מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי גליה גל

בחרנו יחד שמלת כלה
חמש אבנים
מילדות, ועד לחתונה

ילדות

בית בן קומה אחת, עצי פרי, תרנגולות וברווזים בחצר, ושובך יונים על גג הבית. סבא משה – אבא שלי טיפל בעצי הפרי והכין שובך ליונים על הגג. ברחוב התגוררו מעט מאד משפ', כל אחד הכיר את כולם. הבית מוקף שדות, פרדסים, לא כביש ולא מדרכה. גן הילדים שלי היה מעבר להר, והלכתי ברגל – כמו כולם. בדרך לגן הילדים צמח עץ תות גדול, הילדים טיפסו. שיחקנו שעות על העץ, וכמובן שאכלנו תותים.

שיחקנו בחול, בנינו ארמונות, שיחקנו בחמש אבנים, אבנים שמצאנו, קפצנו בחבל בנין, קלס שיחקנו רק בשלב מאוחר יותר, שסללו כביש, ויכולנו לצייר קלאס. עשינו משרוקיות מגוגואים של משמש, שפשפנו את הגוגו באבן, עד שנוצר בו חור, ושרקנו. ישבנו בארגז – עץ ששימש לירקות, הנחנו מתחת לארגז 4 בקבוקים מזכוכית, ילד אחד ישב בארגז, וחברו הסיע אותו הלוך וחזור. בובה ראשונה קיבלתי כשהייתי בת שש.

אני זוכרת את החלבן שעמד עם כדי חלב גדולים, ובאנו עם סיר לקנות חלב, והרתחנו את החלב בבית. נפט לתנור החימום קנינו אצל עגלון שעבר עם עגלה, וצלצל בפעמון נחושת, להודיע שאנשים ידעו שהגיע, ויצאו לקנות. בבתים היו מקררים שהיה בהם ארגז קרח. לא היו מקררים חשמליים. קנינו קרח כל יום, וקיררנו את המאכלים בארון הקרח. קרטיבים הכנו בבית ממיץ פטל מהול במים.

עזרתי לאבא לטפל בעצי הפרי, את הרימונים שצמחו בחצר עטפנו בשקיות שהכנו מנייר עיתונים, שקיות הנייר שמרו על הרימונים מפני מזיקים. את הדבק הכנו ממים וקמח. לא היה דבק אחר. קטפתי שזיפים, וגויאבות ונשאתי סלים כבדים למכור לאיש שמכר קרח, הוא מכר לאנשים שבאו לקנות קרח. טיפסתי על סולם על גג הבית להאכיל ולהשקות את היונים. היו בחצר תרנגולות שהטילו ביצים. אהבתי להצמיד לעיניים את הביצים החמימות שהתרנגולת הטילה בליטוף נעים. אהבתי לטפל באפרוחים.

פעם רצתי בחצר, ודרכתי לאפרוח של ברווז על הרגל. הרגל שלו נפצעה. חבשתי אותו, וכשהחלים, צלע. קראתי לו צולו. אהבתי ללטף ולשחק איתו.

כשהייתי בת שבע ירד שלג ברמת גן. סבא משה העיר אותי ואמר: בואי תראי נשפך סוכר. יצאנו לחצר, שיחקנו בשלג ובנינו בובת שלג, גזר שימש לאף, כובע וצעיף לא היו לנו משחקים קנויים, וכמובן שלא היו טלוויזיה או מחשב. הטלוויזיה הראשונה היתה שהייתי כבר אמא. והיתה בשחור לבן.

אני זוכרת שפעם אמא (סבתא צביה) נתנה לי כסף לקנות בלונים לי ולאחיותי נירה וזהבה. היה יום חם מאד. רצתי במהירות הביתה, בלון אחד התפוצץ. הסתרתי את השניים שנותרו מתחת לחצאית, מפני השמש. אבל גם השני התפוצץ. ואני בכיתי כ"כ. הגעתי עם בלון אחד הביתה.

יום יום שיחקנו בחוץ עד שהחשיך. נסענו לים הרבה מאד. בים בנינו ארמונות, אהבתי ליצור עם אבא מגדלים מטפטופים. סבא משה השיג לי פנימית של גלגל טרקטור. כשנסענו לים (באופנוע סירה) הגעתי עם הפנימית המנופחת עד סלע רחוק. אני זוכרת שכביסה כיבסו בגיגיות בחצר. סבא משה הדליק מדורה, עליה הניחו דוד עם כבסים. את הכבסים שפשפו על פח גלי.

