מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייו הקצרים של המפקד סרן זאב (וילי) מוסק ז"ל

רונית כהן היום 2021
זאב ומרים אשתו הצעירה ביום חתונתם
שברי זיכרונות מחייו הקצרים של אבי זאב

שמי רונית כהן ואני כבת 66, כל חיי הבוגרים עסקתי בחינוך, מורה לספרות ותנ"ך, מנהלת תיכון בקריית גת, תיכון חדש ע"ש רבין, והיום אני מנהלת תכנית בבתי ספר באזור הדרום, תכנית חינוכית לתלמידות: "סודקות את תקרת הזכוכית" של כל ישראל חברים.

כיתומת חלל צה"ל, במהלך השנים הדחקתי את נושא השכול. בילדותי, לא דיברתי על כך, ורוב חבריי לא ידעו שאבי נהרג בצבא. בבגרותי בניתי את חיי, נישאתי, הקמתי משפחה, יש לי שלושה ילדים, ואני סבתא לשישה נכדים. אמי, מרים ז"ל, רצתה שלא אגדל בצל השכול, ותמיד אמרה לי שעלינו להיות חזקות. היא נישאה בשנית כשהייתי בת עשר, הקמנו שתינו משפחה חדשה ונהדרת. בדיעבד, הבנתי שאמי לא הייתה כל כך חזקה, והתמודדה במשך שנים עם אובדנו של אבי..

אבי זאב נולד בשנת תרפ"ז (1927) בבוקרשט, בירת רומניה. אמו אתל ואביו יצחק לבית משפחת מוסקוביץ' הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה בנים. בית ילדותו של זאב בבוקרשט היה ברח' פיינר סקטור 2, סמוך לבית הכנסת היהודי העתיק של בוקרשט. שם למד בבית ספר, חגג בר מצווה ובילה את חייו כנער יהודי גם בתקופת השואה. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתו החל לעבוד בגיל צעיר כמנהל חשבונות. בימי מלחמת העולם השנייה נתפס לעבודת כפייה, ובשנת 1944 הצטרף לתנועת נוער חלוצית. בסוף מלחמת העולם השנייה, כבר היה היה חדור ציונות, למד עברית. ובמסגרת תנועת ה"בונים" היה פעיל בארגון העפלה (עלייה ב') באיטליה, והיה מדריך לקבוצות של שהתכוננו להעפיל ארצה. בזמן זה גם ניסה לביים מחזות והצליח בכך. עלה ארצה בשנת 1947 בעיצומה של מלחמת העצמאות ובפברואר 1948 התגייס לצבא.

זאב מוסקוביץ' במשקפיים עם אביו יצחק אמו אתל ואחיו

אבא שלי, סרן זאב מוסק, התגייס לצבא בפברואר בשנת 1948 לחיל האוויר. הוא יצא לקורס קצינים ותוך שנה וחצי הגיע לדרגת סרן והיה קצין מודיעין חטיבתי. הוא נהרג בתאונת מטוס בתאריך 6.3.1956 הוא רק בן 29 בנופלו. במהלך טיסה צבאית לאיסוף מודיעין ותצפיות קרב, הם התרסקו לצלע ההר, אבי והטייס נהרגו. שמורים איתי מכתבים, תמונות וגזרי עיתונות ישנים של "דבר", "למרחב", הם ישנים וצהובים, שנשמרו מאותה תקופה, אותם שמר דודי, אחיו של זאב. כך נכתב באחד הפרסומים בעיתון בשפה מליצית: "שוב עלה הכורת על אחד מבחירי בניה של כפר-סבא, והפעם המפקד, המדריך והחבר, סרן זאב מוסק ז"ל" 

מתוך עיתון למרחב 14.3.1956 ביום השבעה למותו

נתיבי חייו של זאב עברו את כל תחנות ההיסטוריה הציונית: מגלות ברומניה בתקופת השואה ועד לפינה השקטה בין פרדסי השרון במושבה בכפר סבא, בה מצאה נפשו מנוחה לעד.

חייו היו שזורים בייסורים בעת שנכלא במחנה הסגר הנאצי בעת מלחמת העולם השנייה, והוא נער צעיר. הרפתקאות של גניבת גבולות בלילה, בארגון מאבק במחנה המעפילים בקפריסין, בהעפלה לארץ ישראל באוניית המעפילים "שבתאי לוזינסקי", ועד להשתתפות פעילה במלחמת השחרור.

זאב במרפסת ביתו במושבה כפר סבא עם ארנבת לבנה

לאחר נישואיו, זאב הקים עם אשתו הצעירה בית ומשפחה קטנה, נולדה לו בת קטנטונת היא אני – רונית. חבריו מספרים, כי תמיד היה עסוק בלסייע בעבודת משק הבית או מטפח את גינתו, לא פעם ישב במרפסת הבית עם אשתו הצעירה, ובתם הפעוטה.

רונית הפעוטה – בת שנתיים – עם אימא מרים

זאב לא הזניח את הלימודים, שאף להשתלם ולהעשיר את הידע בתחומים רבים. הוא למד בהתמדה את התורה הצבאית, למד תנ"ך היסטוריה וספרות. מקום מיוחד תפסו בליבו של זאב בני הנוער. במסירותו האבהית, השקיע בקורסים של הגדנ"ע ורכש לו חברים רבים מבני הנוער שעמדו טרם גיוסם לצבא. זאב המפקד זכה לראות את חניכיו מתגייסים וממלאים תפקידים אחראיים וחשובים. זאב האמין כי הדבר הציוני החשוב ביותר הוא ההתיישבות בארץ, עבודת האדמה, והשירות בצה"ל. לחניכיו אמר שהדבר החשוב ביותר הוא: "או לעבוד את האדמה בארץ, או להתגייס ולשרת את המדינה בצבא."  דברים שנכתבו עליו מהעיתון של למרחב סמוך לנפילתו 14.3.1956 .

