מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חבורת הסופרים העבריים באודסה – השנה לפני מאה שנים

איל יגר וסבתא חנה לברון
חבורת הסופרים העבריים, אודסה
ספור היציאה מרוסיה של משפחת אהרן (רבינוביץ) ליטאי

זהו סיפור על עלייתם ארצה מרוסיה של סבי אהרן (רבינוביץ) ליטאי, אשתו חנה, שעל שמה נקראתי, ובנם מיכאל – אבי, בדיוק לפני מאה שנים.

ספור המעשה מבוסס על הזיכרונות שכתב סבא אהרן ליטאי [1], שפורסמו במאמרים בעיתון "הארץ" וכן על זיכרונות שכתב בשנים [2] 1948-1952. כדי להבין את משמעות המאורעות שאהרן ליטאי מתאר, צריך להקדים כמה מילות רקע על דרכו של ליטאי ברוסיה ועל המצב ברוסיה ערב העזיבה [3].

אהרן ליטאי נולד בתאריך 18.12.1878 בעיירה נידחת באזור שהיה אז בשליטת האימפריה הרוסית, היום המקום בבלרוס. מכיון שהעיירה נמצאת בקרבת העיר צ'רנוביל, בה היה אסון של דליפת חומר רדיואקטיבי מכור גרעיני בתאריך 26.4.1986, האזור נעזב, ועד היום הוא אסור לביקור.

אהרן, כבני דורו, למד בחדר ובבית מדרש. הוא היה נער סקרן ושקדן, למד בעצמו נושאים שלא נלמדו בבתי הספר של היהודים, כמו לשונות, מדעים, היסטוריה ועוד. בגיל 17 החליט לעזוב את ביתו ולצאת לעיר אודסה, שעל שפת הים השחור. העיר היתה מרוחקת מאד מביתו, ומכיון שלא היו לו אמצעים כספיים למימון הנסיעה ברכבות ולשהות בעיר, לקח לו כשלוש שנים להגיע למחוז חפצו, כשהוא מתעכב בדרך במקומות בהם יכול היה ללמד ילדים יהודים מקצועות שונים, וכך להתפרנס.

בעיר אודסה היו כשבע מאות אלף תושבים, בהם כמאתיים אלף יהודים. אודסה היתה מרכז עברי, בה היה הריכוז הגדול בעולם של גדולי הספרות העברית ובהם מנדלי מוכר ספרים [4], לילינבלום [5], אחד העם [6], ביאליק [7] ועוד.

באודסה הוא שקד על לימודיו כדי להשיג תעודת הוראה, אותה יהודים היו יכולים לקבל רק לשם הוראה בבתי ספר יהודיים, ולבסוף הוא ניגש לבחינות בפני ועדת בוחנים, שבראשה עמד מנדלי מוכר ספרים. מנדלי התרשם מידיעותיו, ולאחר הבחינה הזמין אותו לבקר בביתו בשבתות, שם התאספו כל גדולי ישראל – אחד העם, ביאליק, רבניצקי [8] ואחרים. אהרן נענה להזמנה – בפיק ברכיים, כולו נרעש ונפחד, ומנדלי הציג אותו בפני באי ביתו. באותו מפגש ראשון אחד-העם הזמין אותו לביתו, למפגש חברים, בלילות שבת, ומאז אהרן השתתף במפגשים, עליהם אמר שמי שזכה להשתתף בהם, לא ישכח אותם עד יום מותו. כך אהרן הפך לאחד מחבורת הסופרים העבריים באודסה, הצעיר שבהם.

חבורת הסופרים העבריים, אודסה. אהרון ליטאי שני משמאל בשורה התחתונה

בהיותו באודסה אהרן עבד לפרנסתו כמורה, כתב מאמרים בעיתונים בעברית, ביידיש וברוסית ובעיקר הקדיש את כל זמנו הפנוי לפעולות רבות בתחום התרבות – העברית והציונות.

החיים ברוסיה באותה עת היו מאד קשים, ביחוד ליהודים ולציונים. אהרן נדר נדר לפיו כשישתחרר מרוסיה יפרסם את האמת על אודות המצב שם, וכך עשה בבואו ארצה. במאמריו הוא סיפר על המצב הנורא ברוסיה, הרעב, אי קיום הבטחות השלטונות לעם, העובדה שאנשים נאלצו לעבוד שעות רבות והשכר והמזון שקבלו לא הספיקו למחייתם, השחיתות השלטונית, הזיופים בבחירות, הפער הכלכלי והחברתי בין המקורבים לשלטון לבין כלל העם, שלילת החירות האישית – אנשים לא יכלו לנוע ממקום למקום בלי רשיונות מיוחדים – שכמעט לא ניתנו, לא ניתן היה לעזוב את רוסיה, האיסור לקיים עיתונות חופשית בה כל אחד יוכל להביע את דעתו, בעיקר על השלטון, האיסור להדפיס עיתונים או ספרים, צמצום זכויות הפרט, איסורים על האמנות והתרבות ועוד ועוד. מבחינתם של הסופרים העבריים, על כל אלה נוסף האיסור לכתוב בשפה העברית, להוציא ספרים ועיתונים בעברית. כל מי שהיה מסתכן ומפר את האיסורים – היה מסכן את חייו. על רקע זה ניתן להבין את מצוקת הסופרים העבריים שבאודסה – שהולידה את הסיפור שיסופר כאן.

