מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות מטלטלים

אני ומשפחתי המורחבת נפגשים
אני בעבר
ילדותי וחיי

נורה ראובן – זו ילדותי

נולדתי במומבאי, שבהודו, ב-1950, בשם נורה סולומון – על שם שלמה המלך, באנגלית – סולומון. השפה האנגלית הייתה ועדיין מאוד דומיננטית בהודו, זאת כי ההודים היו תחת הכיבוש הבריטי 335 שנה והלשון האנגלית השתרשה בשפה ובתרבות ולבנות ולבני הקהילה היהודית בהודו היו שמות תנ"כיים.

לאבא שלי, הסבא רבא של איתמר, קראו בנג'מין סולומון ז"ל, והוא עבד במחלקת הרישוי של עיריית מומבאי. ולאמא שלי, הסבתא רבתא של איתמר קוראים – אסתר סלומון-פנקר, אבל כל המשפחה קוראת  לה "מומה". מומה הייתה עקרת בית, שזו עבודה קשה בפני עצמה.

אני  האחות השלישית מבין, שישה ילדים – ארבע אחיות ושני אחים. אחותי הבכורה – נעמי, שושנה, אני, דיאנה, בנג'מין ובנציון.

המשפחה שלי התגוררה במומבאי בדירה מרווחת, עם שלושה חדרים גדולים, חשמל ומים חמים, אבל לא היתה טלוויזיה. בשנות ה-50 וה-60, הטלוויזיה היתה בחיתוליה.

בבית, אנחנו דיברנו בינינו בשפה מרהטהי, שזוהי אחת השפות המדוברות בהודו, וכמובן באנגלית. הסביבה שבה התגוררנו הייתה מעורבת. היו לנו שכנים מקסימים מכל הסוגים – מוסלמים, הודים, נוצרים וזרים אחרים מחו"ל. באמת שהיו לנו קשרי שכנות מאוד טובים, לא חשוב מה הייתה הדת שלהם. אנחנו היינו קונים מהחנויות שלהם ואפילו היינו הולכים לאירועי השמחות שלהם – הייתה הרמוניה מאוד טובה בין כל השכנים. לא היו את הפערים שיש היום. כולנו חשבנו שכולנו בני אדם ולא משנה מה אתה ומי אתה. היו לי חברות נוצריות, מוסלמיות, הודיות וכל מיני, בסביבה שלנו לא היתה אנטישמיות.

למרות שהחיים במומבאי היו טובים, אין לי כל כך געגועים, אבל יש לי רצון עז לראות את בית הספר שלמדתי ואת המקום שבו נולדתי וגדלתי.

 למדתי בבית ספר St. Josheph Convent, למדו איתי יחד עוד יהודיות נוספות. בבית הספר הזה החינוך היה בריטי וברמה גבוהה מאוד. היינו מתייצבות ב-9 בבוקר בבית הספר עם תלבושת אחידה, שכללה חצאית סקוטית מגוהצת, נעליים תואמות, עניבה, צמות מהודקות – הכל מתוקתק. זה היה בית ספר שנוהל על ידי נזירות במימון בריטניה. היה לנו מסדר כל יום בבית הספר. למדנו מיום שני ועד יום שישי, שהיה יום לימודים קצר יותר. בשבת לא למדנו כי זה היה יום המנוחה של כל היהודים בקהילה במומבאי, אבל גם בראשון היה שבתון, כי זה היה יום המנוחה הכללי בהודו.

סיימתי ללמוד בגרות מלאה ולאחר מכן, בגיל 18, התחלתי ללמוד בקולג' B.A  כללי.  אמנם לא הספקתי לסיים את התואר, אבל נראה שזה מסיבה טובה כי החלטתי להגשים את החלום הציוני ולעלות לארץ.

בזמן הפנוי היו לי חיי חברה מלאים ועשירים. כמשפחה, היינו הולכים לקניות, לטיולים, לחוף הים, לקולנוע ולמסעדות. היינו גם מאזינים למוזיקה, גם הודית וגם אנגלית. והלכנו לא מעט לבלות בחוף הים.

חגים? בטח שהיינו חוגגים ובגדול! לבית הכנסת היינו הולכים בכרכרות. זה היה משהו חגיגי, משפחתי. זכור לי ערב שמחת תורה שבו התלבשנו יפה לכבוד בית הכנסת, ושם היינו רוקדים עם ספרי התורה. ולכל חג היה את המאכלים המיוחדים שלו. לדוגמא, בפסח היינו מכינים ראש של כבש וכמנהג אבותינו ואימותינו היינו מסמנים את הדלת שלנו עם דם של כבש, כי היינו יהודים. אני זוכרת שאמא שלי היתה עושה את זה. הייתי אוהבת להכין  עם אמא שלי ואחר כך לאכול את המאכל המסורתי בחג פורים שנקרא – פורן-פולי, שזה קינוח מתוק עשוי מבצק וממולא בקמח חומוס. טעים מאוד.

