מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים חדשים

אני עם נכדתי
אני בגיל שש
סיפור העלייה שלי ושל משפחתי

שמי מיכאל בורדין, נולדתי ב-1958 בברית המועצות לשעבר בלארוס,  בעיירה שקוראים לה קלי'נקוביצי.  שגרו בה רק 5,000 יהודים.

במשפחה הייתי הילד הכי קטן , ויש לי אח ואחות בשם, בוריס , ודינה. בגיל שלוש הלכתי לגן הילדים, ובגיל שבע הלכתי לבית ספר. בדרך כלל הייתי רוב הזמן לבד בבית בגלל שההורים היו בעבודה רוב היום.

אחרי בית הספר הייתי בדרך כלל עם חברים, ושיחקנו כל היום, גם בשלג , בקור, בחום , בבוץ וכדומה. וכמובן שאז לא היו טלפונים , מחשבים , טלוויזיות , ומכשירים טכנולוגים כמו היום.

בגיל שמונה, אבא הביא לנו טלוויזיה ראשונה בשחור לבן , וממש התלהבתי. לאחר מכן סיימתי שמונה שנים בבית הספר (מכיתה א'-ט').

בגיל ארבע עשרה התחלתי ללמוד הנדסה (הנדסאי בניין), למדתי שלוש וחצי שנים. לאחר מכן התגייסתי לצבא. שרתיי שנתיים בצבא , לא הייתי בבית במהלך הצבא מכיוון שהמרחק מהבית לצבא היה 2,000 ק"מ, והייתי יוצא לחופשות בבית, למשך שבועיים פעם בחודשיים. בזמן שלא הייתי בבית כתבתי לאימא ולאבא שלי מכתבים.

לאחר הצבא בגיל עשרים, הכרתי את אשתי והתחתנו בשנת 1979. לאשתי שקוראים אנה. לאחר שנה נולדה לי ילדה שקראנו לה גליה. וב1983 לאחר שלוש שנים נולדה לי בת בשם אלה.

ב-1986 היה פיצוץ בעיר צרנוב'יל שבבלרוס, בגלל תקלה טכנית ,התפוצצה פצצה גרעינית , והעיר שגרנו בה קלינקוביצ'י שברוסיה הייתה קרובה לפיצוץ , שבעים ק"מ בקוו אווירי.

בשנת 1990 עלינו לארץ ישראל , לקחתי את אשתי , את שתי הבנות שלי ואת משפחתי (היינו עשרים ושמונה איש ) ועלינו לארץ ישראל בגלל שהייתה אנטישמיות בבלארוס. טסנו במטוס, והיינו כל המשפחה במטוס אחד.

לאחר שנחתנו בשדה התעופה דוד בן גוריון, לא ידענו לאיזה עיר לעבור לגור, הכרתי רק את העיר נצרת עילית. אנשי הסוכנות באו ושאלו אותנו לאיזה עיר אנחנו רוצים לנסוע, ואמרתי שאני רוצה לצפון, שיהיה בלי הרים , ושיהיה ים.  בפסח ב 12.3.1990  הגענו לנהריה בארבע מוניות שבכל מונית שמונה אנשים. התחלנו לחפש דירות ולא מצאנו במשך יום שלם, וגם לא היה מספיק כסף לשלם למוניות שהיו אתנו כל היום, ובדיוק נכנס חג הפסח. הלכנו למשטרה כי לא היה לנו איך לשלם למוניות, והפנו אותנו לראש העיר (ג'קי סבג).

אימא שלי ואבא שלי בכו ואמרו באידיש, בבקשה תעזרו לנו אין לנו איפה להיות , יש פה ילדים קטנים, שהסתובבו כל היום.  אנשים טובים עזרו לנו נתנו לנו אוכל, מים, להשתמש בשירותים וכדומה.

הגברים המשיכו לחפש דירות ובגלל שהיה ערב חג הפסח ולא הספקנו למצוא דירות, ראש העיר לקח אותנו לעירייה, והביא עיתונאים שראיינו אותנו בגלל שהיינו בין העולים הראשונים בנהריה. ועשו עלינו כתבה בעיתון.

לאחר מכן העירייה נתנה לנו מלון להתגורר בו. ומאנשי הסוכנות נתנו לנו כסף וכל מה שהיה צריך.

לאחר שבוע השכרנו דירה, בדירה לא היה כלום רק קירות , שמנו את המזוודות בדירה, והלכנו לקנות עם הילדים אוכל, ואף אחד מאתנו לא ידע עברית.

פגשנו שני דוברי רוסית שידעו עברית והם תירגמו לנו. סיפרנו להם גם על זה שהשכרנו דירה והם שאלו מה יש בתוך הדירה. אמרנו שאין כלום.

חזרנו הביתה ואז פתאום ראינו שכל הדירה מלאה באוכל , ספות, תנור, כיסאות ,שולחן ועוד, ואז גילנו שהם אלו שעזרו לנו.

מאז בגרתי ופתחתי עסק בארץ, ונהייתי איש עסקים, ומפרנס את משפחתי הגרעינית והמורחבת בכבוד.

אני גאה להיות יהודי בארץ ישראל, ומבין שעשיתי את הצעד הנכון לעבור למדינת ישראל.

אני בשירותי הצבאי

 

הזווית האישית

ליאן – היה לי ממש חשוב לדבר עם סבא שלי, וגיליתי דברים שבכלל לא ידעתי.

מיכאל –  היה לי ממש מעניין לעבוד עם נכדתי, לשוחח איתה על הדברים האלה, ולספר לה על העבר שלי.

מילון

בלארוס
בלארוס הייתה שייכת לברית המועצות, לאחר התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית.

ציטוטים

”חזרנו הביתה ואז פתאום ראינו שכל הדירה מלאה באוכל , ספות, תנור, כיסאות ,שולחן ועוד, ואז גילנו שהם אלו שעזרו לנו.“