חנה וייץ ואהרן רבינוביץ', אודסה 1905 

והנה, פתאום, ביוני שנת 1921, נודע באודסה כי ביאליק קבל רישיון מאת השלטון המרכזי במוסקבה לצאת מרוסיה ולהוציא עמו עוד אחת עשרה משפחות של סופרים עבריים שישבו באודסה וביניהן משפחת אהרן. עובדה זו עוררה התרגשות רבה בכל רוסיה, כי זה היה רישיון היציאה הראשון שניתן לאזרחים פשוטים שלא היו מקורבים לשלטונות, ולא לאזרחים סתם – אלא ליהודים – סופרים עבריים, ציונים ולאומיים!

וזה סיפור המעשה:

באחד הימים של חודש נובמבר 1920, נודע לליטאי שחברו העיתונאי אליהו סוקולובסקי [9] עומד לצאת למוסקבה, והוא רוצה לראות את ליטאי לפני יציאתו. ליטאי מיהר לפגוש אותו ולשמוע מפיו מה פשר דבר נסיעתו הפתאומית, כי באותם הימים לא היה אדם בטוח לא רק ביום המחרת אלא בכל שעה מחייו באותו יום.

סוקולובסקי סיפר לאהרן שחייו ברוסיה הפכו בלתי נסבלים ועל כן החליט לנסוע למוסקבה ולהיפגש עם טרוצקי, בעלה של אחותו, שהיה אחד ממובילי המהפכה הרוסית וממנהיגי המשטר הקומוניסטי, והיה שנוא נפשו של סוקולובסקי בשל עמדותיו הפוליטיות והתנהגותו כמנהיג המפכה הרוסית. הוא רצה להיפגש עמו כדי לבקש ממנו לתת לו רישיון לצאת מ"גן העדן" שיצר ברוסיה.

כשאהרן שמע זאת הוא ביקש מידידו שיבקש אישור יציאה מרוסיה גם בשבילו, כי הוא, כציוני עברי, סובל ברוסיה סבל רב. לאחר הרהור, השיב סוקולובסקי כי לא תהיה לו שום אמתלה להעלות בפני טרוצקי את בקשת אהרן, אך הוא הציע לנסות לבקש היתר יציאה עבור כל חבורת הסופרים העבריים שבאודסה! אהרן נענה בהתלהבות, ובאותו מעמד ערך רשימה של הסופרים העבריים שישבו באודסה, וביאליק בראשם.

ופתאום ליטאי נחרד – הוא ערך את הרשימה על דעת עצמו, בלי לשאול את חבריו הסופרים, ואולי עמדתם תהיה "לא מעוקצו של טרוצקי ולא מדובשו", וביחוד חשש, שמא כך יסבור ביאליק. יחד עם אחד מחבריו הסופרים הם הלכו אל ביאליק, ולאחר שביאליק שמע את סיפור המעשה, הרהר קצת ואמר שיבקש מסוקולובסקי לקחת ממנו מכתב אל מקסים גורקי, סופר ופעיל פוליטי רוסי, שיוכל להשתדל עבורם בפני השלטונות. גורקי הכיר והעריך את ביאליק – הוא קרא את שירתו וסיפוריו שתורגמו לרוסית.

ביאליק וחבר נוסף ערכו מיד מכתב לגורקי, בו תיארו לפניו את מצבם של הסופרים העבריים ברוסיה הסובייטית. הם הבהירו שמכיוון שהלשון העברית נאסרה לשימוש בעיתונים ובספרים, הרי כאילו כרתו את לשונם של הסופרים העבריים מפיהם. ואם ככה עושה להם השלטון – ירשה להם לכל הפחות לצאת מרוסיה. הוא, גורקי הסופר, הרי יבין למצבם של הסופרים. ביאליק, אהרן וחבר נוסף הלכו אל סוקולובסקי, שהסכים מיד לבקשתו של ביאליק, לקחת מכתב אל גורקי.

אז סוקולובסקי יצא למוסקבה, בנובמבר 1920, וחזר לאודסה רק כעבור חודשיים, כשבכל הזמן הזה קיבלה ממנו משפחתו רק שלוש גלויות בהן מסר ששלום לו. ידיעות אלו היו חשובות מאד באותם הימים, כשהדרכים היו משובשות ובחזקת סכנה. בשובו לאודסה הוא סיפר לסופרים המודאגים שבדרך פגש ידידים שסיפרו לו הרבה סיפורים – עובדות על אכזריותו של טרוצקי, על המעשים שנעשים בפקודתו ובשמו ושהוא היה אחראי גם להריגות ולרציחות שנעשו במתנגדים הפוליטיים. לאחר שסוקולובסקי שמע את כל ספורי האימה האלה על התנהגותו של טרוצקי, חזר בו ממחשבתו הראשונה לפנות אליו בבקשה: יהא אשר יהא הוא לא יפנה אל טרוצקי.

אבל –  המכתב לגורקי – מה יהא עליו? ושמא באמת תתגלגל על ידו זכות גדולה כזו – לשחרר כמה משפחות של סופרים עבריים מבית כלאם, והוא החליט להמשיך בדרכו למוסקבה כדי לפגוש את גורקי ולמסור לו את המכתב. כשהגיע למוסקבה, נודע לו שגורקי היה באותה עת בלנינגראד, ואין איש יודע מתי יבוא למוסקבה. לשלוח את המכתב בדואר – לא רצה סוקולובסקי , כי גם דרכי הדואר היו משובשות; ונוסף לכך היה ברור שהבולשת החשאית תבדוק את המכתב, ויש להניח שלא תמסור אותו לגורקי. לכן סוקולובסקי החליט לנסוע בעצמו ללנינגראד לחפש את גורקי. כאן צריך להבין שנסיעה מאד ארוכה, מאודסה למוסקבה ואחר כך ממוסקבה ללנניגראד, הייתה מאד מסוכנת; היה צריך אישורים, הדרכים לא היו בטוחות ומעל לכל היה זה בעיצומו של חורף רוסי.

