מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות ילדות במרוקו

סבתי ואני בנהרייה
סבתי בילדותה במרוקו
סיפורה של סבתי ברוריה בוסקילה ( אסרף )

שמי ברוריה בוסקילה נולדתי ב1954 במרוקו בעיר קזבלנקה.

הסיפור שלי הוא לא סיפור רגיל, גדלתי במשפחה מיוחדת. במסגרת עבודתו כחלבן, אבא שלי חיים אסרף ז"ל, הכיר את מסעודה ז"ל, ששימשה כטבחית, בבית עשירים. הם התאהבו, ולמרות שהוא היה צעיר ממנה בעשר שנים, הוא החליט לשאת אותה לאישה על אף התנגדות המשפחה. לחיים ולמסעודה לא נולדו ילדים במשך עשר שנים, וכנהוג במרוקו ,הייתה אפשרות לגבר לשאת אישה שנייה, כדי להביא ילדים לעולם. אבא שלי התנגד לכך. מסעודה החליטה לחתן את אבא שלי שהיה בן 35, עם אחיינית שלה  (פיבי ז"ל) שהייתה רק בת חמש עשרה.. למרות שהיה לו קשה עם הרעיון, הוא נשא את פיבי ז"ל לאישה, כי ברגע שמסעודה ז"ל הייתה מחליטה משהו הוא היה מתבצע. במשך 7 שנים לאימא שלי פיבי ז"ל ולאבי חיים לא נולדו ילדים. אך מסעודה לא וויתרה, ופיבי טופלה על ידי רופאים בכירים, רפואה טבעית ועל ידי מגלי עתידות.

אחת מבנות המשפחה סיפרה, על אישה מתקשרת, שגרה מאות אלפי קילומטרים מקזבלנקה, בעיר זגורה. מסעודה וחיים ז"ל יצאו מקזבלנקה ונסעו במשך יומיים עד מרקש, וממרקש עד זגורה. הם רכבו על גמלים וחמורים, כשהגיעו ופגשו את המתקשרת, היא ידעה למה הם הגיעו. למסע שלהם הצטרף אחד מבני המשפחה, שלא האמין ביכולות של המתקשרת, הוא החליט להעמיד אותה בניסיון. הוא הסתיר את הזהב של אשתו, וכשהגיעו למתקשרת היא פשוט לחשה לחש, הוא עף מהגמל, והיא הוכיחה את רצונו לנסות אותה. היא הדריכה את מסעודה מה לעשות- "לקחת כד רק להניח אותו על הגג והכד התמלא מים כול יום, לתת לפיבי לשתות מהמים במשך שבעה ימים, וכל פעם תעבור ליד הכד הזה ציפור". מגלת העתידות אמרה למסעודה, שלאחר שהילד/ה יחגוג שנה תביאו אותו אליה, ואם לא יתאפשר להם להגיע, שייקחו תלתל מהראש של התינוק וסכום כסף מסוים, ויטמנו אותו בקיר. באותו החודש פיבי הרתה והייתה שמחה גדולה וכל המשפחה השגיחו על פיבי, פינקו אותה והתפללו. כשפיבי הייתה בחודש השביעי, הוזמנה כל המשפחה (בתאריך 16/5/1954) לטקס שנקרא "טחריק"- כל נשות המשפחה מגיעות, תופרות וסורגות לתינוק בגדים, רוקדות ושרות, מתכבדות בעוגיות, אך אני הפתעתי את כולם, והגחתי לעולם בזמן הטקס, בעזרת סבתא רבה שלי סעדה אדרי, שהייתה מיילדת מפורסמת בעיר. ביום שנולדתי אבא חיים יצא לרחובות עם כל השכונה, יהודים וערבים בשמחה ובששון, ושמחו על הולדתי.

מכיוון שנולדתי פג וחששו לקחת אותי לבית החולים מסעודה הכינה כרית, הכניסה לתוכה צמר גפן, זה היה סוג של אינקובטור, ושם חייתי במשך חודשיים. אמא שלי לא יכלה להניק אותי, אז אחת הדודות שלי, שבאותה תקופה ילדה, הניקה אותי ביחד עם התינוק שלה.

