מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי של חזי מברנו שבצ'כיה לישראל

הסבא והנכדה עובדים יחדיו
בית המסתור בכפר
בצ'כיה וישראל

הסיפור של חזי

אני חזי קלוד נולדתי בברנו שבצ'כיה בשנת 1939 בנם של ליצי והנס קלוד ונכד לארנסט ואלזה שטיינר ויוסף ולאה קלוד.

בחודש הולדתי פרצה מלחמת העולם השנייה וגרמניה פלשה לפולין, גרמניה דרשה לספח את חבל הסודטים כאשר בריטניה הסכימה לדרישה הגרמנית וחתמה על הסכם מינכן "הידוע לשימצה" לוויתור מצד צ'כוסלובקיה לדרישות הגרמניות כאילו למנוע מלחמה שלא נמנע

בסוף חודש אוגוסט (1939) פלשו הגרמנים לפולין וכמה חודשי אחר כך השתלטו על צ'כיה והקימו שלטון של פרוטקטורט "שמשמעותו שליטה במחוזות בוהמיה ומורביה". פיטורי הממשלה הנבחרת וחיסול כל המוסדות הממלכתיים דמוקרטיים ומינוי פקידים משתפי פעולה .

מאותו פרק זמן החלו התנכלויות והצרת צעדיהם של היהודים הגבלת חופש תנועה. בשנת 1940 החלו הטרנספורטים "למחוזות המזרח בטענה לשיקום מחדש" דרך טרזינשטט שהיה מחנה ריכוז לדוגמא עבור הצלב האדום ותעמולה כוזבת של הנאצים – כמה טוב ליהודים. משם פונו למזרח פולין אושוויץ מנסק ומקומות נוספים ברוסיה הלבנה. כל יום התווספו צווים חדשים להתייצבות במקומות כינוס באזור תכנת הרכבת של ברנו .הוריי נכנסו ללחץ וחיפשו מקום מסתור לעבור את התקופה הקשה הזאת שתיהיה קצרה ביותר. מצאו מקום בכפר קדרים זברצלאבץ, שהיה מרוחק מברנו כשעה וחצי נסיעה ברכבת ועוד כשעה מתחנת הרכבת בכרכרת סוסים עד לבית המשפחה ששמשה למסתור, לא ניתן להסתיר את כל המשפחה כך, רק אני נשארתי במסתור בזהות בדויה של בן משפחה.

שם החל תהליך הסתגלות וההכרה המשפחה התיידדות איטית עם ילדי השכנים ולשמור בסוד את הסיבה האמתית להצטרפותי למשפחת שמרדה. הכרת הסביבה בית המלאכה ליצור קרמיקה. במה אפשר לגעת ובמה לא ממה להיזהר לא לעשות נזק ולא ליפול לבריכות החמר ולא להתקרב לאורבת הסוס. להכיר את הדרך למחצבות החמר והחורשות סביב, ולדעת לזהות את פירות היער ומה כדי לזלול ומה לאסוף. באמצע הכפר זרם נחל שהילדים היו דגים בו והם היו מיומנים בדייג ואני העירוני לא הצלחתי לדוג אפילו דג פורל קטן אחד והייתי מאוד מאוכזב. בתקופה שהיה יותר קריר והיה קשה להיכנס לנחל הילדים ארגנו אופניים ולמדתי לרכב על אופנים מתחת לרמה ולעבור על גשרונים מעל הנחל שנדרש אז אומץ רב. לא פעם נפלתי.

בימי ראשון התקיימו טקסים בכיכר ליד הכנסייה כשהצבא הגרמני מביא תזמורת קטנה שנקראה קנון גולש שזה נגרר של סירי בישול עם ארובה גבוהה והיו מחלקים לילדים מרק ולחם וסוכריות ובתום הארוחה והמשחקים בנשק וברכבים שלהם. אז היו מתחילים לשאול את הילדים שהיו במפגש הזה האם הם זוכרים את החייל שהיה מתופף בתוף או את הנגן באקורדיון והיו מספרים לנו שאנשים זרים גרמו לכך שהם לא אתנו… ומי שיודע על אורחים לא מוכרים שהתארחו בביתם או אצל השכנים. תמיד אחרי המפגש הזה היו נשרפים בתים שבהם ביקרו אורחים. בשלב מאוחר יותר יסברו לנו הילדים הגדולים לא לספר שום כלום לחיילים הגרמניים שהם הם שגרמו לשרפות . וכל היחס "הנחמד" נגמר. אז הלכנו לחפש בלוטים שנוכל להכין ממנו קפה לאסוף פרות יער (תות שדה אוכמניות פטל) להכנת ריבות כי אילה היו הממתקים שלנו אז.

עזרנו להכין פירות יבשים (תפוחי עץ אגסים שזיפים שחורים) שהפירות היבשים שהיו מיובשים בגגות מתחת לרעפים. וגם למדנו להכין מלכודות לארנבים ולחוגלות כדי להשיג מזון. התקופה הזאת הייתה קשה וכל המזון שיוצר על ידי החקלאים השכנים הוחרם ונשדד על ידי החיילים הגרמניים. בתקופה זאת של מחסור ורעב. תמיד חלמתי הרבה על הוריי שהם מביאים לי מטעמים ועוגיות שאהבתי ולא הבנתי למה הם לא נמצאים איתי כמו ילדי הכפר האחרים שחיו עם כל הוריהם.