בלנינגראד, כשמזכירו של גורקי שמע שיש בידי סוקולובסקי מכתב מאת ביאליק, הוא קבע לו מועד לראיון. לאחר שגורקי קרא את המכתב, הוא אמר לסוקולובסקי שהסופרים העבריים צודקים בדרישתם, ולמען ביאליק הוא, גורקי, יעשה כל מה שביכולתו: הוא יפנה ללנין, מנהיג המהפכה ברוסיה ומייסד ברית המועצות, שהיה ידיד קרוב שלו, והוא האמין שלנין לא יסרב לו. הוא הבטיח לנסוע למוסקבה כעבור ששה שבועות, והציע שסוקולובסקי יגיע גם הוא במועד זה למוסקבה, על מנת להזכיר לו את העניין.

מכיון שסוקולובסקי חשש לסמוך על אחרים שיטפלו במכתב, הוא נשאר בלנינגראד וחיכה ליציאתו של גורקי למוסקבה. כשגורקי הגיע למוסקבה כעבור שישה שבועות הזכיר לו סוקולובסקי את העניין – וימים מועטים אחר כך קרא גורקי לסוקולובסקי ומסר לו בחזרה את מכתבם של ביאליק וחברו, אליו היתה מצורפת רשימת הסופרים, שבשבילם נתבקש רשיון היציאה מרוסיה, ועליו רשם לנין שיש למלא את הבקשה. מתן הרשיון עורר תמיהה רבה כי רשיונות כאלה לא ניתנו אז בעד כל הון. אבל לנין ציווה ואסור היה להמרות את פיו.

לאחר מתן הרשיון היה צריך לפעול לקבל דרכונים, ולשם כך נדרשו ביאליק ואחד מהחברים-הסופרים לנסוע למוסקבה, והם שבו לאודסה רק כעבור כחמישה חודשים, עם הדרכונים. נשאלת השאלה למה לקח כל כך הרבה זמן לקבל את הדרכונים, לאחר שהיה אישור של לנין לתת דרכונים לסופרים העבריים ובני משפחותיהם?

מי שלא הכיר את החיים ברוסיה הסובייטית של אז, לא יבין מה משמעות הדברים: נסיעה מאודסה למוסקבה! כי מי שלא היה קומוניסט או פקיד גבוה, לא היה רשאי לנסוע לרצונו ממקום למקום בכלל, אף בעגלה, וביחוד ברכבת. לשם נסיעה היה צורך ברשיון מיוחד, שלפיו ימכר כרטיס-נסיעה, ורשיונות ניתנו רק לפקידים, היוצאים בשליחות מאת משרדי הממשלה. היה איפוא צורך לקבל בשביל ביאליק וחברו רשיונות של שליחי משרד ממשלתי חשוב…

וכיצד הצליחו לקבל אותם? בזמן שאודסה נכבשה, אחד החברים באודסה, מורה עברי, הסכים להחביא בביתו את אחד מראשי הבולשביקים (לא יהודי), כשהיה בכך משום סיכון רב, כי אילו נתגלה הדבר, היו מוציאים אותו להורג ללא משפט. עתה זכר אותו אדם – בולשביק, את החסד שעשה עמו המורה העברי, ובהשפעתו והשפעת אדם אחר שהיה קומוניסט, שהעריץ את ביאליק, ניתנו לביאליק וחברו יפויי-כח רשמיים, לפיהם הם יוצאים למוסקבה כביכול בשליחות מטעם "מחלקת הכספים של גליל אודסה". רשיונות אלה אפשרו רק לקנות כרטיסי-נסיעה, אבל לא סילקו את הסכנות, שהיו כרוכות בנסיעה זו. פרסומו הגדול של ביאליק  היה יכול להמיט עליהם אסון, כי אם היו נתקלים בביקורת, אף אחד לא היה מאמין ש"מחלקת הכספים בגליל אודסה" העסיקה באמת את ביאליק וחברו. אבל נתרחש נס. ביאליק וחברו הגיעו למוסקבה בשלום.

ובמוסקבה – כדי לקבל את הדרכונים היה צורך באישור גם מצד המשטרה החשאית, ממנה פחדו מאה וחמישים מיליוני בני אדם ברוסיה! הדבר היחיד שאפשר היה לומר נגד שתים עשרה המשפחות היה שהן היו ציוניות ועסקו בספרות העברית, אך בכל זאת היה צריך לשכנע שבעלי הבקשה אינם חשודים בפעילות מחתרתית נגד המהפכה. באותה עת היו במוסקבה עסקנים יהודים חשובים, ציוניים ולאומיים, והם עזרו להוכיח לראשי הבולשת שהם יכולים לאשר את הדרכונים ללא שום ספק, ואכן בתחילת אפריל הונפקו דרכונים לסופרים העבריים ומשפחותיהם, שהורשו לצאת לפלשתינה.