אני בילדותי

עד גיל שלוש הייתי ילדה חולנית, וטופלתי על ידי רופאים בכירים, ד"ר בן סעיד, וד"ר ברמי. בגיל שלוש התחזקתי והלכתי לגן הילדים, שהיה בתוך בית הספר. באותו מקום המשכתי ללמוד עד כיתה רביעית. בגיל ארבע כששחקתי בשכונה שלנו, עם הילדים  עבר לפתע ערבי, שהרים אותי על האופניים שלו, והתחיל לנסוע. בת משפחה שהייתה באזור, ראתה את מה שקרה, והיא צעקה והוא הוריד אותי מהאופניים, ובלי הרבה בושה ("בלא חשומה") לקח לי את הצמידים והעגילים שהיו מזהב, וברח. זאת טראומה שהרבה ילדים במרוקו עברו את זה. גם בני הדודים שלי חוו את אותה חוויה. לקחו להם את הנעלים, ואמרו להם "תחכו לאבא שלכם שיבוא לקחת אתכם, והם ישבו וחיכו". לא היה ברור אם המטרה הייתה חטיפת ילדים או שוד ילדים, בגלל העוני שהיה במרוקו.

אבא במשך השנים רכש כרכרה עם סוס וקיבל רישיון מיוחד לכך. בחגים של הערבים,  ברמאדן, לדוגמא  היה לוקח אותם לטייל בעיר. הכרכרה הייתה יפה ומקושטת וגם הסוס. בגלל שהסוסים היו מלכלכים את הרחובות, הוחלט להמיר אותם במוניות. אבא שלי קנה  שתי מוניות, אחת לנסיעות בתוך העיר, ואחת לנסיעות רחוקות מחוץ לעיר. לאבא שלי היה חבר בשם רבי יוסף אלחרר, שהיה אחד מיועצי מלך מרוקו  מולאי חסן השני. רבי יוסף אלחרר שהיה כבד ראייה, לא יכול היה לנהוג, והוא ביקש מאבא שלי להסיע אותו מספר פעמים, לארמון המלך שהיה ברבאט. אני זוכרת שבאחת מהנסיעות לארמון, אבא שלי לקח אותי איתו. רבי יוסף אלחרר התארח בארמון עצמו, ואני ואבא שלי התארחנו בחלק החיצוני של הארמון. הביקור הותיר בי רושם עז. אני זוכרת שהכול היה כול כך גדול, הייתי אולי בת שבע, חששתי ללכת לשירותים, בכיתי, ואבא שלי הרים אותי לעשות פיפי בכיור. זכיתי לעשות פיפי בכיור של מלך מרוקו. התמונה של הארמון הייתה חרותה בראשי שנים, ולא ידעתי לשייך את הזיכרון לארמון המלך, עד שלפני עשרים שנה, חזרתי לראשונה למרוקו, והגענו לארמון המלך, ומיד זיהיתי את המקום.

 חג הפסח במרוקו

במרוקו לחגים הייתה משמעות מאוד גדולה, לכול חג היו הסממנים, והמנהגים המיוחדים לו. החגים נחוגו במסגרת המשפחה המורחבת. בפסח נהגו לרכז את כל הכלים המיועדים לפסח, ולעשות את טקס ההגעלה. שחטו כבשים לכבוד החג, תפרו בגדים חדשים, ובליל הסדר הייתה קערה מיוחדת, עם כל סממני החג. את הקערה כיסו במטפחת מיוחדת, ומקושתת שנקראה "שבניה", והעבירו את הקערה מעל כל ראש במשפחה, ושרו שיר "בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין". יש לי "שבניה" בת למעלה מ100 שנים שהייתה שייכת למסעודה, והיא עטתה אותה על ראשה בחגים ובאירועים מיוחדים. "השבניה" שימשה גם ככיסוי לתינוק ביום הברית . בנוסף על שולחן הפסח,  היו זוג פמוטים גדולים מנחושת, כשנרות צבעוניים ומיוחדים, דלקו בהם. גם לי יש פמוטי נחושת כאלו, שמאחוריהן יש סיפור.

השבניה של מסעודה

פמוטי הנחושת שהיו מונחים ל שולחן הפסח

כשבקעה לי השן הראשונה היא בקעה למעלה, כשבדרך כלל השיניים של התינוק בוקעות למטה, במקרה מיוחד כזה, המנהג היה לקנות חפץ מנחושת.  הפמוטים בני 67 ועד היום אני משתמשת בהם במימונה ,או בפסח. ביום האחרון של פסח שניקרא "ערב המימונה" נהגו לערוך את השולחן עם עוגיות, ריבות, משקאות, דג חי, פולים ירוקים בצלחת קמח , חלב, חמאה, דבש. הנשים הכינו מופלטה, והשכנים הערבים, נהגו להביא קמח טחון חדש ומתוקים. אם הבית הכינה עיסה מקמח ומים ושמה לכל ילד במשפחה, על המצח לברכה, העיסה שימשה כמחמצת ללחם שיוכן אחרי יומיים. לאחר יום המימונה כל המשפחה הלכה לים וביקשו ברכות.

