מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים כהן שאוהב לשמח ולשמוח עם הבריות בשירה בריקוד ובאימרי שפר

חיים ורעייתו והתלמידות ספיר,ליאל ושרית
חיים שרה והנינים
הדור שעשה להתקדמות הדור שאחריו

חיים כהן נולד בשנת 1938 בתימן בעיר איב שבדרום–מזרח תימן, להורים יוסף ורומיה.

האם רומיה

אחיו של חיים: יונה, זכריה, שושנה, אסתר, ציון, בת שבע, רחל,  ואילן. חיים הוא הבכור במשפחתו.

חמישה דורות: למעלה חיים רעייתו  והבן הבכור. בשורה התחתונה אביו יוסף מצד ימין הסבתא לולוה והסבתא רבא  נעמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשפחה המורחבת של חיים שילבה תורה עם עבודה. רובם  עבדו כחייטים, עסקו בתורה והיו תלמידי חכמים גדולים.

קרוב משפחתו של חיים, מצד האבא יעקב חומרי ז"ל, זכה לפני  50 שנה בחידון התנ"ך העולמי למבוגרים.

בתימן אביו של חיים היה רפד של מזרונים.

המשפחה של אמו הייתה משפחה של אריסטוקרטים שהיו קשורים לשלטון. הדוד של אמו היה חייט של המלך בתימן. זה עזר להם להסתדר טוב עם השלטון המרכזי ועם השכנים המוסלמים,  גם כאשר היהודים סבלו מהמוסלמים.

הדוד החייט מצידו  הימני של חיים

דודו החייט עלה 4 שנים אחריהם. הוא היה חייט מוכשר במיוחד, הוא היה מסתכל על הקליינט ותופר חליפה מבלי לקחת מידות.

בתימן, המשפחה המורחבת התגוררה בבית של 5 קומות, ובכל קומה התגוררו כ-4 משפחות. והמטבח היה משותף באמצע החדר, פתוח לכולם. הם גרו באחווה ובאהבה והסתדרו אחד עם השני.

זכור לו  שכל הפעולות שקדמו לבישול, נעשו בבית – חומרי הגלם נקנו בשוק המרכזי, או שהמשפחות גידלו ירקות בחצרות. קמח הכינו במו ידיהם, לאחר שטחנו בביתם את החיטה.

חיים מספר שבמרבית הזמן ליהודים היה קשר טוב עם המוסלמים שבתימן, היהודים כיבדו את המוסלמים והתיידדו איתם וכך גם המוסלמים עם היהודים. זכור לו שהקהילה  היהודית חיה בטוב ובשמחה. בנוסף ללימודי התורה הגברים אהבו לשיר ולרקוד ולתופף בפח.

מדוע בפח?

חיים מסביר :שאחרי חורבן הבית הראשון נכתב:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־ה' עַל אַדְמַת נֵכָר אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי  (תהלים קל"ז, א')

ולכן מאז, יהודי תימן, לא ניגנו בכלי נגינה אלא תופפו  בפחים, למרות שרועי הצאן היהודים, כמו הערבים, חיללו בקנה סוף.

בילדותו, למד חיים בתימן בחדר – המורי. בנוסף ללימודיו במורי הוא אהב מאוד לטייל וליהנות מהנופים שבעיר ובעיקר מהמפלים הגדולים. הוא זוכר שכל הילדים היו נכנסים ומשחקים במים. במשחקים אלו הוא פעמיים כמעט טבע. זכור לו שכילד הוא  היה ילד סקרן ושובב, שתעלוליו בנס, לא נגמרו בנזק. הוא זוכר שבמשחק שהיה, התחבא בתוך ארגז בגדים ומזל שנמצא כי אחרת זה היה נגמר באסון.

בחורף הנהר היה ממלא את הבורות באזור, חיים מרוב סקרנות היה נכנס לבורות שהיו מלאים במים ובבוץ, כדי לבדוק מה יש בתוך הבורות, ואם הם נסתמו בגלל לכלוך שהיה בהם. סקרנותו כמעט הביאה לטביעתו פעמיים. במקרה אחר הוא טיפס על דלת הבית שלהם, שהייתה מאוד גבוהה, וכשהיא נפתחה הוא נפל לתוך מכתש גדול מאבן שהיה בבית שנועד לכתוש חיטה, תירס וקטניות ושוב ניצל מאסון.