רשימת המשפחות שקבלו היתרי יציאה, וציון מספר ההיתר 27.5.1921. ליטאי – אחרון בעמודה הימנית

 

הטיפול בהנפקת הדרכונים ארך זמן כי ביאליק פנה גם לשר ההשכלה בבקשת רשיון להוציא ספרים וכתבי-יד. ביאליק טען, שאם מרשים לסופרים העבריים לעזוב את רוסיה, הרי ההגיון מחייב, שירשו להם להוציא גם את ספריהם וכתביהם. הרשויות נענו לבקשה והרשיון ניתן. אלא שבינתיים נודע כל הענין לאנשי "הייבסקציה" (הסיעה היהודית של המפלגה הקומוניסטית). באמת, קשה להבין, מה היה איכפת להם, אם ביאליק ושאר חבריו, כולם ציונים ותיקים, יעזבו את רוסיה, אך הם הקימו רעש במשרדים הגבוהים של המפלגה הקומוניסטית, והדרכונים הועברו ממחלקה למחלקה, ואחד העובדים, בחור יהודי, שהצטיין כנראה, באכזריות אופיינית למשטרה החשאית, עיכב בפשטות את הדרכונים תחת ידו…

ביאליק וחברו טרחו והגיעו מידי יום למשרדי המשטרה החשאית – ואין תשובה ואין הסבר. למרות הקושי בדבר, לא היתה דרך אחרת, אלא לפנות אל הממונה על אותו פקיד, לא במישרין, כמובן, אלא על ידי שליח (רופאו הפרטי – יהודי). ואז נודעה סיבת העיכוב: אותו הבחור טען, שציונות בלבד גם היא חטא, כי יש בה משום התנגדות לפוליטיקה של רוסיה הסובייטית … ושוב עלתה השאלה: מה לעשות? הציעו שביאליק וחברו יערכו תזכיר קצר על הציונות ומטרותיה, ואם הממונה יקבע שאין בציונות משום סכנה – יוציאו מידי הבחור את הדרכונים. ביאליק וחברו עשו כמה ימים ולילות וכתבו את התזכיר הנדרש על הציונות והתזכיר שכנע, והדרכונים נמסרו. לכאורה התיישרו כל ההדורים, אלא שמיד נתברר, שאין די ברשיון היציאה.

כעבור חמישה חודשים, כשחזרו ביאליק וחברו לאודסה והציגו את הדרכונים בפני הרשויות באודסה – הרשויות שם לקחו את הדרכונים ועיינו בהם, קודם כל, לכמה ימים;  אחר כך אמרו, שקונסולים יש לרוסיה הסובייטית רק בלטביה ובגרמניה, ורק לשתי מדינות אלו יש קונסולים במוסקבה, ולפיכך אם המשטרה החשאית באודסה לא תעכב אותם, קבוצת הסופרים תוכל לצאת למוסקבה, ומשם – ללטביה או לגרמניה! הדרך "אודסה – מוסקבה – לטביה או גרמניה – ארץ-ישראל" היתה ארוכה יותר מדי. הדרך הקצרה הייתה: "אודסה – קושטא (תורכיה) – ארץ-ישראל". אך הרשויות טענו כי אין לרוסיה קונסול בקושטא ולתורכיה אין קונסול ברוסיה, ולכן לא יוכלו לצאת בדרך הקצרה והמועדפת על ידם. ושוב נאלצו ביאליק וחבריו  – משבע בבקר עד שעה מאוחרת בלילה – להתרוצץ ממשרד למשרד… עד שיום אחד החזירו להם את הדרכונים.

אך בכך לא תמו התלאות. הייבסקציה באודסה, כחברתה במוסקבה, התחילה מערימה קשיים, והקבוצה חששה שמכיוון שתקפם של הדרכונים היה רק חודש ימים, הם עלולים לפקוע, ואז יאלצו להתחיל את הפרשה מ"בראשית". ביאליק לא רצה להרגיז את אנשי הייבסקציה באודסה, אך הוא נאלץ לאיים עליהם שישלח מברק לגורקי, ויאמר לו שאנשי אודסה אינם מקיימים את הוראתו של לנין. האיום הזה הועיל, והם לא עיכבו יותר את הקבוצה.

וגם בכך לא תמו התלאות.

איך לצאת מאודסה לקושטא? לא היה אז עדיין שום קשר בין רוסיה הסובייטית ובין המדינות שמעבר לים. ואז נודע, שמזמן לזמן באה לאודסה מקושטא ספינה, בעצם סירת קיטור קטנה, שבעליה היווני עושה עסקים ברוסיה, והם קיוו שיוכלו להפליג מאודסה בספינה זו. אבל מהיכן להשיג כסף להוצאות הדרך? לשטרות הנייר הרוסיים לא היה אז בהחלט שום ערך. אצל ספסרים אפשר היה לקנות לירות אנגליות, אבל גם הקונה וגם המוכר, אם היו נתפסים, היו צפויים למיתה במרתפי המשטרה החשאית. בדרך זו אי אפשר היה להשיג מטבע-חוץ.

ביאליק פנה אל ראש מחלקת הכספים בבקשה שימכרו לקבוצה, מאוצר הממשלה, מטבע-חוץ להוצאות הדרך, לפי מכסה מסוימת לאדם. נימוקו היה שאם השלטון הסובייטי נתן רשיון לצאת, ולשם-שימוש ברשיון יש צורך במטבע חוץ, ובשוק השחור אסור לרכוש מטבע חוץ, כי זו עבירה שהעונש בגינה הוא עונש מוות, הרי שעל פי ההיגיון, אם אין ברצון השלטון לבטל בפועל את רשיון היציאה, הרי מחובתו לתת סכום כלשהו במטבע-חוץ. אולם כל כשרון דיבורו של ביאליק לא עמד לו להשפיע על השלטונות בעניין זה.

