מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חגי הגיע לגבורות

סבא ואני עם תקליט של ששת הימים.
סבא וסבתא אבא שלי ודוד אלון.
מפגש של חברים משפחה וסיפורים

אסף נכדי היקר

נוכחת לאחרונה, באירוע יום הולדתי השמונים, ואף השתתפת בו בצורה פעילה שמעת סיפורים רבים עלי הן סיפורים שספרתי על עצמי וכן סיפורים שספרו עלי חברים כפי שכבר נוכחת כל אדם שנולד במדינת ישראל נולד לפני, אחרי, או במשך מלחמה כל שהיא. לאור זה החלתי ליחס את הסיפורים שאספר לך למלחמות שליוו אותי ובכך גם לאזכר תקופות עבר ואירועים היסטוריים.

כתיבת הסיפור ולכן גם חייך התאפשרו בגלל שהפצמ"ר שנפל שני מטרים ממני ומחברי יצחק שלף פשוט החליט שלא בא לו להתפוצץ. היה זה בשנת 1947 בזמן המצור על ירושלים. נחזור מאוחר יותר לתקופה זו.

נולדתי בינואר 1937 תוך כדי "המאורעות" זה היה השם שנתן הישוב היהודי בארץ למה שנקרא  בפי ההיסטוריונים ”המרד הערבי הגדול" המרד היה למעשה מתקפות טרור של כנופיות מוסתות  נגד המנדט הבריטי אך מהר מאוד התברר לפורעים שהרבה יותר קל להרוג יהודים. ב 16.5.1936 ירה ערבי לתוך קהל שיצא מקולנוע אדיסון בירושלים והרג שלושה אזרחים יהודים. אחד מהנרצחים  היה יצחק ילובסקי שהיה  בן עשרים ושבע. בנו שנולד כמה חודשים מאוחר יותר היה עוזי שאותו פגשתי  ביומי הראשון בבית הספר.

בזמן שהייתי בגן פרצה מלחמת העולם השנייה ומידי פעם בפעם הופיעו בשמיים מטוסים שאז קראנו להם אווירונים. באחד המקרים כשהופיעו המטוסים סידרה אותנו הגננת בשורה והתחלנו לשיר "רד אלינו אווירון, קח אותנו למרום" היה קשה להאמין שבתוך הדברים הקטנים והמבריקים יושבים אנשים. לפתע הסתדרו המטוסים בשורה והתחילו לצלול ברעש הולך וגובר. הגננות בבהלה גדולה  כנסו את כל הילדים לתוך מבנה הגן. אני שהייתי סקרן הסתתרתי בין שני גזרי גזעים של עץ שכרתו יום קודם שכבתי והבטתי במטוסים שצללו, נסקו מחדש ונעלמו. באותו היום החלטתי שכאשר אגדל אשב בתוך מכונה בזאת ואפחיד את כל הגננות.

יומי הראשון בבית הספר היה בדיעבד קצת מפחיד. האולם היה מלא ילדים בוכים שהובאו לבית הספר ללא הכנה והתחיל להתגנב הספק ללבי אם זה רעיון טוב בכלל ללכת לבית הספר.

מלחמת העולם הייתה כבר בעיצומה על הקיר הייתה מפה ענקית של אירופה ואגן הים התיכון שסימנו עליה מידי יום ביומו  את מיקומם של הגרמנים. הגרמנים כבר כבשו אז את צפון אפריקה  עד מצרים בדרום ואת אירופה בצפון והגיעו עד לבנון.

הגרמנים נצבעו בצבע שחור  ולכן נראו כמו מפצח אגוזים שישראל היא האגוז שעומד להתפצח.

בתוך כל המהומה עמד ילד אחד לבדו בלי אמו ואף אחד לא התקרב אליו. אחד הילדים שהכרתי מהגן  ניגש אלי ולחש לי "לילד הזה אין אבא". כנראה שחשתי במצוקתו של הילד ללא אבא וגם ללא אימא  ניגשתי אליו  ואמרתי לו "אני חגי " והוא ענה לי אני עוזי, עוזי ילובסקי".