הוא זוכר שבין פסח לשבועות היה האזור מתמלא בארבה וכולם היו הולכים לצפות ולתפוס את הארבה. יהודי תימן נהגו לאכול את הארבה כיון שהוא מותר מן התורה והם ידעו לזהות את הסוגים המותרים. כאשר הארבה  היה נח עם שקיעת החמה מעל הגגות, הם יצאו לאוספו ולצלותו בתנור, זה נחשב מאכל מעדנים. ההתקהלות לאיסוף הארבה הייתה שעה של שמחה וקלות דעת, שאיפשרה התקרבות בין הצעירים לצעירות.

חיים מוסיף שהיום זה מעדן לא רק של יהודי תימן, בשנים האחרונות גם בעולם המודרני הפנימו את יתרונותיו, כמקור זמין לחלבון גם במקסיקו הוא משמש כנשנוש. מסעדת נומה בקופנהגן, הנחשבת לטובה בעולם, אף היא הכניסה אותו לתפריט.

כאשר החלו גלי העלייה הגדולים לישראל, המשפחה שלו כמו יתר יהודי תימן ראו בזה הזדמנות להגשים את כמיהתם לעלות לארץ הקודש.  הם ראו בזה התגשמות החזון  של הנביא ישעיהו "ואשא אתכם על כנפי נשרים." מבצע זה אכן נקרא מבצע על כנפי נשרים או מבצע  "מרבד הקסמים".

חיים עלה  עם  משפחתו בשנת 1949, לאחר  רכיבה  של יומיים על חמורים מהעיר איב לעיר אחרת בשם תעז, ולאחר מכן עברו למשאית ונסעו במשך 4 ימים. במשאית הם ישבו על ציוד שהוביל הנהג. הנסיעה הייתה מאוד מסוכנת מלאה מהמורות. הנהיגה המהירה גרמה לכך שלא מעט אנשים עפו מתוך המשאית. לפעמים כשהמשאית נתקעה הגברים היו צריכים לרדת מהמשאית כדי לדחוף אותה והנשים היו נשארות בתוך המשאית, כי הן פחדו משודדים שהסתובבו בדרכים. מכיוון שנסעו יחידים במשאית אחת ולא בשיירת משאיות, השודדים עצרו אותם איימו על יהודים ורצו מהם כסף. כדי שלא יגנבו מהם את הכסף הם היו מחביאים את הכסף בתוך כדים עם חמאה (סאמנה) או על גופם.

משפחתו שהתה  במחנה עולים של חאשד – מחנה גאולה, על גבול עדן שבתימן. התנאים היו מאוד קשים במחנה אך, הקהילה סבלה בשקט מופתי. במעברה חיו בערך  5000 -7000  איש. העבירו אותם  לשדה התעופה בעדן משם הטיסו אותם לישראל  למעברת  ראש העין. הם הגיעו בערב ראש השנה לראש העין.

חיים הגיע  יחד עם ארבעה  אחים, הוריו, סבתות וסבים והורי הסבתות והסבים. הם הגיעו  מתוך אהבה לארץ המובטחת – ארץ ישראל, כמו כל יהדות תימן.

לאחר שנה בה גרו במעברה בראש העין. קבלו הודעה מהרשויות שהם עוברים לבאר שבע, בעוד שבוע. הם הגיעו לבאר שבע כי לא היה להם כסף לגור במרכז. הדרך לבאר שבע ארכה  כחמש שעות.

בהתחלה כשאביו שמע שהם מגיעים לבאר שבע, הוא רקד משמחה וזאת כי חשב שהם מגיעים לעיר האבות, אבל כשהגיעו לבאר שבע בחודש אוגוסט, אמר שלא יכול להיות שאברהם אבינו גר כאן בחום ובחול.