כשהסירה הגיעה לנמל אודסה, הצליח ביאליק לשכנע, בקושי גדול, את הקברניט להעביר את הקבוצה לקושטא, וששם ישלמו לו את דמי הנסיעה. להבטחת התשלום הקברניט קיבל מהנוסעים מסמך, שלפיו הם מישכנו לטובתו את כל חפציהם – בגדים ולבנים וספרים וכתבי יד. כל הספרים וכתבי היד היו שווים הרבה יותר מעלות דמי הנסיעה, אבל לא הייתה דרך אחרת.

באונייה בצאת הסופרים מאודסה, פורסם בעיתון "הארץ", 15.8.1934, באדיבות ארכיון "הארץ"

ועדיין אנשי הייבסקציה של אודסה הערימו מכשולים על דרכם של הסופרים ובני משפחותיהם, כדי לעכב את הנסיעה, להכשיל אותה, לבטל אותה. וכך הם פעלו: על פי הרשיון, הורשו היוצאים לקחת עמהם את ספריהם וכתביהם. מפני קוטן הסירה נאלצו היוצאים לותר על רוב ספריהם: ביאליק, למשל, לקח רק מאות אחדות מאלפי ספריו, וכך גם השאר. אבל בכל זאת היו כמה אלפי ספרים שהקבוצה חפצה לקחת עימה. אנשי הייבסקציה לא יכלו כמובן להתמודד עם השלטונות – עם לנין וחבריו, על כך שהירשו "לאנשים מסוכנים" כאלו לצאת מרוסיה ואף לקחת עמהם את ספריהם. אבל גם הוראותיו של לנין – ביחוד במקרה זה – לא היה בכוחן לבטל את החוק, שהטיל צנזורה לגבי כתבים וספרים, שאומרים להוציא אותם מרוסיה. לסופרים העבריים לא היתה כל סיבה לחשוש מפני צנזורה זו, הרי לא היה בספרים ובכתבים שום דבר נגד השלטון הסובייטי.

מכיוון שרוב הספרים והכתבים היו עבריים, הצנזור שנבחר היה יהודי עלוב, בוגר בית מדרש, תלמיד חכם לשעבר, שהוכתר עתה בתואר "צנזור צבאי". אהרן וחבר נוסף היו צריכים לנהל איתו משא ומתן על בדיקת הספרים ושחרורם. הם הגיעו למשרד הצנזור, ו- לא מצאו אותו במשרדו. היכן הוא? מי יודע? עד שלבסוף הצליחו לתפוס אותו והחלו משוחחים איתו. הם שאלו מדוע הוא מעכב את ביקורת הספרים? הרי הסירה לא תוכל להמתין לקבוצת הסופרים, ומה בכלל הוא מחפש בספרים ובכתבים? יש לזכור כי שרוב הספרים ממילא הודפסו ברוסיה בתקופה בה חלה צנזורה. תשובתו הייתה שהוא מוכרח לבקר כל ספר וספר, להפוך כל דף, לעיין בין-השיטין, שמא ימצא שם… רשימות חשאיות הנוגעות לצבא האדום, למספר הגדודים, למקום חנייתם… ונציגי הסופרים שאלו אותו ספק בתימהון ספק בחיוך אם הוא באמת סבור שלביאליק וחבריו יש בקיאות בעניינים צבאיים כאלו, והם טרחו להכניס בין השיטין ידיעות מעין אלו? על כך הוא השיב שהחוק מתיר לו לחשוד בהם בכך; ושהכל תלוי ברצונו ובשיקול דעתו…

ושוב: ביאליק בעצמו הוצרך לטרוח לראות את פני האדון הצנזור… מי יודע: אולי נזכר הבחור בימי לימודיו בבית המדרש, אולי נזכר בשירים של ביאליק, ועתה כשראה את המשורר עצמו, עומד לפניו לבקש שישחרר את כתביו וספריו וספרי חבריו וכתביהם, שכח הבחור לרגע קט את שייכותו לייבסקציה, הוא בדק את הספרים והכתבים בדיקה מדוקדקת, אבל לא הכשיל את הבדיקה, וקיבל ברצון מידי ביאליק במתנה את ספר שיריו בעברית וביידיש. וכך עשרות שקי ספרים וכתבים נחתמו בחותם הצנזורה הצבאית והסופרים הורשו להוציאם מרוסיה.

כשנודע הדבר במערכות הציונים באודסה, שקבוצת הסופרים ובני משפחותיהם עומדת לצאת את רוסיה ביום א', ה-21 בחודש יוני, 1921, כולם מצד אחד שמחו, שגדול משוררי ישראל, ביאליק, ניצל מבית הכלא והציל גם אחרים; ומצד אחר – הם הרגישו הרגשת יתמות כואבת עם עזיבת ביאליק, הרגישו שזוהי התחלת הסוף לקיומו של הקיבוץ היהודי הגדול ברוסיה שהתקיים במשך כמה דורות. במסיבת פרידה, שערכו ליוצאים הציונים בבית ספר יהודי, לאור מנורת נפט קטנה, ובמצב רוח קודר של הנאספים, אחד הדוברים פרץ בבכי מר… ובשעה שאהרן כתב את זכרונותיו אלו כעבור 28 שנים, בשנת 1947 – הוא ציין שבכי זה עדיין הדהד באזניו.

בבית הכנסת הברודי שבאודסה, שבו נהג אהרן לבקר בשבתות ובחגים במשך עשרים שנותיו באודסה, ערכו "תפילת-הדרך" לכבוד ביאליק וחבריו שבה הורגשה הרגשת היתמות, שהובעה בצלילי המוסיקה.

