לחפש את המפתח. חיפש בקופסאות של עץ ופח, האיר בפנסו בין ומתחת לרהיטים מאובקים, ולבסוף מצא. מפתח קטן במיוחד ולו שתי שיניים מכל צד, וראשו מחוטב וחרות כסוס זעיר.“