בתמונה הבאה נראה משתתף בתצפית על הנוף בצבא. ועל גב התמונה בכתב ידו כתב בהומור: "איי איי , ההר מתקרב אליי! לומד לצפות ביישוב ספר" וחתם סגן זאב מוסקוביץ'/פיקוד צפון מודיעין ד.צ.358

זאב עם הגב למצלמה בתצפית

הכיתוב מאחורי התמונה

 

אבי, זאב, נהרג בעת סיור אווירי לאיסוף ואיתור מידע מודיעיני של כוחות בשטח באזור באר שבע, בפעולות טרום מלחמת סיני. המסוק הופל והוא והטייס נהרגו. אני הייתי תינוקת בת עשרה חודשים, ואמי הייתה אישה צעירה מאד, רק בת 21. אמי לא סיפרה הרבה, ולא רצתה שאגדל בצל הכאב. היא כאבה מאד, שנים רבות. אני לא חשתי בכך, כי היא ניסתה לשמור עלי.

אני יודעת על אבי רק מהסיפורים ומקטעי העיתונות והתמונות. כשאמי חלתה מאד, ראיתי את הכאב שלה כשהכול צף כפוסט-טראומה. פעם שאלתי את בן דודי, שהיה יותר בוגר ממני כשאבי נהרג, מה הוא זוכר מאבי. תשובתו הייתה: "את הידיים החמות ואת הקול, קול האופרה שר סרנדות איטלקיות", וכשאני שומעת את השיר (או-סולה מיו) O SOLE MIO אני מתרגשת מאוד ודומעת.

אני חייבת לציין את הקשר המיוחד עם חיל המודיעין כמשפחה שכולה, לאורך כל חיינו. אמי תמיד אמרה לי שללא יהושפט הרכבי, שהיה ראש אמ"ן, וללא אלוף משנה אלכס גורן, לא היינו שורדות את התקופה הקשה. הם כבר לא בין החיים, אולם זו ההזדמנות בשמי ובשם אמי ז"ל להודות להם ולאנשי חיל המודיעין על הליווי לאורך כל השנים.

השנה, היא שנה קשה ומורכבת בחיי כל אזרחי המדינה: מגפת הקורונה גרמה לכולנו הסתגרות בבתים, והיא קשה ביותר במיוחד למשפחות השכול. כולם מתקשים מאד. חשוב דווקא בתקופה זו, שבה החיבור האנושי והחיבוק האנושי לא קיימים, להיפגש ולספר, לספר ויש מי שמקשיב ברוב קשב. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא התקיים השנה בבתי-העלמין. אנשי משפחת השכול לא יכלו לבקר בקברות יקיריהם, לא נישאו תפילות בבית העלמין, לא עמדו חיילים וקצינים ליד הקברים. איש איש לעצמו ולביתו. טקסים המשיכו להתקיים רק בזום. אין לדעת אם ביום הזיכרון הבא, נוכל להתאסף בבתי-העלמין.

כל כך קשה לגדול ללא אב ולפעמים גם לגדול בצילו, מבלי שהכרת אותו. לכן, אני מלאת הערכה והוקרה למדור הנפגעים של חיל המודיעין, שדואג לשאול להתעניין, להביא מדי חג שי, להתעקש להגיע הביתה, גם אם מדובר במרחק רב.

אחרי שנים רבות, הוזמנתי לנאום בטקס של חיל המודיעין בפני כל המשפחות השכולות. בסיום דברי אמרתי את הדברים הבאים: "אני מקווה שהשנה נעלה כולנו לבתי-העלמין ביום הזיכרון, נדליק נרות נשמה, נשמע את תפילת אל מלא רחמים, נפגוש את החיילים העומדים ליד קברי יקירינו בקדושה ובהוקרה, שואלים עליהם, צמאים לשמוע את סיפורם. נתייחד ביחד כולנו עם  יקירינו. מי ייתן ואכן נוכל לעשות זאת ביום הזיכרון המקודש כל כך לכולנו משפחת השכול."

רונית, מימין – ובני המשפחה – כולם צאצאים לזאב ז"ל

הזוית האישית

רונית: לא דיברתי על אבי, לא תיעדתי, לא פתחתי את קופסת התמונות והמסמכים. רק לאחר שהוזמנתי לשאת דברים בטקס לזכר חללי המודיעין פתחתי את התיבה ובה היו הזיכרונות. כשמזל מלכא המדריכה פנתה אלי כדי לתעד, לא היה לי קל לפתוח שוב את מה שהיה בתודעה, בזיכרון העמום. כשנפתחו הזיכרונות, גיליתי עד כמה הייתה לו השפעה על חיי, המשכתי את דרכו . כל כך הרבה קווי דמיון היו בינינו. סגרתי מעגל של חיים שלמים בצלו של אב, שנהרג בהיותי רק בת עשרה חודשים. השורשים והניגונים העמיקו בי ובדרך בה חייתי וצמחתי.

מילון

אוניית המעפילים שבתאי לוז'ינסקי
אוניית מעפילים הייתה בין האוניות המעטות שהצליחו להוריד מעפילים לחופי הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, והודות למעורבותם של אנשי היישוב בניסיון למנוע את גירוש נוסעיה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יש לעבוד את האדמה בארץ, או להתגייס ולשרת את המדינה בצבא“