בית הכנסת הברודי, אודסה, 2017

וכך, ביום א', 21 ביוני 1921, ירדו  חברי הקבוצה לתוך הספינה-הסירה של היווני בדרכם לקושטא. הם הוזהרו שגם לאחר הפלגת הסירה והתרחקותה מחוף אודסה עליהם להוסיף להיות זהירים בהתנהגותם ובדבריהם, כי נווט יוצא ללוות את הספינה – להעבירה בבטחה דרך המוקשים הפזורים בתחום המים הטריטוריאליים של אודסה. הם הקפידו על כך ורק לאחר שירד הנווט מהספינה השתררה רוח אחרת בחבורה, והמשורר אביגדור המאירי פתח בשירת "התקווה", וכולם ענו אחריו.

מיכאל, בנו של אהרן, שהיה גם כן בספינה, היה אז ילד בן 13. באחד הימים הוא ביקש מביאליק שיתיר לו לשחק בשעונו. ביאליק נעתר לבקשה, מיכאל שיחק בשעון, עד שהשעון… נפל לים. מיכאל מעולם לא שכח את הגערות שביאליק (והוריו) גערו בו!

בתמימותם סברו הנוסעים כי נסתיימו התלאות והם בני חורין גמורים… ובאמת היו צפויות להם עוד כמה תלאות. ואילמלא היה ביאליק בין היוצאים, מי יודע, אם היו מגיעים למחוז חפצם בשלום. ביום ג' עם השכמה, הספינה עברה את מיצר הבוספורוס, הנוסעים נבדקו בתחנת ההסגר הטורקית, הורכבה לכל הנוסעים הרכבה נגד מחלת האבעבועות, אך בקצה הבוספורוס, במקום שהוא מתחיל להתרחב, במרחק קילומטרים אחדים מקושטא, עוכבה הסירה לבדיקה על ידי אוניית מלחמה אנגלית, שעגנה שם ועמדה על המשמר. לסירה נכנס קצין אנגלי, מהנוסעים נלקחו הדרכונים שלהם, והוא הודיע לקברניט של הסירה שהיא צריכה להתעכב באותו מקום, עד שתבוא תשובה מקושטא, אם אפשר להרשות לנוסעים לעלות על החוף שם. הם טענו שסיבת העיכוב היא שהדרכונים אינם תקפים ללא ויזה מצד קונסול בריטי או צרפתי או איטלקי, וביחוד אמור הדבר לגבי דרכונים שניתנו מאת השלטונות הסובייטיים. הנוסעים טענו שהם לא יכלו לקבל ויזה, כי אין ברוסיה קונסולים בריטיים או צרפתיים או איטלקיים. כל הנסיונות מצד הנוסעים להסביר לקצין את העניין עלו בתוהו, והם עזבו את הסירה.

אחרי הבדיקה מצד האנגלים באה בדיקה שניה – מצד הצרפתים, שגם הם עמדו שם על המשמר באוניית מלחמה. הבדיקה היתה קצרה: קברניט הסירה הודיע לבודקים, שכבר הקדימו אותם האנגלים. עם שקיעת החמה ירד לסירה משמר חיילים צרפתיים והם לנו את הלילה בסירה. האם היו סבורים, שיש ביכולת הנוסעים להתחמק מן הסירה בלב-ים?

העיכוב הדאיג מאד את חבורת הסופרים. עגינת סירת הקיטור בלב-ים, הרחק מן הנמל, היתה כרוכה בהרבה קשיים – קודם כל בחוסר לחם ומים, כי הנוסעים לקחו צידה לדרך רק לשלושה ימים, וכן בהפסדים כספיים גדולים לבעל הסירה. מסתבר, שעיכוב אוניות הבאות מן הים השחור, היה נהוג. כשבקושטא סוחרים–על גבי-סירות ראו מרחוק אונייה עוגנת בים, הסיקו שהיא מעוכבת – וכמה מהם הגיעו אל מקום העגינה של הסירה, והביאו עמהם למכירה פירות, לחם וכדומה. אף כי הנוסעים היו זקוקים לכל אלה, הם לא יכלו לרכוש דבר מאת הרוכלים מאחר שלא היה להם כסף, כי שטרי הכסף הרוסייים לא התקבלו על ידי הסוחרים.

הנוסעים החליטו להעזר באחד הסוחרים האלה, כדי להודיע למשרד הארץ-ישראלי בקושטא שהם ממתינים בספינה, והעובדה שהספינה מעוכבת בשל הבעיה עם הדרכונים שלהם. ביאליק כתב למשרד מכתב ובקש שיפעלו לחלץ את החבורה. קברניט הסירה שילם לאחד הסוחרים והוא העביר את המכתב לקושטא. לא עברו שעות מועטות ומן המשרד הארץ-ישראלי בא שליח מיוחד לברך את החבורה. מפי השליח נודע לחבורה שעניין עלייתם לחוף מבטחים בקושטא אינו פשוט ביותר: הם נתונים במצב קשה וזקוקים לרחמים … צריך לזכור שבאותה עת הייתה קושטא כבושה בידי אנגליה וצרפת ואיטליה. לשם כניסה לקושטא היה צורך שכל שלושת הנציבים מארצות אלו יתכנסו יחד ויבדקו את הבקשה ויסכימו לה, ובעיקר היה הכרחי שהנציג האנגלי ירצה באמת להרשות את הכניסה לקושטא. השליח של המשרד הארץ-ישראלי הבטיח שהמשרד לא ינוח ולא ישקוט, אבל יש להתגבר על כמה מכשולים ביורוקראטיים, וזריזות יתרה לא תועיל כאן, בשום פנים… בסופו של דבר ולאחר לחצים רבים, השלטונות הסכימו שהספינה תכנס לנמל בקושטא, בתנאי שהנוסעים, שהם חסרי-וויזות, לא יעלו על החוף עד שיתברר עניינם. בעל האונייה והמשרד הארץ-ישראלי התחייבו לכך והסירה נכנסה לנמל ועגנה על יד החוף ממש, אולם הנוסעים לא הורשו לעלות על היבשה.

