מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חמישה דורות באבן יהודה

נופר הנכדה עם סבא יוסי
סבא בצעירותו
נופר אפשטין מראיינת את סבא יוסי על משפחתו, על הקמת הבאר באבן יהודה.

אני יוסי אפשטין, דור שלישי באבן יהודה, בן לישראל ושלומית אפשטין ממייסדי המושבה. אני גם סבא של נופר, שהיא דור חמישי באבן יהודה.

הפעם אעדיף לספר את סיפור משפחתו של אבי, בעיקר מפני ששפר עליהם גורלם ועקב נחישותם רובם עלו לארץ ישראל. את רוב הפרטים מהסיפורים המסופרים כאן, אני זוכר מסיפוריו של אבי ואשתדל לדייק.

סבי, אברהם יצחק אפשטין, שהיה נשוי לסבתי מרים אפשטין, היה יערן באזור רוסיה הלבנה וניהל עסק לכריתת עצים והעברתם על נהרות אירופה ומכירתם. כציוני, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיע לארץ במטרה לרכוש קרקעות לשם עלייה לארץ, אך ביקורו זה נקטע על ידי המלחמה והוא נאלץ לחזור למשפחתו. לאחר שחזר, גמלה ההחלטה בלבו להעלות את משפחתו ארצה, לכן דאג שתשעת ילדיו ילמדו עברית כבר בילדותם, על ידי מורה פרטי ויחונכו לציונות.

תחנת הרכבת של זכרון יעקב בזמן ביקורו של סבי אברהם יצחק אפשטין בארץ ישראל

אבי, ישראל אפשטין, עלה ארצה בשנת 1923 כשהוא כבן 18 שנה והשתלב בעבודות שונות, לדוגמא: כריתת עצים, ייבוש ביצות, קדיחת בארות, סקילת אבנים לסלילת כבישים, נטיעת כרמים בזיכרון יעקוב וקציר מלח בעתלית.

כשאבי עלה ארצה, שני אחיו כבר היו כאן, אך הם חזרו והוא נשאר בארץ לבד. בשנת 1925 כתב אבי למכרים של אביו שגרו בכפר תבור על הימצאותו בארץ. כתשובה הוזמן אבי לליל הסדר בכפר תבור אצל משפחת זלמן ורחל כהן. זלמן היה שליח הברון בחורן. בפגישה זאת, נרקם קשר של ידידות בין אבי לבניו של זלמן ולימים שתי אחיותיו של אבי, התחתנו עם שניים מבני המשפחה, שאחד מהם הוא חנינה כהן, שהיה אחד משלושת הראשונים שייסדו את נתניה.

החופה אשר התקיימה ביום ד' יא טבת תרפ"ח. אבא של יוסי אברהם מצולם שלישי משמאל שורה עליונה

הבחירה באבן יהודה

בתקופת עבודתו של אבי בזיכרון יעקב, הוא נחשף למספר התארגנויות של התיישבויות בארץ. הרצון שלו היה, להתיישב בישוב חדש על קרקע פרטית, שמתפרנס מחקלאות ופרדסים. לאחר בדיקת מספר אפשרויות, הוא בחר ב"יהודיה", שלימים נקראה "אבן יהודה". הצורך הראשוני להקמת ישוב, הוא מים לתושבים. הקבלן שהיה אמור לקדוח, בדק ברשימת הנרשמים לישוב וראה שאבי מופיע ברשימה זו. מכיוון שהייתה ביניהם הכרות קודמת, בחר הקבלן באבי לנהל את קידוח הבאר הראשונה באבן יהודה. בבוקר שלאחר מספר ימים, יצאה מפתח תקווה משאית כשעליה ארבעה מהמתיישבים הראשונים וציוד הקידוח. הם נסעו בדרכי עפר ולפנות ערב הגיעו לחצי הצריף הראשון של אבן יהודה שהיה עדיין בבנייה. מסביבו היו רק שדות חלפה וכשהתיישבו לאכול, נדהמו מכמות הזבובים שהיו במקום.

אבא של סבא יוסי, ישראל אפשטיין, השמאלי בתמונה, בזמן חפירת הבאר הראשונה של אבן יהודה

כיצד חפרו פעם באר

פעם, לא היו משאבות צנטרפוגאליות כמו היום והיה צורך להגיע עד לפני גובה מי התהום, לכן חפרו בור בקוטר שמונה מטר ובעומק של כעשרים וחמישה מטר, כשדפנותיו של הבור מצופות בבלוקים ובתחתית קבעו את הצינור, שממנו שאבו את המים. הקידוח נמשך כשלושה חודשים. הבאר הראשונה של אבן יהודה הייתה ברחוב השרון. כאנקדוטה נחמדה, אני רוצה לספר איך השתלשלו ענייני המים לאורך הדורות: אבי קדח את הבאר הראשונה של אבן יהודה, אני בניתי מאגרי מים בארץ ובני דרור, אני היום מהנדס ואקולוג, של רשות ניקוז שרון.

