מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי המקצועיים – שי גוטפריד

שי ורועי בתקופת הקורונה
שי בן 16 בביה"ס בפרס חנה
איך מילד במושב עברתי לתחומי ההנדסה והמחשוב

שמי שי גוטפריד, נולדתי בתאריך 1.12.1939 במושב חרות. בית ספרי היה בתל מונד (יסודי בלבד), בהמשך החלטנו (הוריי ואני) שאלמד בבית הספר התיכון חקלאי בפרדס חנה שאפשר לי לקבל תעודת בגרות. בתום לימודיי גוייסתי לגולני, שם הייתי בתפקיד סמל מרגמות. לקראת תום שירותי הצבאי מוניתי למפקד הבסיס של גולני ליד עכו ובמהלך תקופה זו אפשרו לי ללמוד בקורס הכנה במתמטיקה לקראת בחינות כניסה לטכניון. עברתי את בחינות הכניסה לטכניון ונרשמתי ללימודי הנדסה חקלאית. לקראת שנת הלימודים השנייה ביקשתי לעבור ללימודי הנדסה אזרחית במגמת הידראוליקה. דיקן הפקולטה לחקלאות התנגד לבקשתי מאחר והייתי תלמיד מצטיין. לא השלמתי עם התנגדותו וביקשתי פגישה עם נשיא הטכניון. בפגישה עמו הוא התנה את מעברי במבחן בסטטיסטיקה במהלך החופש כתנאי למעבר (בהנדסה חקלאית לא למדו בשנה א' סטטיסטיקה). הנשיא אמר לי שאני לוקח סיכון של הישארות שנה, למרות דברי הנשיא לקחתי את הסיכון ולמדתי בלימוד עצמי.

שי וחבר (ערן) בטכניון

עם תום ארבע שנות לימוד הוסמכתי להיות מהנדס אזרחי שאפשר לי לעבוד בכל מקצועות ההנדסה האזרחית. התחלתי לעבוד במשרד המהנדסים של בלשה-ילון בחיפה. שם עבדתי כחמש שנים ותכננתי רשתות מים, רשתות ניקוז וביוב. במהלך השנה החמישית שלי במשרד המהנדסים של בלשה-ילון נודע לי על שתי מלגות של משרד החוץ לחילופי משלימים בהולנד בנושאי הידראוליקה בבית ספר בינלאומי שליד אוניברסיטת DELFT (הלימודים התנהלו בשפה האנגלית, הולנד ידועה במומחיותה בתחומי הנדסת המים וההידראוליקה). ילון (ממשרד המהנדסים בלשה-ילון שבחיפה) עזר לי לקבל את אחת המלגות ונסעתי ללימודים בהולנד. במהלך לימודיי קיבלתי משימה להכין פרוייקט סכר עם מגלש מים מסובך ביותר והוצע לי לפתור חלק מהבעיה במחשב של אוניברסיטת DELFT. כך נחשפתי לראשונה לתחום המחשבים שעדיין היה בתחילתו. במהלך שנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וחזרתי לארץ ישראל. הגעתי ביום חמישי או שישי כשהמלחמה כבר הסתיימה. טיילתי יום אחד בשטחים שנכבשו וחזרתי להולנד לסיום שנת הלימודים.

תעודת סיום של סבא מהלימודים בדלפט

חזרתי לעבוד במשרד בלשה-ילון ולאחר זמן מה הוצע לי לנסוע לניגריה ולתכנן שם מפעלי אספקת מים. ניגריה, שגם היום היא מדינה מתפתחת, היתה באותה תקופה מדינה נחשלת, עם שירותים מאד בסיסיים לאזרחים. רוב האזרחים היו חקלאים שגרו בכפרים בשטחים שבהם היו יכולים לגדל גידולי חקלאות כדי להתפרנס. התשתיות היו מינימליות, או בלתי קיימות. אחת מבעיות הקיום היתה בעיית המים. אספקת המים היתה רק ממשאבי טבע (נהרות, בארות, או מי גשם שנאספו ע"י התושבים). דוגמה אופיינית מתארת את הנשים והילדות ששותים מים מן הנהר או נושאות כלים עם מים מהנהר לאזור הכפר. בתמונה רואים שהמים לא היו ממש נקיים…. אבל הם היו מקור חיים הכרחי. באזורים שלא ליד הנהרות חפרו התושבים בארות לא עמוקים והיו שואבים מתוכם את המים בדליים הקשורים בחבל. התפתחות משמעותית בשאיבת המים היו משאבות ידניות, שמסביבן התאספו בני הכפר כדי לקחת מים בדליים ופחים לתוך הבתים.

כובסות בנהר

המומחים הישראליים היו חשובים ומכובדים. סביבי היו לי נהג, טבח, עוזר אישי ושומר, המקומיים העריצו אותנו הישראלים. אני נזכר שנסעתי לאחד המקומות שראש שבט הזמין אותי בבקשה שאסדר להם אספקת מים וביקש ממני שיקדחו שם. כשאמרתי לו שאין שם מי תהום, הוא אמר לי שאם הישראלים רוצים אז הם ימצאו מים. במהלך הנסיעה הגעתי לאזורים שמעולם לא נראה בהם אדם לבן ואנשים יצאו וצעקו "איבו, איבו" (משמעו אדם לבן). נסעתי בדרך עפר בחזרה לעיר שבה שהיתי וראיתי שיירה של מכוניות שנעצרה והובילה גזעי עץ. הלכתי לראש השיירה וראיתי את כל הנהגים יושבים בצד ומחכים. ראיתי תעלה קטנה שנוצרה מזרימת מים. לקחתי שני נהגים עם אתי חפירה והם סגרו את התעלה ושחררו את פקק התנועה. בזמן עבודתי בניגריה הייתה מלחמה בין הממשלה למחוז שנקרא ביאפרה. אני נאלצתי לעבוד באותו זמן בביאפרה ולאור המצב פניתי למושל המחוז לתת לי אישור מעבר לביאפרה. במכתב היה כתוב גם שאסור להרביץ לי ושצריך לתת לי לעבוד. הייתה לי גם עבודה על אי בנהר הנייג'ר שאליו הייתי צריך להגיע בסירה כשנסעתי כשעתיים לכל כיוון. המקומיים הפעילו את הסירה אבל אני הייתי צריך לחשב כמה דלק לקחת והיה בזה הרבה סיכון. בתום כארבעה חודשים חזרתי לארץ מלא חוויות והמשכתי בעבודתי במשרד בלשה-ילון.