כשהייתי בת 14 הופענו לכבוד המכבייה הרביעית בטקס פתיחת המכבייה. התעמלות של מאות רבות של תלמידות. ובי בחרו שאעמוד על גג הביתן של נשיא המדינה, שאם תלמידה תטעה, תוכל לראות אותי ולתקן. הצטיינתי בספורט. פעם אחת המורה לספורט אמר לקפוץ על ארגז קפיצה. היה לי חשוב לקפוץ. היתה שלפוחית – כוויה באגודל. כשקפצתי, התיישבתי על האצבע, ושברתי אותה, כמובן שהיד היתה בגבס.

בגדנ"ע – הכנה לשרות הצבאי היינו אמורים לקפוץ ליריעה ממגדל גבוה, כשילדי הכיתה מותחים את השמיכה. היו בנים שפחדו לקפוץ. המורה ביקש ממני שאדגים לפחדנים. ואני הייתי גאה כ"כ. בפעם אחרת המורה מתך חבל לרוחב נחל הירקון, מענף לענף, ואנחנו היינו אמורים ללכת הליכת זיקית על החבל ולחצות את הירקון הזורם. שוב היו בנים שפחדו, ואני נבחרתי להדגים. הרגשתי גאווה רבה.

משחקים בילדות שיחקתי כ"כ יפה בגולות (קראנו להן בלורות. היו פרפריות ונחשיות) הילדים קראו לי קצוצה. כי קיצצתי בגולות את האחרים. הרביתי לעמוד עמידת ידיים, גשר, גלגלון. אהבתי מאד ללכת לגינה ולהתעמל על הדשא. נהגנו – ילדי השכונה לקשור ארנק אות חבל דמוי נחש בחוט, להסתתר, עד שעבר אדם, ראה ארנק, התכופף להרימו, ואנחנו משכנו בחוט. האדם נבהל, ואנחנו צחקנו.

אמא קראה לי גלינקה, ואבא קרא לי גליושקה. לאמא עזרתי בנקיון הבית, כביסה, אפיה (אפיתי עוגות טורט) ובגהוץ בגדים. קניתי כל שבוע עופות ומרטתי אותן. לאבא עזרתי בכל עבודה (הייתי "הבן שלו").

בגיל 16 נסעתי עם תנועת הנוער – הנוער העובד והלומד – למחנה עבודה לעזור בקיבוץ בעבודות כמו מסיק זיתים, דילול שדה כותנה, טיפול בילדים בבית תינוקות, דייג בבריכות דגים, אבנר החליט שהוא רוצה להיות חבר שלי. הוא חיזר בכל דרך אפשרית, ואני התחמקתי בכל דרך אפשרית. פעם הוא ביקש שאבוא איתו לראות מראה יפה והגדיר שזו הפתעה. טיפסנו על סולם גבוה מאד על סילו שהוא מגדל תחמיץ בו אגרו מזון לבהמות. כשהגענו לגג המגדל, ראינו שקיעה יפהפיה, ונוף נפלא של עמק בית שאן.

לילה אחד אבנר קיבל תפקיד להאיר בעזרת פנס את הדרך לטרקטור שריסס שדה כותנה בחומר רעיל נגד מזיקים. השורות היו ארוכות מאד. ריססו בלילה. ואבנר עמד עם פנס שהטרקטוריסט יראה את קצה השורה. עד שהוא הגיע לקצה השורה, אבנר נירדם, והמרסס ריסס את אבנר בפרתיון. מדריך הקב' הטיל עלי להשגיח עם אבנר, להשיח שישתה חלב נגד הרעלת הפרתיון. כל ילדי הקב' נסעו לשלושה ימים לטבחה שעל הכנרת, ואני בצעתי באחריות רבה את המוטל עלי.