אני לא חפר עוד בהמשך. הוא חבר ליוסף שנדר והם הניחו את רשת הצינורות הראשונה במושבה ומאוחר יותר את הגדרות סביב המושבה. מכיוון שלאבי הייתה הסמכה קודמת מתקופת עבודתו בזיכרון יעקב, להיות "סניטר אנטי מלרי", הוא התמנה להיות הסניטר האזורי ולטפל בבעיית היתושים, שהגיעו מהביצות באזור אודים ונחל הפאליק (היום, נחל פולג). בנוסף, באותה תקופה בנה אבי את ביתו, כדי שיוכל לקבל היתר עלייה להוריו מהשלטון הבריטי ובזכות זה הצליח להעלות את הוריו ארצה.

סבתא שלומית

סבתא שלומית הגיעה לאבן יהודה בשנת 1940. באותה תקופה היא עבדה בתל אביב כמטפלת בילדים ועוזרת בית. כשהתחילו ההפצצות על תל אביב, עברה המשפחה להתגורר באבן יהודה והיא הגיעה ביחד איתם. תוך זמן קצר, סבתא הכירה את סבא ישראל ושניהם התאהבו ממבט ראשון  ולאחר שבוע של היכרות, סבא הציעה לסבתא נישואין והיא הסכימה בשמחה.

זמן קצר לאחר מכן, הייתה לאבי משאית בשותפות עם אחיו. יום אחד, פנה אליו אחד המתיישבים שמו יוחנן לב, מהישוב השכן "כפר נטר" בבקשה האם יוכל להביא את אהובתו ובחירת ליבו, חוה שטראוס מבאר טוביה. כמובן שהעניין יצא אל הפעל והזוג הגיע לכפר נטר, כולל "הליפט" (מכולה מעץ) שהכיל את כל רכושה שהביאה עמה בעליית הנוער מגרמניה. לימים נולדו לזוג ארבע בנות כשהצעירה ביניהן היא סבתא שלך, סבתא נוגה.

ילדותו של סבא

אני, כבן זקונים אח לאודי ואורה, בן למשפחת חקלאים, גדלתי בחצר רוחשת חיים. היה לול גדול, בית אימון לאפרוחים, חמור ועגלה וכלבים. חיי היו מלאי שמחה, נהגנו לעבוד במשק, כל אחד תרם את חלקו לפי יכולתו. אני אהבתי לאסוף את הביצים, לנקות את שקטות המים וכו'.

אני רוכב על חמור בחצר ביתי

כל יום כשחזרתי מבית הספר, אספתי ביצים ולאחר מכן אכלנו בצוותא. בזמן הארוחה אבי נהג לספר לנו סיפורים ולעדכן אותנו בחדשות ולאחר מכן התפנינו ליתר העיסוקים. גדלתי כילד שובב, מלא דמיון ויצירתיות, בניתי לעצמי את המשחקים שלי שכללו, בית על עץ התות הענק שעמד בחצר, בניית כלי מלחמה כיד הדמיון ובעיקר משחק עם חברים בחצרות וברחובות.

אורה, אודי ואני (סבא יוסי) על עגלת החמור שלנו (אודי האח הסודי שלי)

אני ליד הבאר הראשונה שנחפרה באבן יהודה

עם בגרותי, נישאתי לנוגה אהובתי, לנו שני ילדים ושישה נכדים שהם דור חמישי באבן יהודה.

סבתא נוגה וסבא יוסי רוקדים ביום חתונתם. החתונה התקיימה ברחבת הדשא של הצופים באבן יהודה

שירות צבאי

כשירתי בשרות סדיר בחיל הנדסה וגם במילואים. במלחמת יום כיפור שירתי בצליחת תעלת סואץ והייתי שותף להקמת הגשר היבשתי בתעלה. מאוחר יותר, התבקשתי לעבור ליחידת ההצלה של צה"ל והשתתפתי כקצין חילוץ בהרבה אירועי חילוץ בארץ ובעולם, הייתי במילואים עד שנת 2007.

סרטון תיעוד של סבא יוסי אפשטיין: 

הזוית האישית

נופר הנכדה: היה לי ממש כיף ונחמד לשמוע את הסיפורים וללמוד דברים חדשים ומעניינים על המשפחה שלא ידעתי עליהם קודם.

סבא יוסי: כמי שגדל על סיפורי "אנו באנו ארצה" בבית הוריו, וממשיך במסורת זו גם עם נכדיו, הייתה לי חוויה מדהימה ומרגשת עם נופר שחפצה ללמוד עוד ועוד על עבר משפחתה והקמת מושבתנו אבן יהודה.

מילון

שפר
הצליח

אֶבֶן יְהוּדָה
מועצה מקומית בשרון במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה ב-1932 על ידי אגודת "בני בנימין". היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950. המושבה הוקמה בדצמבר 1932 על ידי אגודת "בני בנימין" על שטח של 5,000 דונם אשר 4,000 מתוכם נרכשו מהנדבן שמואל בלום ועוד 1,000 דונם ממשפחת חנון מטולכרם. השטח חולק בין בני מושבות שהתיישבו במקום ובין יהודים מחוץ לארץ, בהם פליקס דה מנשה, שחברת הנוטע נטעה עבורם פרדסים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני שמחה להיות דור חמישי באבן יהודה “

”עם הגיעם לישוב כשהתיישבו לאכול, נדהמו מכמות הזבובים שהיו במקום“