בבאר שבע לקחו אותם למעברה א'  שבעיר העתיקה (במקום בו היום נמצאים מחסני השוק והשוק העירוני), הם חיו שם באוהלים כמעט שנה. הוא זוכר את השועלים והתנים שהגיעו לשם בלילות. משם הם עברו לגור בשכונה א' ברחוב מונטפיורי,  בה ההורים גידלו את הילדים  עד סוף חייהם.

הם גרו בבתים שנקראו "בתי תותחים"- באותה תקופה היו מערבלי בטון (תותחים) שהיו יוצקים בטון לתוך תבנית ומייצרים 20 בתים ביום.

חיים היה אז בן 11, כאשר המשפחה עברה להתגורר ברחוב מונטפיורי.  חיים ואחיו הלכו ללמוד בבית ספר בר אילן.

באר שבע באותה תקופה, כשהגיעו העולים, הייתה רק חול וחול, מערבולות של חול שהבריחו חלק מהעולים התימנים חזרה לראש העין. היו  תנאים קשים אבל הם התגברו על הכל  בהמון אהבה ועזרה הדדית בין האנשים.

בשכונה א' גרו עולים מכל העדות – תוניס, רומניה, טריפולי, מצרים עירק ותימן. חלקם דתיים וחלקם לא, הקשר והחברות בין השכנים היה מדהים.

לא היו פלאפונים מחשבים טלוויזיות – כולם שיחקו אחד עם השני וסייעו זה לזה. באר שבע הייתה באותה תקופה עיר מאוד קטנה, רק עד מחסני השוק שבעיר העתיקה כיום.

באותו זמן כבר היה בשכונה מועדון קהילתי, ורוב הזמן היו שם. מי שלא היה במועדון הקהילתי הסתובב ברחובות. כל התושבים יחד מכל העדות, הקהילות שגרו בשכונה א', הלכו לפעילות במוצאי שבת בבית יציב, כדי לראות שם סרט בחינם תחת כיפת השמים.

כשמשפחתו של חיים הגיעו לשכונה א' הם כבר היו 7 אחים, בגלל שהמשפחה של חיים הייתה גדולה יחסית, הם קיבלו בית יותר גדול משאר המשפחות. לא הייתה קנאה בין השכנים  בגלל שכולם קיבלו בדיוק אותם דברים. לא היה במה לקנא לכולם היה מקרר עם קרח, כולם חיו בתנאים זהים ללא גז ללא טלפון ובתנאים פשוטים אך עם הרבה אהבה ואחדות.

חיים למד בערך שנה, ולאחר מכן הלך לעבוד, בגלל המצב הכלכלי הקשה של משפחתו.  הרגיש חובה והיה לו רצון לעזור כבן בכור למשפחתו. חיים מזכיר תמיד שאמו ז"ל  מאוד כעסה עליו שלא הלך ללמוד.

חיים הצטרף לתנועת הנוער "הנוער העובד" ולא לתנועות הנוער הדתיות "עזרא" ו-"בני עקיבא", מפני שתנועת "הנוער העובד" סייעה לבני נוער למצוא מקומות עבודה ולהרוויח כסף. חיים, עבד ביום כמתקן פנצ'רים, והפטיש הכי קטן שקל 5 קילו, כבד לילד בגיל  13, ובערב חיים למד. הוא עבד אצל אדם פרטי שהיה משלם לו ליום חצי לירה וחיים היה מרוויח 6 לירות בשבוע (פחות מחצי שקל ליום). הוא היה נותן להורים שלו 3 לירות ושומר לעצמו 3 לירות לבילויים.

בהמשך הוא עבד בחברת "סולל בונה" בתיקון פנצ'רים של רכבים. לצערו לא המשיך ללמוד, אך סייע לאחיו שילמדו, ובזכותו כל 8 האחים והאחיות שלו עוסקים או בהוראה, או במקצועות חופשיים, לאחר שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה ושירתו בצבא בתפקידים בכירים.

חיים  בשירותו הצבאי

חיים עבד עד שהתגייס לצבא בשנת 1956. הצבא בהתחלה לא רצה לגייס את חיים בגלל שהוא שקל 42 ק"ג, רק לאחר חצי שנה בערך חיים עלה במשקל והגיע למשקל של 50 ק"ג ורק אז הצבא גייסו.

