מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוויות ילדות בירושלים

סבתא הדסה בהופעה
סבתא הדסה אחיותיה ואמה
היינו שמחים ומאושרים. בכותל היו אלפי אנשים. התפילה והאווירה הייתה מרגשת ביותר!

שלום שמי הדסה סוסובר, ואני סבתא של דינה.

נולדתי בירושלים להוריי משפחת מנדלזון. בילדותי גרתי בשיכון חב"ד בירושלים, באותה תקופה נבנה השיכון על ידי הרב סלונים , הוא היה רב השכונה. היה שם בית כנסת. הגן שבו הייתי היה גן חב"ד שבאותה תקופה נוסד, הגננת הראשונה שלי הייתה הבת של הרב עובדיה יוסף.

הגן היה בתוך דירה. בהמשך נוסד בית הספר "בית חנה" שגם הוא היה בתוך דירה. בקרבת השכונה שכן גן החיות התנכ"י. בלילות היינו שומעים את קולות החיות – שאגות האריה, נהירת החמורים ועוד… לאט לאט התרגלנו..

ממול ביתנו היה מחנה צבאי, שבו החיילים היו מתאמנים והיינו רגילים לשמוע יריות. כמו כן, היו מפוצצים שם את הסלעים על ידי חומר נפץ. וכדי שזה לא יפגע באנשים, היו מזהירים וצועקים 'בארוד', וכולם חיפשו מקום מחסה ומיהרו להסתתר.

ילדותי

אבי היה משגיח כשרות במלון "המלכים". הייתי שמחה כל פעם מחדש ללכת לבקרו בעבודתו ולקבל מתנות קטנות כמו: שוקולדים, עוגות, גלידות וכד'. אמי הייתה עקרת בית.

אני הייתי בין החרוצות בכתה, אהבתי להיות הנציגה בחידונים. בהפסקות היינו משחקות בחבל, שני חבלים, ה"ארץ" וגם חמש אבנים, וכמובן מחבואים וסרדינים. התזונה שלנו הייתה אוכל בסיסי, כמעט לא היה ממתקים. היה בייגלה, שלווה, וביסקווטים.

יום אחד לא הרגשתי טוב בבית הספר. והיות, שהכתה הייתה בדירה המורה לקחה אותי למטבח ואמרה לי: "אם לא תבואי מחר, איך נוכל ללמוד???" וזה גרם לי להרגשה מאוד טובה.

כשהיינו כותבות פ"נ לרבי, המנהלת הייתה נכנסת ושואלת למי יש את הכתב הכי יפה? המורה הייתה  מצביעה  עלי, ואני הייתי כותבת לכולן את הפ"נ.

מלחמת ששת הימים

כשהייתי בגיל שש. בכתה א'. פרצה מלחמת ששת הימים. לפני המלחמה אגרנו בבית הרבה אוכל, כי הייתה תחושה של מלחמה. אגרנו: סוכר, ביסקוויטים, שמן.

בבוקר שבו פרצה המלחמה יצאתי לבית הספר. בשנייה שנכנסתי לכתה, הייתה אזעקה. אמרו לכולנו לרוץ הביתה, היות, שגרנו קרוב מאוד לבית. הורדנו אוכל ומים וירדנו למקלט שבבניין. היינו המון משפחות והמקלט היה צפוף וחשוך.

אני זוכרת, שהילדים הקטנים בכו, הגדולים אמרו תהילים, ואבי יצא לעבודה. מקום עבודתו  היה במרכז העיר, והוא לא יכול היה כבר לחזור הבייתה. היינו מאוד מודאגים, לבסוף הוא חזר בצהריים. בבניין  סמוך נפל פגז. היינו מאוד מפוחדים. אבל בחסדי שמיים אף אחד לא נפגע. שלושה ימים ברצף היינו במקלט וב"ה היה ניסים גדולים וניצחנו! כשהסתיימה המלחמה עברו הרבה מכוניות צבאיות בכבישים . והחיילים זרקו לנו סוכריות מהרכבים, הייתה שמחה גדולה!

באותה שנה בחג השבועות כולם הלכו לכותל המערבי (שהשתחרר במלחמה) התפללנו והודנו לה'.  בדרך לכותל ראינו ערבים מציצים מחלונות בתיהם מפוחדים. אנחנו צחקנו. היינו שמחים ומאושרים. בכותל היו אלפי אנשים. התפילה והאווירה הייתה מרגשת ביותר!

חגים

בתקופתי רק ילדי הגן חגגו יום הולדת. בבית הספר לא זכור לי כלל שחגגו, אבל היות, שנולדתי בפורים תמיד הזכירו את יום הולדתי בסעודה או במשלוחי מנות.

י"ט כסלו זכור לי במיוחד, כי בתור ילדות היינו הולכות כל שנה ביום זה לבית הכנסת 'הצמח צדק' שבעיר העתיקה, ולשם הגיע נשיא המדינה דאז זלמן שזר. היה טקס מאוד מרגש וכל שנה חיכנו מחדש ליום הזה.

בחג פסח היינו נוסעים לטבריה כי שם סבתי הייתה גרה. היינו הולכים לכנרת, וזה היה חג משפחתי, שאז עוד דודים היו מגיעים אל סבתא פנינה.

בחג השבועות היה נהוג ללכת לכותל לפנות בוקר. היינו קמים בשעה ארבע לפנות בוקר, הרחובות היו מלאים – מלאים. כולם נהרו לכותל. עד היום זה ככה, אגב… את חג פורים הכי אהבתי, כמובן. זה יום ההולדת שלי.