היינו חברים משך 5 שנים, גם בזמן שרותנו הצבאי. פעם אבנר חלה, ולא הגיע לשבת הביתה. סבתא גיסיה וסבא יהונתן החליטו שיבקרו אותו בבסיס. היתה להם מכונית קטנה (מוריס מיני-מיינור) באותו ערב ירד גשם זלעפות. הם החליטו שבמזג אויר כזה לא ייסעו. אני לא ויתרתי. הכנתי זר רקפות (אז עוד לא היה המושג פרח מוגן), ונסעתי בחושך, בגשם באוטובוסים עד פתח הבסיס, בכניסה לבסיס עצרה משאית. קפצתי לארגז המשאית, כי ידעתי שאין לי אישור כניסה לבסיס זה, וכשהמשאית עצרה, קפצתי ממנה, שאלתי חיילים איפה המרפאה (שם אבנר שכב חולה), לא ידעתי אם יש מפקד בחדר, ואז שנינו נקבל תלונה. שרקתי את השריקה שלנו (הי דרומה) אבנר אמר לחבר שלו שהוא שומע את השריקה שלי, החבר חשב שיש לאבנר חום גבוה. ביקרתי אותו נתתי לו את זר הרקפות, וחזרתי באוטובוסים הביתה לרמת גן.

מלחמות

הייתי בת 6 שנים במלחמת השחרור. אני זוכרת שקי יוטה מלאים בחול שתפקידם היה להגן עלינו מפני יריות. בשמיים חגו מטוסי פייפר. קמה מדינת ישראל. בגיל 14 – מלחמת סיני. אבא שלי עובד בתמנע שליד אילת. דאגתי לו מאד. אני זוכרת שבאחת האזעקות, נצמדתי מפוחדת לקיר המקלט, וטבעת הזהב שלאצבעי – נשברה מעוצמת הלחץ.

במלחמת ששת הימים הייתי כבר אמא. קנינו פרימוס, שמא לא יהיה חשמל. ואבקת חלב לתינוקות שמא לא יהיה מזון. במלחמת יום כיפור – סבא אבנר היה מגויס, ענבר ורוני היו ילדות קטנות. ירדתי למקלט – 3 קומות עם שתיהן על הידיים. במלחמת לבנון גרנו בשילת. הילדים היו כבר גדולים. שהינו עם מסכות אב"כ במקלט שבבית בו גרים היום גבי ודורון.

בבגרותנו – בונים יישוב חדש – שילת

כשענבר היתה כבת שנתיים ורוני בת 7 חודשים, אבנר וחברים מחייל הקשר החליטו להקים מושב. המוסדות ניסו לכוון אותנו צפונה או דרומה, ואנחנו בחרנו להקימו בין תל אביב לירושלים. העיר מודיעין לא היתה וכמובן כל יישוב אחר בסביבה. רק כפרים ערביים: בית סירא, צפא, מידייה. היתה דרך פטרולים, לא כביש וכמובן לא מדרכות. מים קיבלנו מבריכה מקומית. המים לא היו ראויים לשתייה, ולכן הרתחנו אותם.

את החשמל סיפק לנו גנרטור מקומי, שלעיתים קרובות הפסיק לפעול בגלל עומס יתר. הילדים רצו בית הבתים לבקש שלא יפעילו מכשירי חשמל. שילת קמה על תל שילתא, ואבנר הציע שהשם הוא קיצור של "שנית יהודה לא תיפול". הסוכנות שלחה אותנו לבחור מבנים למגורים, ואנחנו בחרנו מבנה שיועד להיות לול תרנגולות, ישבנו אצלנו בסלון לורי ברין ואנחנו, ותכננו את פנים המבנה.

מושב שילת

שהגענו לשילת, דורון היה בן שנתיים, הלך לגן הילדים בשילת, ענבר היתה בכיתה ג', ורוני בכיתה ב'. היינו חלוצים. בחורף כולנו במגפיים הולכים בבוץ שבין הבתים, קרה שהאוטובוס החזיר את התל' מביה"ס בן שמן לשילת, הבוץ היה עמוק כ"כ שרוני שקעה בו, ולא הצליחה לצאת. ילדים קראו לי, ואני שלפתי אותה מתוך המגפיים, שנשארו בבוץ.

הדשא הראשון היה של משפ' אגוזי, וכן העץ הנטוע הראשון ליד ביתנו. עיתונאי שבא לכתוב מאמר על הקמת מושב חדש, צילם את ענבר, רוני ודורון על הדשא היחיד בשילת, והתמונה התפרסמה בעיתון. אני זוכרת שבל"ג בעומר הילדים הדליקו מדורה. אנחנו ההורים שכבנו לישון. התעוררתי ב-6:00 בבוקר, והמיטות היו ריקות. זה היה מבהיל ! הסתבר שהילדים נהנו כ"כ ליד המדורה שנשארו לידה עד הבוקר.