בינתיים, במערכות הציונים שישבו בבקושטא – הגולים והפליטים – נודע דבר הגעת הספינה עם חבורת הסופרים העבריים מאודסה, והם היו באים יום-יום לברך את חבורת-הסופרים וביאליק בראשם. ביום ו' 26 ביוני 1921, עלתה החבורה כולה לחוף בקושטא. מה היה גורל הדרכונים שלהם – לעולם לא ידעו, הם לא הוחזרו לנוסעים.

לאחר כששה שבועות בקושטא, רוב חברי הקבוצה עלו לארץ ישראל. ביאליק ועוד מספר חברים נסעו מקושטא לגרמניה, כדי לטפל בהוצאת הספרים שלהם, וכעבור כשנתיים, בשנת 1924, גם ביאליק עלה ארצה.

בקושטא אהרן קיבל תעודה – "סרטיפיקט", מאת המשרד הארץ-ישראלי בקושטא, המעיד על הפקדה בידי המשרד, של המסמכים הדרושים להסדרת מסעו לפלשתינה.

הסרטיפיקאט שאהרן רבינוביץ' קיבל בקושטא המאשר שהוא הפקיד את המסמכים הדרושים למסעו לפלשתינה

עם הגעם ארצה, אהרן, אשתו חנה ובנו מיכאל נסעו לירושלים. תחילה הם התגוררו בבית אחיה של חנה, ד"ר נפתלי ווייץ, שהוא ואשתו ד"ר חנה ווייץ היו רופאים ידועים בארץ ישראל באותם ימים.

ב-25.9.1921 אהרן ואשתו חנה קיבלו תעודות = "סרטיפיקטים" המעידים שהם רשומים בארץ ישראל על פי פקודת ההגירה המנדטורית.

הסרטיפיקטים של חנה ואהרן

אהרן החל לעבוד במערכת עיתון "הארץ", בה עבד עד סמוך לפטירתו בשנת 1952, וזהו סיפור מרתק בפני עצמו; בנו מיכאל למד בגימנסיה הרצליה, היה חבר "ההגנה", שרת בצה"ל ולימים נודע כאלוף מיכאל בן-גל.

אבי סבתי – מיכאל (דג'מס) בן-גל

נספח – הארות לסיפור

קישור לדף הפייסבוק על אהרן ליטאי

[1] סיפור יציאת רוסיה פורסם בעיתון "הארץ" בתאריכים 15.8.1934, 24.7.1936 ו-14.7.1936.

[2] חלקם פורסמו ב"העבר".

[3] מכיון שחלק מהדמויות שמופיעות בסיפור אינן מוכרות לילדים הצעירים, ויש בהן חשיבות להבנת הסיפור, החלטנו לכתוב בהערות שוליים כמה מילים קצרות אודותיהן, ככל שידרש להבנת הסיפור.

[4] מנדלי היה מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה. הוא כתב מדע פופולרי, ספרות, ביקורת ספרים, מאמרים ותרגם ספרי טבע ותולדות ישראל לשימוש התלמידים העבריים.

[5] לילינבלום חיפש פתרון לבעיית העם היהודי, רצה פתרון של שינוי כלכלי וחברתי וחשב שהיהודים צריכים מסגרת שאינה מבוססת על הדת היהודית אלא על לאומיות. הצטרף לתנועת "חובבי ציון".

[6] אחד-העם היה מראשי החוגים של הציונות, התרחק מהאמונה הדתית, והיה מראשי תנועת "חובבי ציון". הוא היה עורך "השלח" בו כתבו גדולי הספרות העברית. אחד העם ביקר בארץ ישראל ופרסם דוחות על ביקוריו, שהיו בעיקר שליליים, בשל הרעב, היחסים המתוחים עם הערבים, האבטלה והירידה מהארץ. הוא עזר לחיים וייצמן להשיג את הצהרת בלפור.

[7] ביאליק – גדול המשוררים העבריים בעת החדשה. ביאליק הוציא לאור ספרים, היה עורך "השלוח", עוד ברוסיה קרא להגנה עצמית של היהודים כנגד הפרעות (הפוגרומים) שנעשו בהם. יחד עם ידידו רבניצקי כינס, ערך ותרגם את אגדות התלמוד. שיריו תורגמו לרוסית, בעיקר על ידי ז'בוטינסקי. לאחר היציאה מאודסה הוא נסע לברלין לעיסקי המו"לות שלו – הוצאת "דביר", ועלה ארצה כעבור כשלוש שנים.

[8] רבניצקי  – סופר, מבקר ספרותי, עיתונאי, עורך, מוציא לאור. רבניצקי עבד יחד עם ביאליק על "ספר האגדה", בו כינסו אגדות מהתלמוד ומהמדרש. הוא עלה לארץ מאודסה יחד עם קבוצת הסופרים העבריים.