                                                                           העלייה לארץ

בשנת 1961 כשהמלך נפטר, יהדות מרוקו חששה ממולאי חסן, ומהיחס שלו ליהודים. כולנו הסתגרנו בבתים בפחד, כי רבבות של ערבים עברו ברחובות וצעקו שהמלך נפטר, והייתה המולה. זו תמונה שנשארה חרותה בראשי כמשהו טראומטי. ביהדות מרוקו נפוצה שמועה שהמלך  החדש מולאי חסן השני כנראה לא אוהב את היהודים, כי הוא אסר עליהם לעלות לארץ.

בקרב יהודי מרוקו ישנו סיפור שעובר מדור לדור  שהמלך חלם חלום, ובו אבא שלו מבקש ממנו " לשחרר את התרנגולות מהלול". הוא לא ידע לפרש את החלום, ואז יעצו לו להתייעץ עם אחד הרבנים הגדולים במרוקו, הרב טולדנו( כנראה) והוא פתר לו את החלום. ע"פ החלום, המלך צריך לשחרר את היהודים ולאפשר להם לעלות לארץ.

ואכן בין השנים 1961-1962 המשפחה המורחבת שלי עלתה לארץ( סבתא שלי עיישה לוגסי ז"ל, דודתי מרים ועוד קרובי משפחה).

בשנת 1964 עליתי לישראל עם הורי לארץ שחלמנו עליה. הפלגנו באנייה "מולדת" לעיר נמל מרסיי בצרפת. שם חיכינו שבועיים שלושה, במחנה מעבר( camp darans) . במחנה היו חדרים ענקיים, ומשפחות רבות ישנו יחד. קיבלנו תלושים, והיינו צריכים להגיע לאשנבים מיוחדים, כדי לקבל את האוכל. אני זוכרת את הריח של הנפט, שבאמצעותו חיממו את החדרים, כי היה מאוד קר.  מזל שהבאנו אתנו את מעילי הפרווה, ונעלים ממרוקו. הגענו רק עם מזוודות, כי את כול תכולת הבית אחסנו במכולה מעץ, שהכין נגר במיוחד. ואת המכולה שלחו באנייה הרבה לפני שהגענו לארץ.  מהמחנה נסענו באוטובוסים, לפריז לשדה התעופה, ומשם טסנו בבוינג 707 לארץ. כשנחתנו בארץ חיכו לנו אוטובוסים, ולקחו אותנו ישר לשיכונים בעכו. קיבלנו מפתח לדירה חדשה ובה היו מיטות של הסוכנות, פרימוס, שמיכות עבות שחורות, ערכת קטניות, וסירים, כדי שנוכל להתארגן, עד שתגיע  המכולה שלנו לארץ. התמזל מזלנו והמכולה הגיעה שלמה ולא נפרצה. היו הרבה אנשים שרוקנו להם את המכולה, ושמו בתוכה אבנים.

בשנת 1969 בשהייתי בת חמש עשרה הכרתי את בעלי דניאל. אני הייתי תלמידת תיכון, והוא היה בתחילתו של השירות הצבאי שלו. בשנת 1972 התחתנו. בשנת 1973 נולדה לי בתי הבכורה רונית,ב1975 נולדה בתי השנייה גלית, ב 1980 נולדה קרן, ב 1986 אושרי, וב 1990בת הזקונים, חן.

בשנת 1999 זכינו לנסוע לטיול שורשים, במרוקו וביום שהגענו לארמון המלך ברבאט, נודע לנו שהמלך נפטר. שוב נזכרתי באותה הטראומה שחוויתי בילדות, אבל זאת הייתה סוג של חוויה מתקנת בשבילי. בשנת 2000  נסעתי לטיול שורשים עם אמא שלי פיבי ז"ל ובשנת 2019 זכינו לעוד טיול. בטיול הבא נהיה עם הילדים והנכדים בעזרת השם.

הטיול במרוקו – רוכבים על גמל

הזווית האישית

שקד – תיעוד הסיפור יצר אצלי את ההרגשה, כאילו אני הייתי איתם, לאורך כל המסע לארץ ישראל. לשמוע על האירועים, החגים, המאכלים, המנהגים חיזק בי את החשיבות לעליה לארץ ישראל ושמירה על היהדות.

מילון

מולאי חסן
מולאי חסן בנו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, הוא יורש העצר לכס המלוכה המרוקאי.

ציטוטים

” לחגים, במרוקו, הייתה משמעות מאוד גדולה, לכול חג היו הסממנים והמנהגים המיוחדים לו“