מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חבורת השודדים של אבי

סבתא בגיל 21
סוד התמונה המשפחתית
סיפור ההישרדות של הורי
הורי, צילה לבית לסקה ורפאל מנדלמן, היו זוג נשוי צעיר, בתחילת שנות העשרים לחייהם, כשהגרמנים הנאצים פלשו לפולין וכבשו אותה בספטמבר 1939.
מיד עם ההתנכלויות הראשונות ליהודים, החליט אבי לברוח לרוסיה, שהיתה מדינה עם שטח עצום  מגבול פולין במערב ועד לגבולות סין במזרח. אחותה של אמי ובעלה הצטרפו אליהם. שאר בני המשפחה סירבו.
היה צורך להסתכן ולעבור את הגבול לרוסיה באישון לילה, תוך הסתכנות של מוות מיריות של שומרי הגבולות. לאחר מסע קשה, כולל קור ורעב, הצליחו הורי ודודי להגיע לרוסיה.
לאחר זמן, נתפסה החבורה בידי שלטונות רוסיה: אבי ודודי גוייסו מיד לצבא  ונאלצו לעזוב את הנשים. אמי ואחותה נלקחו לעבודה במכרות הפחם בסיביר. העבודה במכרות הפחם היא עבודת פרך עם במזג אויר של כפור קשה. ממכרות הפחם בסיביר אנשים לא חזרו. חלקם מתו כבר בדרך והנותרים מתו מרעב ו/או מקור ו/או מעבודה קשה ומאומצת. גם את המגוייסים לצבא בדרך כלל כבר לא ראו יותר. השירות בצבא הרוסי  ממש לא היה בתכניות של אבי  ובוודאי שלא להשאיר את הנשים לבד.
אבא שלי היה איש נמוך אך חזק ושרירי במיוחד, שבצעירותו היה מתאבק ומתאגרף. כוחו הפיזי של  אבי בשילוב של יצר הישרדות יוצא דופן הפכו אותו למנהיג הטבעי בצבא שלקבוצה של יהודים צעירים, פליטים מפולין שכולם גוייסו בכפיה לצבא הרוסי.
אבי יחד עם חלק מאותה קבוצה ערקו מהצבא. החבורה הצליחה להגיע לעיר פולטבה שבאוקריאנה, שם חיפשו את אמי ואחותה. אבל הנשים כבר נשלחו לסיביר. לחבורה לא היה כסף ולא אמצעי מחיה. נסיעה לסיביר הרחוקה היתה יקרה מאד ומסוכנת לעריקים מהצבא.
הקבוצה, בהנהגת אבי, הפכה לחבורת שודדים של רכבות משא ומחסני אספקה של הצבא. השלל שנתפס, חלקו נמכר בשוק השחור שפרח מאד ברוסיה, וחלקו שימש לשיחוד פקידים ובמיוחד קציני צבא מהם גם קבלו פטור מהגיוס לצבא.
כך הצליחה החבורה להגיע לסיביר וגם לשחרר את אמי ודודתי ממכרות הפחם.  החבורה הצליחה לשרוד את שנות הרעב הגדול ברוסיה, בה מתו כ-20 מליון איש ברעב.
עם תום המלחמה, חזרו הורי לפולין וחיפשו קרובי משפחה. אף אחד מקרובי המשפחה לא שרד את השואה. זה היה שבר גדול בחיי הורי.
הורי החליטו לעלות לארץ ישראל. גם רוב חברי כנופית הקבוצה עלו ארצה. הם נשארו בקשר הדוק, עזרו ותמכו אחד בשני. בארץ הם אנשים ישרים והגונים, ושום דבר בהם לא יכול היה להעיד שמדובר ב"כנופיית שודדים". הם היו הדודים והמשפחה שלנו בארץ.
סוד התמונה המשפחתית 
נולדתי באוסטריה בחודש מאי 1947. שנה ויום לפני קום המדינה, את יום ההולדת שנתיים חגגו לי באוניה גדולה על חופי המדינה.
עברנו תהליך קליטה לא קל בארץ: ממעברת האוהלים בעתלית, דרך מגורים משותפים עם משפחה נוספת בדירת 2 חדרים בלוד, עד שהגענו לשלווה ונחלה בדירת גן בעיר בני ברק.
כמו לרוב ילדי ניצולי השואה, גם לנו לא הייתה משפחה מורחבת: לא סבא או סבתא, גם לא דודים ובני דודים ואפילו לא תמונות משפחתיות. אבל, בבית הספר היסודי החל המפגש שלנו (שלי ושל 2 אחיותי) עם ילידי הארץ. מפגש שיצר  שורה של שאלות מטרידות  לגבי המשפחה המורחבת שלנו. איפה כולם, חלקם ולמה לנו אין קרובים או אפילו תמונות משפחתיות.
באותה תקופה גם התברר לנו שה"דודים" הם בעצם חברים של הורי ולא קרובי משפחה.
לאבא שלי  היה פתרון יצירתי במיוחד. יום אחד תלו הורי בסלון הבית  צילום שחור/לבן ממוסגר של חלק ממשפחת אבי. הצילום כלל את סבא וסבתא ומאחוריהם אבי, אחותו, אחיו ואמי.
משבגרנו נתגלה לנו סוד התמונה המשפחתית: רק הצילומים של הורי היו אמיתיים. שאר הדמויות בתמונה המשפחתית הורכבו  מציורי שחור לבן, כפי שנשמרו בזיכרונו של אבי, ויחד חוברו  לצילום משפחתי אחד. משבגרה אחת מאחיותי נתגלה דימיון רב בינה  לדמותה של אחות אבי כפי שצוירה בתמונה.

מילון

שיינע מיידלע
ילדה יפה (באידיש)

ציטוטים

”תמיד צריך להאמין שיהיה טוב ולראות את חצי הכוס המלאה“