מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייו של חיים מורושן המנופאי

סבא חיים והנכד נועם
אני בילדותי
מעט ביוגרפיה וסיפורים שנכדיי לא שמעו

אני חיים מורושן בן יצחק ואסתר, יליד 13.11.1947. אני הבן הבכור ויש לי שלושה אחים ששמותיהם: טובה, דוד, ומשה המכונה "מוקי". הוריי ניצולי שואה עלו לארץ בשנת 1946.

הוריי

מעט ביוגרפיה וסיפורים שנכדיי לא שמעו

אני יליד גן יבנה, זכור לי שגרנו בצריף עץ, בין שלבי העץ של הקיר חדרו פנימה ענפים מהעץ שהיה צמוד לצריף. הייתה לנו חצר גדולה מאוד ששם גידלנו תרנגולות, תרנגולי הודו, אווזים, כלב וגם חמור גבוה מזן של חמור קפריסאי.

בגיל ארבע הלכתי לגן, זכורה לי הגננת ששמה זהבה, אישה תמירה שנשאה בגאון על ראשה צמה עבה וארוכה שהייתה מגולגלת על הראש כמו כלה יפה.

הגננת

כמו כן זכורה לי העוזרת שלה העונה לשם אביבה, אישה חמודה ונעימה מאוד. לימים פגשתיה באשדוד, הייתי כבר אחרי צבא וזכור לי שבחג השבועות הבאנו לגן ביכורים, אני הבאתי מן לול קטן שאבי בנה אותו ושמנו שני אפרוחים, זו הייתה אטרקציה לילדי הגן.

בחופשות תפקידי היה להוציא למרעה את האווזים, לשמור עליהם ולהחזירם לקראת הערב לחצר, הייתי בן 5. אמי, אסתר ז"ל, הייתה עסוקה בעבודות הבית ובטיפול בחיות הבית ואבי יצחק ז"ל, עבד מחוץ לישוב.

הגיע הזמן לבית הספר. את כיתות א' ו- ב' למדתי בבית הספר הממלכתי "גן יבנה", מורתי ענתה לשם לילה, אישה קטנה אבל "חריפה". הרבה אני לא זוכר מתקופת בית הספר אבל אני זוכר שבתקופת החורף החורשה שליד בית הספר הייתה מוצפת מים, הילדים נעולים במגפיים נכנסו לשלולית הגדולה ורצינו לבדוק את העומק של השלולית אבל תמיד נכנסנו עמוק מדי והמים נכנסו לתוך המגפיים.

ב"עקבות" הפרנסה

בשנת 1954 עברנו לגור בכפר "סילבר" שליד אשקלון. מי שלא יודע, כפר "סילבר" הוקם כפנימייה ובית ספר חקלאי. גרנו שם כמשפחה בודדה ולפני שנפתחו שערי בית הספר. תפקידו של אבי היה "חצרן אחראי" ושומר, כשומר הכפר שמר עליו במשך היום והלילה, כאשר בלילה היה שומר רכוב על סוסה.

תקופה זאת הייתה מסוכנת מאוד בגלל "הפאדיונים" ("הפאדיונים" הם קבוצות ערביות שבאו לפגוע בישוב היהודי). אני כילד עולה לכיתה ג' ולומד בבית הספר באשקלון, זה אומר שאני צריך לנסוע לבד לבית הספר, הרגשתי כמו "גדול", עצמאי נוסע באוטובוס או בטרמפים. הרבה נהגים הכירו אותי מחכה בתחנה, היו נהגים לקחו אותי כטרמפיסט. בשנת 1956 וכילד, ראיתי משפחות שיקיריהם נפלו במלחמה, זאת הייתה תקופה עצובה מאוד.

עברה שנה, נגמרו הלימודים ושוב אנחנו נודדים בעקבות הפרנסה של אבי ומגיעים לנס ציונה, גרנו בשכונת יד אליעזר או בשמה בערבית "סרפנד אל-חרב". אני עולה לכיתה ד' וממשיך שם עד כיתה ח' עם אותם מורים שליוו אותנו עד לסיום בית-הספר. ייאמר לשבחם וזכותם של המורים שהיו אנשים מבוגרים ורובם ניצולי שואה, הייתה להם הרבה סבלנות ואהבה לילדים, לא אשכח אותם לעד.

אני כתלמיד מסיים בסך הכל שמונה שנות לימודים ואומר על עצמי שלא הייתי "העיפרון המחודד ביותר בקלמר" אבל הייתי ילד מקובל בקרבת הילדים (נכון, אין הנחתום מעיד על עיסתו). מתחילים תקופה חדשה ועוברים לגור באשדוד.

ממשיכים לנדוד

סיימתי שמונה שנות לימוד ומכאן המשכתי ללמוד מקצוע ואני בן 14: ילד טוב, מקשיב להורים, מקבל את כל מה שהם אומרים לי וקובעים לי שאני צריך ללמוד נגרות.

בינתיים, הכרתי ילדים בגילי שגם הם למדו מקצועות שונים בענף הברזל ונעשינו חבורה מגובשת ונהנתנית.