אחת השמחות שהיו לנו במשפחה במומבאי, הייתה החתונה של אחותי הגדולה נעמי. זו הייתה החתונה הראשונה במשפחה, היא הייתה מפוארת ונערכה באולם. היו צלמים –  תמונות בשחור לבן כמובן. זה היה מרגש מאוד. כל האירוע היה טקס שלם שנמשך שבוע. עושים חינה, מזמינים את כל האורחים, עושים לכלה ארוחה גדולה וריקודים. היה שמח, זה בטוח.

העלייה הגדולה

המחשבות והכיסופים לעלות לארץ ישראל תמיד היו אצלנו, אבל הן התגברו אחרי מלחמת ששת הימים – 1967. 'גבורה', 'בלתי מנוצחים', 'משה דיין', 'בשישה ימים'. אלו היו המילים בכותרות העיתונים במומבאי, הודו על ארץ ישראל. בזמן שאנחנו היינו עסוקים בלימודים בבית הספר. הבנו ששם בארץ מתחוללת מלחמה, והרצון שלנו להגשים את החלום שלנו לעלות לארץ ישראל רק התגבר. משם התחלנו לתכנן את העלייה לארץ דרך הסוכנות היהודית.

אני חייבת לספר שהשיר הראשון ששרתי בעברית היה 'מעל פסגת הר הצופים', בביצוע יהורם גאון. את מילות השיר למדנו בשיעורי ערב בבית הכנסת.

עליתי ב-20 באוגוסט 1970. ארבעה ימים אחרי יום ההולדת ה-20 שלי. הייתי כל כך צעירה. כשאני עליתי ההורים שלי עדיין נשארו במומבאיי, בעצם עליתי עם אחותי. לאחר שנתיים גם ההורים שלי עלו לארץ. הטיסה לארץ לא היתה ישירה, עברנו דרך טהרן, איראן. וכן, התרגשתי מאוד. עוד כשהיינו באוויר. בכלל, זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות הודו ועוד עלינו על מטוס לבד, בלי ההורים. לצד ההתרגשות היה גם חשש. אנחנו גדלנו בסוג של חממה, בבית שההורים דואגים לנו ופתאום לעלות לבד למדינה שאנחנו לא מכירים בה שום דבר, לא ידענו למה באמת נכנסים. האמת היא שחשבנו שאנחנו הולכים לחיות את החיים הטובים, כמו שהיה לנו בהודו, היינו קצת תמימים.

רגע הנחיתה בארץ

אני זוכרת את הרגע שנפתחה דלת המטוס – הסביבה, האנשים, התרבות והלבוש. הכל היה כל כך שונה. זה היה קצת הלם תרבות, היה מוזר להסתגל. היינו צעירות, ובכל זאת, הכל היה שונה, צבעי העור של האנשים, לא כולם היו הודים, היו כל מיני אנשים מכל מיני ארצות.

התחלה בארץ חדשה

התחלתי לעבוד בארץ בהתחלה במפעל של חוטי טלפונים, אבל כדי לחזק את העברית שלי  עזבתי את העבודה והלכתי ללמוד עברית באולפן בקיבוץ נען, ליד רחובות. חצי הייתי לומדת, וחצי יום עובדת בקיבוץ.

כשההורים שלי עלו הם התגוררו בדירה חדשה בת ארבעה חדרים ברובע ד' באשדוד. עד היום אמא שלי – מומה, מתגוררת באותה דירה.

לאחר מכו מצאתי עבודה בחברת הספנות דיזנגוף-צים, היה לי יתרון – השפה האנגלית, וכך הצלחתי למצוא עבודה טובה, שם חיפשו דוברי אנגלית.

משפחה

התחתנתי ב-23 בנובמבר 1972, הייתי רק בת 22, עם יהושע ראובן, סבא של איתמר. הכרנו באירוע משפחתי. את החתונה עשיתי לבד, ההורים שלי היו עולים חדשים, לא ידעו עברית ופשוט ביום החתונה הלכתי לבד לסלון כלות באזור א' באשדוד. אפילו לא קבעתי תור מראש, אלא דפקתי על הדלת ביום החתונה ואמרתי להם: 'שלום, היום אני מתחתנת, רציתי לעשות תסרוקת ואיפור'. היה לי מזל שהם קיבלו אותי. שכרתי שם גם את שמלת הכלה, עשו לי תסרוקת יפה. לא עשינו מזה הרבה רעש כמו שעושים היום. התחתנו בבית הכנסת ברובע א', ועשינו מסיבה באולם שושנים ברובע א'. וזהו, אחרי כמה שעות נגמר הערב.