המורה שלנו תמר סידרה מהר את הילדים בזוגות והצעידה אותנו לעבר כיתת הלימוד. בדרך התכופפה כלפי ושאלה "האם תרצה לשבת ליד עוזי בכיתה"?

"כן" אמרתי "אבל אני שמאלי וצריך לשבת בצד שמאל". "כמובן בצד שמאל אמרה המורה" וכך מבלי לדעת ועוד בטרם התחלנו ללמוד הפכתי להיות חביב המורה.

בשנת 1939 שנת פרוץ המלחמה היו הבריטים בטוחים שהם חסלו את המרד הערבי והחליטו שבארץ תקום מדינה דו לאומית שהרוב היהודי לא יעלה על  שלושים אחוז.

המסמך שפורסם בשנת 1939 היה הספר הלבן של מקדונלד שבעיקרו אסר על עלית יהודים לארץ ישראל. בן גוריון ראה בו את ביטולה למעשה של הצהרת בלפור. הוא החליט להעלות יהודים לארץ בכול דרך אפשרית כגון נישואים פיקטיביים, העפלה, הברחת יהודים דרך הגבולות, ושיחוד פקידים בריטיים. האצ"ל מצדו התחיל לבצע פעולות חבלה נגד מוסדות המנדט וצבאו.

במשך כל המלחמה למרות ההפצצות על לונדון והקרב על בריטניה מצאה הממשלה הבריטית זמן לדון ולהתעסק פעמים אין ספור  בארץ ישראל  ויותר ויותר נטו לטובת הערבים.

מבחינה כלכלית תקופת המלחמה הייתה  תקופה טובה העלייה הגדולה מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר הביאה לארץ  תעשייה שנוצלה ע"י הצבא הבריטי עד תום. נעלים מדים מזון משומר חקלאות  ורפואה בתי זיקוק תעשיות פלדה כלי בית תנורי חימום ואפילו תחמושת וכלי נשק. התעשייה נוצרה והתפתחה בגלל תקנה שהוציא המשטר הנאצי לפיה לא רשאים היהודים להוציא כסף מגרמניה אלא שווה כסף במכונות לתעשייה.

מחסור במצרכים בסיסים לא היה למעט מחסור בחמאה. אולם הרבה מוצרים בסיסים היו מאיכות ירודה שנקראה "יוטיליטי" העיתונים הודפסו על נייר משוחזר והיה להם צבע ורוד/כתום ובמחברות הכתיבה היו מוטבעים כפיסי עץ שכאשר העט בה כתבנו נתקלה בהם הייתה טיפת דיו גדולה מדי משתחררת מהעט ויוצרת כתם נוראי. בשעורי מדעים היינו מיצרים גיר לכתיבה על הלוח ומספקים בזה את תצרוכת בית הספר.

היה ברור למנהיגי הישוב שכאשר יפוג תוקפו של המנדט הבריטי תתחולל מלחמה נגד הערבים ושהצבא הבריטי אם עדיין יהיה בארץ יעזור לערבים.

המוסדות  היהודיים הסוכנות היהודית קרן היסוד הקרן הקיימת החלו להקים מוסדות לאומיים שיהוו יסוד למוסדות ממלכתיים למדינה שבדרך. בין היתר הוקם הפלמ"ח, ההגנה, והבריגדה העברית. אבי משה כהן היה חבר ב"הגנה"  וכיוון שהייה צייר הוטל עליו לצייר  כלי נשק שהיו אז בשימוש ההגנה.

שבת בבוקר היה הזמן המתאים ביותר לביצוע המשימה.

 אנשי ה"הגנה" הופיעו כלאחד לחוד כל אחד נשא בהסתר חלק אחר של הכלי אבי צייר את חלקי הנשק על לוחות ההדרכה במהירות ובדיוק מרבי וכעבור כשעה  היה הכול נעלם.

באחד מימי השבת בזמן שאבי גמר לצייר אקדח פרבלום  נשמעה דפיקה חזקה בדלת בליווי צעקה שהנה עומדים לערוך חיפוש בבית. אבי בזריזות כיסה את ציורי הנשק על כן הציור בתמונת שמן טרייה שעליה עבד, ובזמן שהקצין נכנס היה בידו מכחול ולוח הצבעים של צייר. אבי קבל את הקצין בלבביות בקש ממנו רשות לנקות את המכחולים ואף הציע לו משקה.