אישור תנועה מהרשויות בניגריה

בשלב מסוים ראיתי הודעה שמחפשים מהנדסים, פיזיקאים ומתמטיקאים לקורס מנתחי שיטות מחשב עבור ממשלת ישראל. חשוב להדגיש – ממשלת ישראל השקיעה כסף רב בהסבת מקצוע של אנשי טכנולוגיה לתחום המחשבים. מזה אנו יכולים ללמוד שהתחום לא היה קיים למעשה. כל הפעולות נעשו בצורה ידנית ונרשמו על ניירות שמהם יצרו העתק בעזרת נייר העתקה (נייר קופי). מכתבים נכתבו בכתב יד, בשלב יותר מתקדם במכונת כתיבה, וכאשר היה צורך לתקן שגיאות, נאלצו להעתיק מחדש את המסמכים. רישומים כאלה כללו גם מסמכים רשמיים כמו פנקס חיסכון בבנק. שימו לב שספרת האלפים מתייחסת ללירה של אותה תקופה ו-9 לירות היו חיסכון משמעותי! (במשך הזמן הלירה עברה לשקל שהיה שווה למיליון לירות ישנות עקב האינפלציה). גוף נוסף מאד ידוע שנוהל כמעט בכל בית היו התשלומים לקופת חולים עבור שירותי בריאות. לכל אדם היה פנקס חבר שהראה שהוא משלם עבור קבלת שרותי בריאות, ובכל חודש הוא קיבל מדבקה כחלק מתלוש המשכורת שאישרה את התשלום ואפשרה לו ולמשפחה לקבל שירותי רפואה.

פנקס חבר של קופת חולים ותלושים 

חשבתי שלתחום המחשוב יש עתיד גדול ולאור זאת נרשמתי כמועמד והתקבלתי אחרי הבחינות לקורס. לאחר שהתקבלתי התפטרתי ממשרד המהנדסים בלשה-ילון (למרות הפצרות להישאר במשרד בתפקיד בכיר יותר). הקורס נמשך כשנה ובסיומו התחלתי בעבודתי כמנתח שיטות בחברה הממשלתית מ.ל.מ (מרכז למיכון משרדי). לאחר זמן מה הוצע לי לעבוד בחברה לאוטומציה (השם של החברה הוא החברה לאוטומציה במנהל השלטון המקומי) ולהקים את סניף החברה לאוטומציה בחיפה. החברה היתה אחראית על מחשוב של כל השירותים העירוניים: גביית מיסים, גביית תשלומים עבור צריכת מים, ארגון מערכת החינוך, ארגון כל נושאי הבנייה של מבנים חדשים ועוד. במשך הזמן נוספו כל פעם נושאים חדשים כמו למשל תשלום של דוחות חנייה. במהלך השנים מוניתי למנהל אזור הצפון של החברה ולאחר מכן כסמנכ"ל החברה האחראי לכל סניפי החברה בארץ. סיימתי את עבודתי בחברה בשנת 2004.

בתחילת העבודה בחברה, המחשבים היו בממדים שהצריכו אולם גדול, רצפה כפולה שניתן להעביר בתוכה כבלים בין היחידות השונות. הכנסת המחשב הצריכה לעיתים פירוק קירות חלונות ודלתות. התקנת מערכות ההפעלה לקחה שבועות. הזכרונות של הדיסקים הגדולים שהיו אז – קטנים מהזכרון שיש כיום בטלפון סלולרי, וההתקנה היום נעשית תוך דקות ספורות גם במחשבים הגדולים ביותר.

מחשבים בתחילת הדרך

הזוית האישית

שי ורועי: היינו רוצים לאחל אחד לשני שנעבור בשלום את התקופה הזאת (תקופת הקורונה) ושנחיה עד כמה שנרצה, ובגדול שיהיה לנו רק טוב בחיים. החוויה שעברנו בתכנית הייתה מדהימה ולמדנו הרבה אחד על השני, בגדול נהנינו מאוד מהתהליך.

מילון

איבו
אדם לבן (האוסה)

ניגריה
הרפובליקה הפדרלית של ניגריה היא מדינה במערב אפריקה והמדינה המאוכלסת ביותר ביבשת. אוכלוסייתה מונה מעל 200 מיליון בני אדם. היא גובלת בבנין במערב, בצ'אד ובקמרון במזרח ובניז'ר בצפון. בירתה, אבוג'ה, שוכנת במרכז המדינה. מעט מעל מחצית אזרחי ניגריה הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. בניגריה מדברים שפות רבות, ואולם שתי השפות הנפוצות ביותר הן האוסה ואנגלית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הנשיא אמר לי שאני לוקח סיכון של הישארות שנה למרות דברי הנשיא לקחתי את הסיכון, למדתי בעצמי ועברתי את הבחינה“

”במכתב המושל היה כתוב שאסור להרביץ לי ושצריך לתת לי לעבוד“