בפעם אחרת דורון התעורר משינה בצעקות רמות. קראתי מיד לרופא שגר בשכנות – ד"ר גולדהמר, הוא זיהה מיד שזו עקיצה של עקרב. הילדים שיחקו הרבה ביחד, טיפסו על עצים, אכלו על העצים ארוחות, חגגנו חגים ביחד, סוכה משותפת, מרוץ הלפיד בחג חנוכה התחלנו לפני שגרנו בשילת. הכנו לילדים שק יוטה טבול בנפט, מונח בתוך קופסת שימורים שהיתה מחוברת למוט עץ, וכך רצנו מקברות המכבים למועדון בשילת, שם ירד סביבון גדול מהתקרה, בו היו דמי חנוכה לכל הילדים.

עוד אני זוכרת שהילדות בגרו הן נסעו לבלות בתל אביב. לא היו טלפונים ניידים .הנסיעה דרך יער בן-שמן. הבנות טילפנו הביתה שהן יוצאות לדרך, היו אמורות להגיע כעבור 45 דקות. הן דיברו עם דורון, והוא שכב לישון. היה להן פנצ'ר בגלגל, כשנוכחו שלא באנו לקראתן, החליפו גלגל בלילה לבד.

לפני שעלינו לשילת נפגשנו פעמים רבות ע"מ להכיר אחד את השני. רצנו במרוץ הלפיד, לפני שגרנו בשילת. חגגנו יום הולדת (לרוני בת ה-7 (תחת עץ החרוב, שהיה הצל היחיד בסביבה. בשילת גידלנו פרחים כמו פיריצי ואכילאה. הילדים עזרו – כמובן. לשתול, ולטפל. אני נהגתי להתעורר ב-4:00 לפנות בוקר לנכש עשבים בחלקה. אני, ציוץ הצפרים וזריחת השמש. אהבתי את העשייה הזו. מהשדה באתי להעיר את ענבר רוני ודורון לביה"ס, להכין להם כריכים, ובשעה 8:00 כבר לימדתי בכיתה שלי בבי"ס בלוד.

עוד אני זוכרת ששלושת ילדי ואני שתלנו מטע שזיפים, נעולים במגפיים, בוץ וקור, והרבה חריצות, ועבודת צוות. מאוחר יותר השקתי, דישנתי וניכשתי עשבים בחלקת מטע השזיפים. אבל המטע לא עלה יפה. כשבנינו את בית הקבע, הבית בו מתגוררים היום דורון גבי מעין דניאל ויובל, הילדים עזרו כולם. דורון עקר מסמרים מלוחות עץ, והוא היה רק בן 8. הבנות עזרו להתקין את תקרת העץ. פעם שבאנו לבקר בבניין בשלב שלד, רוני אמרה שהמטבח נראה לה קטן. מדדנו והיא צדקה. הטעות תוקנה בזמן.

ילדי ונכדי הם תמצית חיי. כל ילד ונכד שנולד לי ממלא את ליבי שמחה רבה. בכל שלב התפתחותי אני נרגשת ומודה לאל. אבנר החליט שצריך לרצף את המרתף. הוא מדד את המקום, ואת כל יתר העבודה לקחתי על עצמי. הזמנתי אבנים וחול ים, שכרתי פועלים מכפר ערבי שכן, יום יום הסעתי אותם לכפרם, ומשך ימים רבים הם הניחו את האבנים, ואני פיזרתי חול ים בין האבנים ע"מ שתהיינה יציבות. זו היתה עבודה משך ימים רבים וקשים.

היה לאבנר רעיון נוסף. ליצור קנקרים. שרוול עשוי חומר מבודד השומר על טמפ' הנוזלים בבק' פלסטי. שיתפתי פעולה לאורך כל הדרך. הידבקתי, ארזתי ומכרתי ללקוחות בודדים ולחנויות. השקעתי בזה מאמץ רב. הקמתי דוכן, בכל פעם במקום אחר, קבעתי שמשיה ומכרתי למטיילים.

עזרתי הרבה הפצת מכשיר ציבורי לטלפן בעזרת שקלים. (לא היו טלפונים ניידים, ואנשים השתמשו בטלפונים ציבוריים.) טלפנתי לעניין אנשים להתקין אצלם את המכשיר, ונסעתי לרוקן את המכשירים, ולספור את המטבעות. כשבנינו את הבית, אני הייתי אחראית לשלם לעובדים. נסעתי לבנק להוציא כסף מזומן, עם אקדח טעון, שאם ינסו לשדוד אותי.