נדהמתי מקור הרוח של אבי אך נזכרתי שבחדר הסמוך מונח הפרבלום על השידה. חמקתי במהירות לחדר תחבתי את האקדח בחגורתי לבשתי ז'קט ויצאתי מדלת המטבח לשדה שהיה ליד הבית  דילגתי מסלע לסלע ולבסוף נחתי בין שני סלעים וטמנתי את האקדח. אך גמרתי להחביא את הכלי ועמדתי על רגלי גיליתי שחייל בריטי חמוש עומד מעלי. כנראה שהתעלפתי. השוטר הטוב נשא אותי, חיפש את ביתי ומסר אותי לידי הורי. לא זכרתי מה קרה ולא היכן החבאתי את האקדח אנשים רבים חפשו את האקדח ולא מצאו אותו מעולם. מה שנותר מהאקדח היה הציור והסיפור.

ספר דיגיטלי שכתב סבי,  The Two Blowhards מאת חגי כהן

 סרטון – מעלית אשר בנה סבי

%d7%a1%d7%91%d7%90

הזוית האישית

חגי כהן: מאד נהניתי מהמפגשים של התכנית הרב דורי. היה מעניין לשמוע את הסיפורים של המבוגרים האחרים ולהבין את עולמם של הצעירים. אין ספק שהמפגש הבן דורי הוא חשוב ביותר. לצערי לעתים הייתה לי הרגשה שהיעדים לא היו ברורים. הרשי לי בבקשה להציע רעיונות לשיפור התכניות העתידיות. הרעיון שהילדים ילמדו אותנו על טכנולוגיות חדשות לא ממש יעיל. נכון הילדים יודעים להפעיל את הניידים טוב יותר מאתנו אולם עדיף היה ללמד אותם יותר על הטכנולוגיות הישנות ובעיקר הדרכים והפתרונות שבהם השתמשנו בעבר. נראה לי שדווקא כישורי חשיבה ופתרון בעיות מתוך הכרח הוא מה שחסר לצעירים שגדלים במציאות שבה יש תלות גדולה בגוגל ובמכשירים. המפגש בין הדורות הוא הזדמנות של המבוגרים ללמד את הצעירים איך לחשוב בצורה יצירתית, ללמוד ולפתור בעיות על ידי הבאת דוגמאות מהדורות שקדמו להם. היכרות כזו היא משהו שיכול לעזור לצעירים ולמבוגרים להתחבר ולהפוך את פער הדורות לסתם פער גילי.

אסף כהן: תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי הזדמנות לשמוע מהסבים והסבתות על העולם שבו הם גדלו שהיה שונה מאד מהעולם שבו אנו גדלים. זה היה חשוב בנוסף כי זה אפשר לנו להכיר את התרבויות השונות המרכיבות את החברה הישראלית ובונות את המציאות שלנו כיום. זה חשוב גם כי למדנו על ההיסטוריה והקשיים של מדינת ישראל הרי יש אנשים כאן שהגיעו או נולדו כאן לפני שהיא הוקמה.

הרעיון של המפגשים היה שנתגבר על פער דורי – כפי שהסברתי קודם העולם מאד השתנה – אבל החוויה שלי היא שיש הרבה מאד דמיון. יש הרבה מאד דברים שלא השתנו. למרות ההתפתחות הטכנולוגית הטלפונים הניידים והמכשירים החדשים – יש לנו הרבה מאד דברים משותפים עם הסבים והסבתות שלנו. בני האדם לא השתנו. הדברים החשובים לא השתנו. המשפחה, יחסי חברות, יחסים בין הורים וילדים, תהליך הגדילה והלמידה ועוד המון דברים שמחברים אותנו לחוויות העבר. הפער הוא לא פער דורי אלא פער גילי.

מילון

גבורות
הגיע לגיל 80

ציטוטים

”"חוק הטלפון: אם הטלפון מצלצל ולא נוגעים בו הוא מפסיק לבד"“