נערותי ועבודתי

אני בחרתי במקצוע הוראה. כי ראיתי ורואה בו שליחות מיוחדת. בשנה הראשונה שלי עבדתי בבית הספר חב"ד בתענך, הייתי מורה לבנים. מכיוון, שעדיין לא התחתנתי, יכולתי להקדיש את זמני בהדרכה במקומות שונים, לאחר יום העבודה שלי בבית הספר. הדרכתי במועדון של ילדים, שאינם שומרים תורה ומצוות. היו ימים שנסעתי לכפר תבור, וגם היו ימים שנסעתי למגדל העמק. ביום חמישי הייתי חוזרת לבית הורי שבירושלים לשבת.

באחד הפעמים, שיצאתי לעפולה ביחד עם חברתי להדרכה שלנו. גילנו שפספסנו את האוטובוס, האוטובוס היחיד שהיה בשעות הצהריים. (אז היה אוטובוס אחד שיוצא בבוקר וחוזר בצהריים, ואז היה יוצא שוב לעפולה וחוזר רק בערב), החלטנו לא לוותר על הנסיעה ולנסות את מזלנו ב'טרמפ'. אני וחברתי יצאנו לכביש הראשי ומיד עצר לידינו רכב. עלינו עליו שמחות, שה' עזר לנו והשגנו מיד טרמפ.

אבל, מה שהיה בדרך היה עצוב….

לאחר כמה דקות של נסיעה, הבחנו שבמושב הקדמי ברכב (ליד הנהג) יש מגבת. לפתע, הנהג הסיר את המגבת… וחשכו עיננו. מתחת למגבת היה אקדח…. עד היום אני זוכרת את צורתו! הנהג לקח לידו את האקדח. היינו בהלם, קפאנו על מקומנו,מלמלנו פסוקי תהילים ושמע ישראל. חשבנו שזהו. זה הסוף.

פתאום הנהג עזב את האקדח והניח אותו חזרה על הכיסא. הדקות היו נראות כנצח, לבי פעם בחוזקה, הידיים רעדו בלי סוף. חיכינו לרגע שנגיע לעפולה ונוכל לרדת סוף סוף בשלום. ברגע שנכנסו לעפולה ביקשנו מהנהג שיעצור. פתחנו את הדלת של הרכב ופשוט לקחנו את הרגליים וברחנו.

תודה לה' שניצלנו. יותר בטרמפ לא נסעתי. למדתי על בשרי כמה נסיעה תמימה וקצרה יכול להפוך לסיוט. גם נסיעה כזו קצרה כביכול, של עשר דקות, נראתה כנצח.

בסוף שנה זו התחתנתי. ועברתי לגור עם בעלי בקריית מלאכי. מאז ועד היום אני מורה כאן. בקריית מלאכי. הייתי בתקופה של המנהלים: הרב יוסף מעטוף, רחל הבר, והמנהלת כיום – שריתה שוויכה.

בית הספר גדל מאוד ב"ה. כשהתחלתי לעבוד הייתה כיתה אחת בכל שיכבה, והיום בכל שכבה יש 3 כיתות. ובכיתה א', ב"ה, יש כבר 4 כיתות.

הקמת משפחה

את בעלי הכרתי בשידוך. גיסי ואח של בעלי היו חברים. והם אלו שהוציאו את השידוך. נפגשנו פעם ראשונה במוצאי שבועות, ובהמשך סגרנו והתחתנו בחודש אב (כ"ז). הייתי אז בת 22, החתונה התקיימה בירושלים באולם "בית יעקב". אחרי החתונה אבי – שהיה משגיח כשרות במלון, סידר לנו חדר במלון לכמה ימים. עד שעברנו לגור בקרית מלאכי. שנה וחצי אחרי חתונתנו נולד לנו הבן הראשון ולאחר כך נולדו לנו עוד 10 ילדים. יש לנו 11 ילדים, ב"ה.

היום יש לנו הרבה נכדים ונכדות כ"י, רובם גרים לידינו. כך, שלעיתים קרובות מזדמן לנו להיפגש בשבתות וסתם באמצע שבוע. וזה הנחת האמיתי!

הזוית האישית

דינה: היה לי ממש כיף. שמעתי הרבה דברים מסבתי. שלדעתי, בחיים לא הייתי יודעת עליה. וחוץ מזה, סתם כך היה נחמד לשבת ולפטפט איתה.

הדסה: דינה היקרה! נהניתי מאוד מהתוכנית "הקשר הרב דורי" כי כשמה כן היא מקשרת בין הדורות.. בין סבתא לנכדה…נהניתי להעלות זיכרונות על ימים שעברו… נהניתי לראות שנכדתי דינה היקרה קשובה ומתעניינת ורוצה לדעת… ברכתי לך שלוחה, שדרכך תהיה סלולה ברב הצלחה ושמחה!

סבתא הדסה ונכדתה דיני

מילון

בארוד
פעם בזמן שהחיילים היו מפוצצים סלעים בבסיס הצבאי ע''י חומר נפץ היו צועקים 'בארוד' וכך כולם ידעו להיזהר ולחפש מחסה.

י"ט כסלו
יום בו האדמ"ור הזקן (הרבי הראשון בחסידות חב''ד) השתחרר ממאסר.

פ"נ
מכתב שכותבים לרבי. אפשר לכתוב בקשות/ החלטות טובות וכד'...

ציטוטים

”''בעבודת הוראה ראיתי ואני רואה שליחות מיוחדת''“