לאחר מכן השתתף במבצע סיני, מבצע קדש, הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956. במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני.

בנוסף למבצע קדש, השתתף גם במלחמת התשה ומלחמת יום הכיפורים.

זכור לו מקרה בו שמר על הציוד בצבא  ונרדם. לאחר שנשפט נדרש לשלם 5 לירות, מחצית מהמשכורת הצבאית שקיבלו באותה תקופה. חיים שכפי שכבר נכתב היה בעל חוש הומור גבוה אמר להם: " קחו את עשר הלירות ותמיד שכשיראו אותו ישן פשוט יעירו אותו". לאחר שהשתחרר מהצבא חזר לעבוד בחברת "סולל בונה". באותו עבודה שעבד לפני גיוסו לצה"ל.

חיים התחתן עם אשתו שרה  בתאריך י"ב אלול תשכ"ב  10.9.1962.

חיים ושרה ביום חתונתם

  באותה תקופה החתונות בבאר שבע  התקיימו בחצרות כיון שלא היו אולמות. למזלם, מעט לפני שהם החליטו להתחתן, נבנה  אולם "רימון" בשכונה א',  ששימש כמועדון חברתי ונערכו  בו חתונות, ובאולם רימון התקיימה החתונה. כיום הוא  משמש כבית לחירש.

חיים ושרה בנו את ביתם בשכונה א' ברחוב בלפור קרוב לבית ההורים שלו, ובבית זה נולדו ארבעת ילדיהם, שני בנים ושתי בנות.

חיים מספר על החוויה של הלידה הראשונה. כשאשתו עמדה ללדת והייתה כבר בבית החולים הוא היה בעבודה. כשהודיעו לו ששרה אישתו נמצאת בחדר לידה הוא נסע לשם על האופניים שלו. לאחר הלידה חיים מאוד התרגש, שכח שהוא הגיע לבית החולים עם האופניים ורץ לספר לאמא שלו שנולד לו בן בכור. רק כשאמא שלו שאלה אותו היכן האופניים הוא נזכר ששכח אותם בבית החולים מרוב ההתרגשות.

הקהילה התימנית בבאר שבע הייתה מאוד מגובשת וחיים באופן טבעי, מבלי שנבחר היה בצוות הבידור של הקהילה – תרומתו להווי החברתי הייתה רבה.

כמעט בכל חתונה הוא הנחה את החופה, היה מרקיד את הקהל, הוא הוזמן לרקוד ולשיר. חיים היה המשמח של השכונה, הצחיק ושימח את כולם בבדיחות המקוריות שלו ושמחת החיים שלו.

החגיגה לא הייתה מתחילה בלעדיו. בכל חתונה שחיים הוזמן אליה היה לו תפקיד נוסף. בכניסה לאולם היה יושב בחור ליד שולחן ומנהל רשימות של כל האורחים שהגיעו וכמה כסף הביא כל אחד מתנה לחתן ולכלה.

תפקידו של חיים היה להכריז כמה כסף כל אורח נתן כמתנה לחתן ולכלה.

חיים משמח ומרקיד

בנוסף שימש "מורי" לילדים הקטנים – לימד קריאה בתורה, היה חזן וקורא בתורה בבית הכנסת. ככהן תמיד ערך את פדיון הבן.

חיים מלמד ילדים קריאה בתורה

בין שנת 1969 לבין שנת 1997 חיים עבד בחברת הדלק "פז" בתפקיד סיכאי. תפקיד שעשה אותו מכל הלב, בהשקעה גדולה, מקצועיות ויסודיות וטיפל בהרבה מאוד רכבים, ולכן כל נהגי המוניות בבאר שבע רצו שחיים יעשה טיפול תקופתי למוניות שלהם. כשהיה בגיל 61 הוא פרש מוקדם מעבודתו מכיוון שקיבל התקף לב ועבר ניתוח לב.

הוא מספר שאומנם הוא לא למד במסגרות מסודרות, אך הוא גאה שבזכות העשייה שלו, אחיו מאוד מוצלחים, ילדיו, נכדיו ומתפלל שגם הנינים.