עם החברים

שנה לאחר מכן הוקמה קבוצת כדורסל בשם "אליצור" אשדוד והייתי אחד השחקנים בקבוצה. כמובן המשכתי לעבוד וללמוד בחינוך הנוער העובד והלומד, הווה אומר חמישה ימי עבודה ויום לימודים ב"אורט" אשקלון, עם המורה עיברי, ועבדתי בנגריה של מרסל גבאי ז"ל בניהולו של אבי ז"ל. אני הבנתי שזהו לא המקצוע שרציתי אך בכל זאת סיימתי ועמדתי במבחנים וקיבלתי תעודה מקצועית של נגר.

במקביל אבי פתח נגריה ונעשה עצמאי, שם הנגרייה היה "טרנסילבניה" על שם האזור בו הוא נולד. במחשבתו רצה שאני אצטרף אליו ואמשיך את דרכו, "עבדכם הנאמן" (אני) לא רואה שזאת דרכו בחיים, בסך הכל רציתי להיות מפעיל ציוד כבד כמו טרקטורים ומנופים.

עברו ארבע שנים ואני בן שמונה-עשרה ומתגייס לצבא, איזו הרגשה עילאית להיות חייל בצה"ל, גאווה אמיתית.

אני עם הקיטבג

שירתי שלוש שנים, מתוכן שנתיים וחצי כמדריך חיילים חדשים (מ"כ – מפקד כיתה). התגייסתי בנובמבר 1965 והשתחררתי בנובמבר 1968. לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הוטלה עלינו משימה לחפור תעלות ושוחות מגן לטירוניות בבסיס הסמוך בה"ד 12(בסיס הדרכה 12) ואנחנו היינו בבה"ד 6. כילד לניצולי שואה זאת הייתה גאווה גדולה להוריי ולי לשרת את צבא הגנה לישראל ולהיות לבוש מדי צה"ל.

מתחילים חיים חדשים

השתחררתי מהצבא ביום חמישי 11.11.68. הספקתי לנוח סוף שבוע וביום ראשון 13.11.68, יום הולדתי, התחלתי לעבוד בנגריה. לא היה זמן להתבטל – צריך להתפרנס. בחוסר רצון ובלי חשק עבדתי שבוע שלם וביום שישי קיבלתי משכורת, כך היה נהוג כל יום שישי משכורת. השכר היה די עלוב.

נפגשתי עם חבר שלמדנו יחד נגרות אך חברי נטש את הנגרות והלך לעבוד עם אחיו בחברת מנופים, מנופי אשדוד דאז. הוא כחבר טוב הציע לי לבוא לעבוד בחברה משום שהם מחפשים בחורים צעירים לעבודה. כאשר שמעתי על גודל השכר מיד הסכמתי וכבר ביום בראשון יצאתי לעבוד בחברת המנופים. התחלתי לעבוד בכל העבודות השחורות כמו למשל – סבלות ועזרה למנופאים בעבודות פיזיות.

חודש אחרי התחלת העבודה זימן אותי מנופאי העונה לשם שמוליק נור ז"ל, שהוא גם היה מנהל עבודה בשטח, קרא לי לעלות למנוף ושאל האם אני מעוניין להפעיל מנוף. עניתי לו: "ברצון רב". ואז אמר לי: "בוא נבחן אותך". הוא הראה לי את מערכת המנוף, נתן לי הסבר, הראה לי פעילות של כל ידית ופעולות של כל דוושה ומה תפקידם. הושיב אותי על הכיסא במקומו ואמר: "עכשיו יש לנו מעט זמן ואתה תפעיל את המנוף לאט לאט" ואני כולי התרגשות, נשמתי עמוק ולאט לאט הפעלתי את המנוף כך כמה ימים כל הזדמנות נתן לי להתאמן.

אני כמנופאי

יום אחד שמוליק אמר לי: "מחר אתה עובד עם מישהו אחר, תסתכל מה הוא עושה ותלמד ממנו". והשאר כבר היסטוריה. קיבלתי רישיון עבודה לאחר קורס בטיחות עבודה ויצאתי לעבודה עצמאית ואני כולי מאושר – חלום שהתגשם.

עץ המשפחה

לסיפור שלי מצורף תרשים משפחת מורושן המורחבת הכוללת את אחיי, ילדיהם ונכדיהם, כן ירבו ושיהיו בריאים, גאווה גדולה. שנזכה להרבה נחת ושנים טובות. אמן.

הוריי והורי-רעייתי תמיד אמרו: הניצחון שלנו על היטלר "יימח שמו וזכרו", הוא דורות ההמשך.

הזוית האישית

חיים: המפגשים הרב דוריים בזום היו מעניינים ונתנו לי אפשרות להכיר סיפורים של אנשים שונים. הקשר נתן לי להבין שגודל לנו דור של ילדים עם מודעות עצמית, חכמים, המעורבים בחיי המשפחה.

נועם: למדתי על השורשים שלי, הקשר ביננו התעצם והתחזק. תודה על ההזדמנות ללמוד על המורשת.

מילון

פאדיונים
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מתחילת שנות ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה. פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חלומות מגשימים“