אני אוהבת טבע ומים. כך ילדי. ענבר וגיל נישאו ליד הבריכה במכבים, דשא, שמים זרועי כוכבים, פרחים רבים. רוני ומתי נישאו ליד הבריכה בקיבוץ ניר אליהו ברקע היה קיר חבילות חציר, ויפי הבריכה. דורון וגבי נישאו בכפר דניאל. שוב – טבע, בריכת מים, ועופות מים בבריכה כשנשאתי לסבא אבנר, הוא למד הנדסה, ואני בסמינר למורות. פעם אחת הוא חזר הביתה נפעם. וסיפר שהמציאו מחשב בגודל של חדר, והמחשב מסוגל לחשוב.

סבא יהונתן כתב ספרי חשבון. הגיבורים בשאלות החשבון היו: אבנר שרית וגליה. כשסיימנו ללמוד, הייתי מורה שכירה בקיבוץ נחשונים. כשענבר עמדה להיוולד, היה קיץ חם במיוחד. לא היו מזגנים. פתחתי את דלת המקרר וישבתי לידו.

ענבר היתה תינוקת בבית התינוקות. אבנר בנה מכשיר קשר, שמענו בחדר שלנו אם היא בכתה ומיד רצנו אליה. אמהות אחרות לא הבינו איך אנחנו יודעים ורצים לכל בכי שלה. בכל בוקר טיילתי עם ענבר התינוקת לראות פרות ותרנגולות. ענבר למדה ללכת כשנסעתי לבית יולדות ללדת את רוני. ועד אז ישבה על הבטן הענקית. בהריון עם רוני הבטן היתה ענקית כ"כ, כשהלכתי ברחוב אנשים הסתובבו לראות את המחזה הנדיר, ונהגו לאמור שיש לי תאומים. רוני נולדה ברמת גן. תינוקת מקסימה. טיילנו הרבה בגינות. נדנדות, מגלשות וארגז- חול.

בילינו הרבה עם עליזה נסענו ביחד לבריכה לפיקניקים. כשענבר היתה בת 7 ורוני בת 6 נולד דורון. תינוק מקסים! דורון נולד בקיץ. הלילות היו חמים כ"כ, ואני התקשיתי לישון. ישבתי ליד מכונת התפירה בלילות, ותפרתי לרוני ולענבר בגדי ים, מעילים, שמלות, ועל כל בגד רקמתי וסרגתי. הן היו לבושות נפלא. כולנו אהבנו לפנק אותו. היו לו 3 אמהות. אמא גליה ואמהות ענבר ורוני.

ענבר רוני ודורון לא הלכו לקייטנות בקיץ. אני הייתי הקייטנה שלהם. שלושתם ניגנו על פסנתר, כל סוף שנה התקיים קונצרט. בשלב מאוחר יותר רוני ניגנה על אקורדיון, הסעתי אותה לשעורים. ודורון ניגן על גיטרה. נסענו לבריכות שם למדו לשחות, לים, הם היו מנויים לתיאטרון לילדים ולנוער, ראינו קרקס, והרבה חוגים. סייף, ג'ודו, שחמט, בלט, ריצה למרחק, שחייה, קרמיקה, הישרדות, ותנועת נוער של העובד הציוני מכיתה ב' . זו היתה ילדות מאושרת של טבע חברים, והרבה כייף.

פעם דורון השתתף בקייטנת אנגלית. המדריך כעס עליו. ודורון בתגובה הסתתר מפני המדריך הרבה זמן. בפעם אחרת בלילה דורון צעק מכאב. הכאב היה חד כ"כ, קראתי לרופא שגר בשכנות, (ד"ר גולדהמר) זה היה עקרב שהיה במיטתו.

עוד עשייה מבורכת שלי: שהחלטנו אבנר ואני שתקרת הבית שלנו תהיה עשוייה עץ, בחרנו לעשותה בעבודה עצמית. אני הנחתי שולחנות עבודה בחניית הבית, פרסתי שורות שורות של לוחות עץ, וצבעתי בכדור בד ספוג בצבע (בכדי שלא יראו את סימני מברשת הצביעה) כל סבב צבעתי שלוש שכבות צבע בתשומת לב מירבית, ולכן הצביעה הזו שורדת שנים רבות כ"כ. בשלב בניית התקרה ענבר, רוני, דורון ואני עמדנו על 'חמורים' ועזרנו לאבנר לבנות את תקרת העץ. התוצאה מרשימה בהחלט.