לחיים ושרה נולדו 4 ילדים, וכיום יש להם 17 נכדים, ו-2 נינים. כולם ממשיכים במסורת הדתית של המשפחה, ורכשו ורוכשים השכלה גבוהה, הבנים והנכדים שירתו בצבא והבנות והנכדות שרתו בשירות לאומי.

דוד, הבן הבכור שלהם, למד בישיבה תיכונית תורנית, שירת בצה"ל בשירות קבע שנים רבות והשתחרר בדרגת סגן אלוף וכיום עובד במשרד לביטחון הפנים בתפקיד מבקר המשרד וממונה תלונות הציבור.

אבישי גם למד בישיבה תיכונית תורנית, שירת בצה"ל שנים רבות בחיל האוויר והשתחרר בדרגת רב סרן. וכיום עובד כיועץ בטיחות. ליאורה גננת במקצועה ומדריכת גננות, ומיכל עובדת סוציאלית. כל ילדיהם למדו ולומדים במסגרת תורנית גבוהה וכיום הם מאוד מוצלחים.

ילדיו של חיים עם בני זוגם

חיים ורעייתו שרה עם הנינים

נתן כהן הי"ד, נכדם הבכור, שירת כקצין בדרגת סרן בחיל השריון ונהרג במלחמת "צוק איתן" בשנת 2014, בדיוק 3 חודשים לפני חתונתו.

חיים ורעייתו מספרים שהנכד כבר מגיל צעיר, אהב תמיד לבלות עם סבא שלו ולשמוע אותו שר. חיים: "אני זוכר איך שהוא היה מניח את הראש שלו עליי ומבקש ממני לשיר לו"

משפט שאפיין את נתן הנכד, שחייליו סיפרו עליו: "לא מוותר לכם ולא מוותר עליכם".

נתן הקפיד מאוד עם חייליו ולא ויתר להם על כלום, אבל הוא דאג לחיילים שלו כמו שאבא דואג לילדים שלו.

תמונה של נתן ז"ל בצבא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכדיו ממשיכים בדרכו -לשמוח ולשמח

מורשת מייסדי העיר- הקשר הרב דורי בבאר שבע שנת תשע"ט 2019

תיעוד: ספיר מזוז,  שרית  עשוש  וליאל חדד תלמידות כתה י'  מאולפנת  חן במדב

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

לחיים היקר, אנו רוצות להודות לכם חיים ושרה מכל הלב על החוויות שעברנו איתכם בכל פעם שאירחתם אותנו, על הדברים המשמעתיים שאמרתם , שלימדתם אותנו ועל כל הפעמים שגרמתם לנו לצחוק. תודה לך חיים על המוסר והערכים שלימדת אותנו וההתייחסות לדור שייסד את הארץ, המדינה, את העיר שלנו – באר שבע, בהרבה כבוד והערכה. חיים אתה אדם מיוחד במינו! למדנו הרבה על צניעות, אהבת הבריות ,על נתינה מתוך שמחה ואהבה . למדנו על העיר באר שבע ועל מה היא הייתה בעבר, וכיצד בזכות העשייה הבלתי מודעת שלך ושל יתר הוותיקים צמחה העיר-כי ללא העשייה של התושבים לא תצמח העיר!! אנחנו תמיד שומעים על אנשים שהקריבו את עצמם למען המדינה שלנו אבל לא תמיד יוצא לנו להכיר אותם אישית או לשמוע עליהם סיפורים שקשורים אליהם ולא להקרבה שלהם. שמענו על הנכד הבכור נתן הי"ד. התרגשנו לשמוע כיצד בהכנעה ובכאב אמרת ששלושה דברים נקנים בייסורים: "ארץ ישראל, תורת ישראל והעולם הבא" שוב תודה לכם ספיר, שרית וליאל

מילון

מבצע על כנפי נשרים
הם ראו במבצע התגשמות החזון של הנביא ישעיהו "ואשא אתכם על כנפי נשרים."

ציטוטים

”ששלושה דברים נקנים בייסורים: "ארץ ישראל, תורת ישראל והעולם הבא"“