לקראת החורף של השנה האחרונה אסרו עליי להסתובב לבד ללא השגחה של הבת הגדולה של המשפחה . לאחר שהתחילו להפשיר השלגים נשמעו יותר ויותר דיבורים על סיום המלחמה, נראו יותר ויותר להקות גדולות של מפציצים שלמדנו לזהות לפי רעש המנועים ונשמעו גם הדים של הפצצות ופיצוצים גם התנועה של רכבים גרמניים עברו דרך הכפר. יום אחד ארזו לי תרמיל והלכנו ברגל לכפר אחר ששם חיכינו לאוטובוס שאיתו ניסע חזרה לברנו לפגוש את הוריי כששאלתי למה לא חוזרים ברכבת שאהבתי לנסוע בה, אמרו לי שאין עכשיו רכבות ובגלל ההפצצות זה מסוכן התאכזבתי כשהגענו לתחנת האוטובוסים בברנו והוריי לא היו שם אז היא הסבירה לי קוויאתה בת המשפחה שליוותה אותי שנפגוש את אמי בדרך לכיוון הבית. הייתי מאוד נרגש מכייון שהרבה זמן לא ראיתי אותה וגם כעסתי שהיא לא באה לבקר אותי. אז אחרי זמן קצר נפגשנו והלכנו עד שהחשיך וחזרתי סוף סוף הביתה.

קיוויתי לפגוש את אבי שלא ידעתי מה קורה איתו ולשאלותיי אמרה לי אמי שהוא כנראה יחזור כשתיגמר המלחמה הסופית. ההפצצות הלכו וגברו וכל יום היינו יורדים למקלט גם ביום וגם בלילה הפיצוצים ששמענו היו מיום ליום מפחידים יותר והאזעקות נעשו בלתי פוסקות והשהיה במקלט היתה רצופה במשך ימים שלא נראו לי עוברים ויהי לזה סוף .עד שהיגיע מכר של  דיירי המקלט והודיע בשמחה שהלחימה בברנו הסתיימה! אז יצאנו בזהירות החוצה לרחוב וחשכו עיני. הרחוב היה מלא ברעפים וזכוכיות חלקי חלונות והמון ארגזי תחמושת פגזים ופצצות והרבה חיילים עם דגלים אדומים של הצבא האדום חלקם שיכורים וחלקם עצובים ובוכים ופתאום אנחנו רואים שחיילים יורים לכיוון השמים כי הגיעו מטוסים גרמניים ואני זוכר שמאוד נבהלנו ורצנו לכיוון המקלט שהיה בתוך הבית ואז אחרי שעה הלכנו לדירה שלנו לראות עם יש נזקים ואם הדירה לא נשדדה. לשמחת אמי, הכל היה בסדר אפילו הממתקים האהובים שלי נמצאו.

ברחובות נתלו מודעות "לא לגעת בתחמושת או כלי נשק" ולא לטפס על רכבים פגועים. היה לי עצוב לראות את כל ההרס. בפרקים ובמגרשי המשחקים התושבים התבקשו להקפיד על כל הצווים וההוראות. נקבעו סדרים לחלוקת מזון ומים להתיצבות של הבוגרים והמבוגרים לעבודות פינוי וניקוי ההרס ימיים של צפייה עברו עליי  עד אשר החלו להגיע ראשוני המשוחררים ששרדו את המחנות. הגיע דודי ראשון ואחריו הגיע אבי, את ההמתנה והציפיה עברתי כשאני יושב ליד החלון ומביט לשני הכיוונים של הרחוב  והנה אני רואה  איש תשוש צועד ברחוב ולא הייתי בטוח שזה אבי עד אשר קראתי לאמי שתעזור לאמת בזיהוי וזה היה באמת אבי באותו רגע קפאתי ולא ידעתי האם לצחוק ולשמח או לבכות כי לאחרונה ראיתי את אבי לפני כשנתיים החיבוקים והנשיקות הבכי לא ידעו סוף .

באחד הסיורים בשכונה נתקלנו במודעה חשובה שהודיעה שיש לרשום את כל ילדי שנת 1939 בעירייה לשנת לימודים הקרובה ולהתחיל ללמוד בכיתה א' ושאין צורך לקנות ספרים רק תיק  וכלי כתיבה הרגשתי את עצמי ממש גדול וכך בסוף הקיץ צעדתי בליווי הורי לכיוון בית הספר  וכך התחילו להתנהל חיי כתלמיד בית ספר. הכרתי המון ילדים חדשים שלא הייתי איתם בגן ואז נוצרו חברויות חדשות וכל אלה שהיו בכפר ממש פרחו מזיכרוני וכל המאורעות שקרו בכפר כמו הדיג איסוף פירות יער ומשחקים בחמר. הייתה זו תקופה יפה ובמיוחד. אני זוכר את הטקסים לשחרור העיר בידי הצבא האדום שהיה גם עצוב כי תמיד היזכרו שבקרבות לשחרור נפלו 17,000 חיילים שלהם .