לאחר החתונה, ב-1973, נולדה בתי הבכורה – אילנה ושנה אחריה, 1974, נולדה איריס, אמא של איתמר. לאחר מכן נולדו לי עוד שתי בנות יפעת 1981, ועינב 1984.

אחרי שעבדתי בצים ספנות, מצאתי משרה בחברת סחר עולמית שפעלה באשדוד. בהמשך עבדתי בתעשיות צמר אוסטרליות 18 שנה, עד שהמפעל נסגר בתחילת שנות ה-90. אז מצאתי עבודה במחלקת שרשרת אספקה בחברת אגן כימיקלים באשדוד. ולפני כשנתיים פרשתי לפנסיה.

התגוררנו בהתחלה בדירה ברובע ו', 6 נפשות, שלושה חדרים, 65 מ"ר. אבל היינו משפחה מלוכדת ומאושרת. היום כבר  למעלה מ-20 שנה אנחנו מתגוררים ברובע ה'.

הנכדים באים אלינו הרבה באירועים, בחגים, בימי הולדת ומכניסים אור הביתה. אני אוהבת אותם מאוד.

זיכרון מטלטל

אני חייבת לציין אירוע מיוחד ולא פשוט שהתרחש ב-2011. ממש בסמוך לבית שלנו ברובע ה' באשדוד נפל טיל גראד. בדיוק כשזה קרה, הנכדות היו אצלנו, הן היו קטנות. כל הבית רעד, היה עשן בחדר המדרגות, פרצה אש, החלונות התנפצו ושמענו צרחות מהשכנים. כבאים הגיעו לחלץ אותנו מהדירה, זה היה אירוע מפחיד. במשך שבוע ימים היינו בלי חלונות בבית, עד שהתקינו לנו חדשים. מקווה שיגיע יום ונחיה בשלווה ובמציאות שבה הילדים שלנו לא יצטרכו לחוות מלחמות.

מסר לחיים: "תהיה עצמאי, אל תהיה תלוי באף אחד ותרכוש השכלה – זה מה שאבא שלי היה אומר לי. זה מה שיכול לתת לך בעתיד עצמאות וביטחון".


הזוית האישית

נורה – אומרים שהילדים של היום עסוקים רק במסכים, אך באמצעות הקשר הרב דורי למדתי שלילדים של היום יש המון סקרנות ועניין בשורשים שלהם. מאין באו, איך הגיעו לכאן ומה עברו הסבתא והסבא שלהם, עד שסיימו את המסע הארוך ולעתים המייגע והגיעו הביתה, לארץ ישראל. מבחינתי, העלייה לארץ, הנחיתה וההסתגלות לחיים החדשים בבית החדש, עם תרבות שונה ולא מוכרת היתה לא פשוטה.

שמחתי מאוד להשתתף בפעילויות של הקשר הרב דורי, בעיקר שימח אותי להיות עם הנכד שלי איתמר ולשתף אותו בחוויות שלי מהעלייה לארץ, חוויות מרגשות, מאתגרות ומפתיעות. אני גם בטוחה שאיתמר אהב להיות במחיצתי – זה היה זמן איכות שלא יסולא בפז.

נהניתי מאוד מהביקור במוזיאון התפוצות – היה מאוד מעניין, התרגשתי להיות שם גם כדי לחוות את התרבויות השונות ואת החוויות של המשתתפים האחרים, איש-אישה, כל אחד ואחת סיפורו וסיפורה. אין ספק שאנחנו כור היתוך אחד שלם.

חשיבותה של הפעילות בעיני שהיא מקרבת בין הדור העכשווי והצעיר, שעתיד לנהל את המדינה יום אחד, לבין הדור שלנו – זה שלקח חלק בהקמת המדינה הצעירה, ועבר לא מעט תלאות עד שהגענו עד הלום. שלא ישכח מאין באנו. זו היתה הזדמנות נהדרת לספר את קורות חיי לנכד שלי איתמר, על מנת שהדור הצעיר לא ישכח את הרגעים שאנחנו עברנו בשנים הראשונות של המדינה.

מילון

פורן-פולי
הפירוש:מאכל שמסמל את חג הפורים ולכן עושים את זה רק בפורים. הוא עשוי מקמח, ממולא במילוי חומוס טחון ומבושל בסוכר ותבלינים כגון: הל ואגוז מוסקט. וממלאים בתוך הבצק שמרודד דק ועשוי על מחבת עבה משני הצדדים עם מעט חמאה עד שצבע המאפה נהיה זהוב.ולכן אנו מחכים כל השנה לחג זה כדי לאכול את הפורן פולי

ציטוטים

” אל תהיה תלוי באף אחד ותרכוש השכלה -זה מה שיכול לתת בעתיד עצמאות וביטחון".  “