נזכרתי בעוד אירועים שריגשו אותי לעיתים עד דמעות: שענבר למדה בתיכון, מכל כיתה ניבחר מצטיין הכיתה, והיא נבחרה מצטיינת המצטיינים. מאד התרגשתי. כשרוני עמדה לעלות לכיתה י"ב וענבר סיימה אותה, שיבת י"ב העבירה את דגל השכבה לשכבה י"א. ענבר העבירה את הדגל לרוני מעל הבמה, כשבאולם קהל רב. הן היו לבושות בשמלות יפהפיות שנתפרו לאירוע זה . אני התרגשתי עד דמעות.

כשענבר וגיל עמדו להינשא, נסעתי עם ענבר למדוד שמלות כלה. היא בחרה את השמלה הראשונה שראתה. השמלה היתה מקסימה ! (גם הילדה). כשבעלת החנות שמה לראשה את ההינומה, בכיתי מהתרגשות. ענבר היתה כלה יפהפייה ! כשרוני ומתי עמדו להינשא, נסעתי איתה למסע חיפוש שמלה, היא מדדה שמלות רבות, ובכל פעם שנסענו לת"א למסע חיפוש, ישבנו ואכלנו ביחד במסעדה, והחיפוש הפך להיות בילוי משותף. מאד נהניתי בחברתה (היא היתה סטודנטית, עסוקה בלימודים) וכשהתפנתה למדידות, שתינו הרווחנו זמן איכות. היא בחרה שמלה מדהימה, והיתה כלה יפהפיה ! כמובן שבחתונה של גבי ודורון התרגשתי, רקדתי והייתי מאושרת !

כשרוני שרתה בצבא, חלתה, והרופא הצבאי סרב לתת לה את מה שביקשה. נהגתי ברכבי לתוך הבסיס הצבאי, מבלי להתחשב בש"ג, נכנסתי לרופא, וכמובן שהיא קיבלה את שביקשה. (כנראה גימלים).

כשדורון שרת בצבא, בתחילת דרכו שרת בחיל שיריון, בלטרון. היו לו כאבי גב חזקים מאד. הוא טלפן אלי שאביא לו משכך כאבים, ואעשה לו עיסוי לגב. נסעתי בערב שבת, דרך בית סירא (כפר ערבי) חושך. מפחיד ! ואני נוהגת עם אקדח טעון על הברכיים, רועדת מפחד. כשהגעתי ללטרון, החושך היה מפחיד. לא ידעתי איפה דורון שוכב. (לא היו טלפונים ניידים) כלבים נבחו עלי, אין את מי לשאול. וכולי רועדת מפחד. כמובן שמצאתי אותו, והגשתי לו עזרה. למחרת נסעתי שוב, אבל אז כבר היה אור יום, ויכולתי לעזור לו בלי למות מפחד.

הכרתי את הדרך לבי"ס רמלוד גם בשעות מוקדמות של הבוקר, כשהיה צורך להביא את אחד הילדים לשעת 7:00 בבוקר). בימים כאלה קבעתי עם תלמידי העולים שלי שעת 0, וכולם היו מרוצים.

הזוית האישית

יועד לבנדה מביא את סיפורה של סבתא גליה גל.

מילון

חמש אבנים
כינוי לחמישה עצמים קטנים ומרובעים, המשמשים לסוג של משחק ילדים הדורש זריזות ידיים ומיומנות בזריקה ותפיסה של חמש אבנים. המשחק מותאם לשחקן יחיד או לזוג שחקנים או יותר. מקור המשחק הוא ככל הנראה בהודו, שם הוא מוכר תחת השם גיטה.

שילת
שִׁילַת הוא מושב על כביש 443, סמוך לקו הירוק במועצה אזורית חבל מודיעין, מצפון לעיר מודיעין. המושב נוסד בשנת 1977, במקום בו שכן עד 1948 הכפר הערבי שילתא, עם היווסדו, פרנסתו התבססה על שילוב תעשייה, חקלאות ותיירות. בעקבות הקמת הערים מודיעין ומודיעין עילית זכה המושב לתנופה כלכלית, ורבים משטחי החקלאות והתעשייה הוסבו לשטחי מסחר ותעשייה קלה.

ציטוטים

”עשינו משרוקיות מגוגואים של משמש, שפשפנו את הגוגו באבן, עד שנוצר בו חור, ושרקנו. “