מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות ילדות ונדודים במלחמה

תמונה שלי
סבי בצעירותו
שעון ישן של סבא דוד

גלגולו של חפץ סבא דוד אולנדר

במלחמת העולם השנייה סבא שלי, דוד, היה בן 7, הם גרו באוקראינה בעיר חמלניסקי.

סבא דוד התגורר יחד עם הוריו, שני אחיו הקטנים וסבו וסבתו. עם פרוץ המלחמה סבא ברח יחד עם אמו, אחותו אלה, שהייתה בת 4 ואחיו לאוניד, שהיה בן שנה. אביו לא הצטרף אליהם מכיוון שעבד בפרקליטות וזו הייתה עבודה חיונית ולא אפשרו לו לעזוב את העיר יחד עם משפחתו.

סבו וסבתו נשארו בבית ולא ברחו איתם, ומשתפי הפעולה האוקראינים שעזרו לנאצים, רצחו את סבו וסבתו.

סבא דוד זוכר אך הם ברחו מהנאצים ולא היה להם זמן לקחת איתם שום דבר, מלבד הבגדים שלבשו, הוא יחד עם אמו ואחיו הקטנים ברחו לתחנת הרכבת שהייתה במרחק של כ-3 ק"מ מהבית. הם עלו לרכבת שמיועדת למשאות ולא להסעת נוסעים, שבה לא היו חלונות. סבא דוד מספר שהם לא ידעו לאן הרכבת נוסעת. הוא זוכר שהם נסעו במשך 9 ימים למרחק של כ-450 ק"מ, כאשר זה מרחק שניתן לעשות אותו ב 7 שעות. הרכבת עצרה פעמים רבות בדרך, בגלל המלחמה, ברכבת הביאו להם אוכל.

הרכבת הגיעה לקייב ובקייב החליפו רכבת המיועדת לנוסעים. הרכבת נסעה לרוסיה במשך 3 ימים. במשך 4 חודשים שהו באיזשהו כפר, יחד איתם היו עוד שתי משפחות. שם נתנו להם אוכל, וסבא זוכר איך בכפר חלבו את הפרות, בשביל החלב.

לאחר 4 חודשים, הגיעו הנאצים, לאותו הכפר והם נאלצו לעזוב. הם נסעו ברכבת לקזחסטן לכפר קטן, סבא זוכר שלא היו מיטות והם נאלצו לישון על שמיכות, שם גרו במשך 10 חודשים.

בסוף שנת 1942, נסעו להרי אורל, לעיר מגניטוגורסק, שם הממשל הסובייטי הציב את אביו. סבא התחיל ללמוד שם. בגלל המלחמה הוא היה כבר בן 10 כשהתחיל ללמוד בכיתה א.

סבא זוכר שלא היה להם מה לאכול, וזוכר שבבית הספר חילקו להם לחמניה עם סוכר. הוא היה מוכר את הלחמנייה, בתמורה היה מקבל בול, ואז הם יכלו לקנות כיכר לחם שהספיקה לכל המשפחה.

הוא למד שם במשך שנתיים כיתה א וכיתה ב.

סבא דוד זוכר גם שהיה עוזר הרבה לאמו ודאג לאחיו הקטנים, הוא הרגיש שיש עליו אחריות רבה בתור אח בכור.

בסוף שנת 1945, בסוף המחלחמה, הם חזרו לאוקראינה לעיר חמלניסקי, כאשר אביו נשאר מאחור, ולא יכול היה להצטרף אליהם.

כשחזרו הביתה, התגוררו בבית שלהם, שתי משפחות. המשפחות פינו להם חדר אחד בתוך הבית. בבית לא נשאר כלום, החפץ היחיד שנשאר הוא השעון שהיה אצל השכנים שלהם.

סבא מספר שאימו הייתה תופרת ידועה ורבים היו מגיעים אליה וכך הם התבססו ומצבם היה טוב יחסית לרוב האנשים שגרו בסביבתם.

ההורים של סבא עלו לארץ ישראל בינואר 1972, יחד עם האחות הקטנה של סבא (שנולדה מאוחר יותר) ולקחו איתם את השעון.

בדצמבר 1974 סבא וסבתא עלו לארץ ישראל יחד עם דוד שלי אלכס, האח הבכור של אמא.

אמו של סבי הורישה לסבי את השעון. השעון מהווה מזכרת עבור סבי דוד והוא בן יותר מ 90 שנה. מדובר בשעון מכני ולא אלקטרוני, כאשר הוא עובד למשך 24 שעות  ובכל 24 שעות צריך לדרוך את הקפיץ.

הזוית האישית

היה לי מאוד מעניין לשמוע את הגלגול של חפץ זה שמהווה ערך רב עבור סבי.

מילון

חמלניצקי
היא עיר באוקראינה, מרכז חבל חמלניצקי. בנובמבר 1920 נכבשה על ידי הצבא האדום. ב-1941 הפכה למרכז מחוזי בחבל פודוליה, שמרכזו בקמיינץ פודולסקי. ב-8 ביולי 1941 נכנסו לעיר חיילים גרמנים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”השעון מהווה מזכרת עבור סבי והוא בן יותר מ 90 שנה. מדובר בשעון מכני ולא אלקטרוני“