בכל חופשת קיץ, זכור לי לטובה, יצאה למחנות הקיץ שהיו מלווים בטיולים שחיה באגמים והכרת הטבע ומשחקים ביער. והנה יום אחד מודיעים לי הורי שבקרוב אנו עולים לארץ ישראל וכי בישראל מתרחשת מלחמת השחרור ואין ממה לחשוש זה בטח לא כמו המלחמה שעברנו עם הגרמניים.

אז ארזנו את חפצינו אשר נשלחו לישראל ואז נשארתי ללא האופניים הקורקינט והכדורגל שלי שהיו מאוד אהובים, באותה תקופה החלו הילדים להציק לי ולצעוק תיסע כבר "לפלסטלינה" כי אין לך עם מה לשחק כי אנחנו משתעממים. איתך ואז יום אחד נסענו לפראג ומשם רכבת לאיטליה לנמל ברי. המשטר בצ'כיה התהפך נהיה קומוניסטי שלא היה אוהד יהודים וישראל. 3 ימים רצוף נסענו ברכבת מפרג לאיטליה ושם המתנו עד בוא האונייה בשם "גלילה".

לראשונה פגשתי את חופי הים התיכון ושמיי התכלת הבטיחו לי שזה יהיה גם בישראל. הצפיפות בהפלגה היתה גדולה והיו הרבה מריבות וויכוחים עם ילדים אחרים כשאחד לא הבין את השני בגלל השפה . אחרי חמישה ימים של הפלגה, שלא ראינו באופק מאומה מלבד ים ורקיע, התגלו שחפים שליוו את האונייה עד לכניסה לנמל חיפה.   התפעלתי מהנוף הלא מוכר של חיפה והר הכרמל ואז עברנו את הבקורות ויצאנו למחנה שער העלייה במבואות חיפה,

שם פגשנו את קרובי המשפחה שהספיקו להגיע לפנינו. האחות של הסבתא, אח אמי ובן דוד שברח לפני המלחמה ושירת בצבא הבריטי שלחם לשחרור אירופה בבריגדה היהודית. לאחר זמן קצר עברנו לגור בבית דודתי בפתח תקווה שנראה לי נורא משונה. בכל לילה שמעתי חמורים גוערים שזאת סרנדה, חמורים הנשמעת בכל לילה .

רשמו אותי לבית ספר ונכנסתי לכיתה ה'. לא הרגשתי בנוח כי לא הבנתי את הילדים והמורה. רק בשיעורי חשבון נהנתי, משום שהחומר היה מוכר לי מלימודי עוד בצ'כיה .

עד סוף השנה למדתי עברית והוקל לי כי יכולתי להסתדר עם ילדים בני גילי. הגיעו החפצים וחלק מהרהוט ועיקר שמחתי היתה על האופנים הכדורגל קורקינט ששימשו אותי כאמצעי להתקבל כילד מקובל ולא סתם ילד עולה. הקורקינט עם גלגלי אוויר היו אטרקציה ממש ועל הכדורגל המתנפח היה ממש חלום שמחתי לא נמשכה זמן רב כי הורי הצטרפו לתנועה "מהעיר אל הכפר" שזה היה קשור למעבר למושב באזור מסמיה. ואז שוב הייתי צריך להתרגל לחברים חדשים ובית ספר חדש. שבו היו ילדים יהירים אשר כינו את ילדי העולים בשמות גנאי כמו "גאחליץ". בגלל מרחק בין הישובים לא נוצר שום קשר עם ילדי הכיתה, וכך נקשרתי לחיות המשק ולסוס. בפרט אהבתי את עבודת העזרה להורי במשק שכל יום היה בו משהו חדש. וכך שלא בהצלחה גדולה סיימתי ללמוד בבית ספר יסודי. הורי לא רבו נחת בעיסוקם החקלאי וחזרו לפתח תקווה ואני עברתי שוב למקום חדש .

עליית הנוער היתה המסגרת שבה נקלטתי וכך הגעתי לקבוצת ילדים בקיבוץ גניגר ושם שהיתי ולמדתי כשלוש שנים לימודים תיכונים חקלאים עד גיוסי לצבא ששם התנדבתי לשרות בצנחנים. והגיוס היה בתקופת מלחמת קדש בשנת 1956 בהמשך השירות עברתי קורס חובשים קרבים .

ליוויתי כחובש קורסיי צניחות וקורס קומנדו לקצינים ותרגילי אש חיה. השירות הסתיים במאי 59.

בחיפוש דרכי לאחר שירות למדתי במדרשת רופין טכנאות מיכון חקלאי.

הזוית האישית

סבא חזי קלוד משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתו גלי, יחד תיעדו את סיפור חייו.

מילון

קנון גולש
סירי בישול בתוך נגרר

ציטוטים

”הורי מצאו מסתור בכפר קדרים“