[9] בשל חלקו החשוב של סוקולובסקי בהצלחת סיפור היציאה מרוסיה, מן הדין להקדיש לו מספר מילים: בזכרונות שליטאי פרסם לראשונה לא נזכר שמו של סוקולובסקי, כמו גם פרטים נוספים, בשל חששו של ליטאי שיבולע לסוקולובסקי ולאחרים שנשארו ברוסיה. הפרטים נוספו משלא היה עוד חשש להזיק ליהודים שנותרו ברוסיה, כי אותם האנשים, אם לא מתו או לא נספו בימי שלטון הנאצים ברוסיה, ודאי נעקרו ממקומותיהם והושלכו לקצווי רוסיה הגדולה והרחבה. סוקולובסקי עצמו התנגד פוליטית לבולשביקים, ולא הסתיר את התנגדותו. לאחר שנגמרה מלחמת-האזרחים ברוסיה בנצחון הבולשביקים, נתפנו הללו לסגור חשבונות עם מתנגדיהם. סוקולובסקי גורש מאודסה לטשקנט ונתקיים בדחקות גדולה בעיר אסייתית זו, כשהוא סובל ממחלת עיניים קשה. לאחר כמה שנים הרשו לו לעבור לעיר אחרת. הסופרים העבריים היו שולחים לו כסף מדי חודש, סכום קטן שהיה גדול מאד ברוסיה והספיק לו לפרנסתו. כשהתחילו משפטי הראווה והטיהורים של סטלין ("משפטי מוסקבה"), הוא ביקש להפסיק את משלוח הכסף וחליפת המכתבים. העיר בה גר נכבשה בידי הגרמנים, והוא נספה בין שאר רבבות היהודים.

הזוית האישית

סבתא חנה: נכדי האהוב איל ביקש ממני להשתתף בתכנית בית הספר: "הקשר הרב דורי". הסכמתי ברצון. הרי זו בקשה של נכדי האהוב. האמת, כשהסכמתי לא הבנתי בדיוק למה התנדבתי, ורק לאחר מפגש הזום הראשון התחוורה לי המשימה. מפגש בין סבתא, במקרה שלי, לבין נכד, בו הסבתא מספרת לנכד על עצמה, על חייה ועל משפחתה – והכל במטרה שהסיפור יונצח וישותף עם אחרים.

ואז נבהלתי. מה אספר על חיי? התמזל מזלי וחיי היו נטולי "הרפתקאות", קשיים מיוחדים, ואפילו קשיים-לא-מיוחדים – שהיו, ועודם, – מנת חלקם של רבים מבני עמנו, גם בני דורי. לא נולדתי למלחמות עולם, לא הייתי צריכה לעלות ארצה, לא התגוררתי במעברה, לא הייתי צריכה לפלס את דרכי בין מהמורות ומכשולים רבים כדי ללמוד, נישאתי באושר, נולדו לי בנות, נכדים – הכל "סבבה".

בעצה אחת עם בני המשפחה החלטתי לספר על עלייתם ארצה מרוסיה של סבי אהרן (רבינוביץ) ליטאי, אשתו חנה שעל שמה נקראתי, ובנם מיכאל, אבי, בדיוק לפני מאה שנים.

איל: אצלנו במשפחה, נהוג לספר את הסיפורים על סבא וסבתא של סבתא (חנה) פעמים רבות. אנחנו עושים את זה כדי שנזכור את המורשת שלנו ואת הסיבות להגירה לארץ ישראל. אבל עכשיו, כחלק מההשתתפות בקבוצה, הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי וקראתי את כל הסיפור מההתחלה ועד לסוף. לדעתי, זה חשוב מאוד שסבתי העלתה את כל הדברים על הכתב בצורה מסודרת ומאורגנת. כך, זה ימשיך לשמש את כל בני המשפחה הקיימים והעתידיים, לעוד שנים רבות.

כשקראתי את הדברים הרגשתי עצוב על האנשים שחיו ברוסיה עם השלטון המר, החששות והפחדים. הרגשתי שאני גאה מאוד בבני משפחתי על האומץ והנחישות שהם גילו בתקופות קשות. על השינויים שהם עשו ועל המעבר מארץ לארץ, מתרבות לתרבות. חשבתי לעצמי שזה היה יכול להיות מאוד מעניין ומרגש, אם הייתי יכול לפגוש ולהכיר אותם במציאות. אני חושב ומקווה שגם אני הייתי מצליח למצוא את הדרך ולברוח לאודסה כדי ללמוד ולהשכיל ולמצוא עתיד טוב יותר. אני גם חושב שהייתי מאוד מפחד במקום סבא של סבתא שלי, כאשר היו הכנסים והפגישות עם כל היהודים החשובים והחכמים, שלקחו אחריות כבדה על עצמם, על בני משפחותיהם ועל עמם, כשהחליטו לעזוב את רוסיה. אני שמח על כך שהמסע, למרות הקשיים הסתיים בהצלחה מרובה. אני בטוח שסבא של סבתי, היה שמח לראות את השבט הגדול והמשפחתי שלנו והיה נרגש לדעת שאנו ממשיכים להיפגש בימי חג ומועד, חוגגים ימי הולדת משותפים ונפגשים כמעט מידי יום שישי בשעות אחר הצהריים.

מילון

סרטיפיקט
כינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.

"חדר"
"חדר" הוא הכינוי המקובל ביהדות האשכנזית המסורתית לתלמוד תורה, מסגרת הלימודים הבסיסית לילדים

תלמוד תורה
כינוי נפוץ למוסד החינוך היסודי לילדים בעולם התורה. מוסד זה כונה בשמות רבים בתפוצות.

ציטוטים

” ברוסיה הסובייטית, מי שלא היה קומוניסט לא היה רשאי לנסוע מאודסה למוסקבה“