מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכיתי לברך את ראש הממשלה בן גוריון

עמליה ולילי באחד המפגשים
לילי בטקס סיום סמינר למורות עם בן גוריון
הקלטת שלא הגיעה ליעדה עד היום

שמי לילי אבנר, נולדתי בביירות שבלבנון בתחילת נובמבר בשנת 1947. בכ"ט בנובמבר, כשהכריזו באו"ם על הקמת מדינת ישראל, התחילו פרעות ביהודים שחיו במדינות ערב, כולל לבנון. ההורים שלי הבינו שצריך להוציא את המשפחה מלבנון כי הערבים תקפו את הבתים של היהודים. אבא שלי היה סוחר גדול בביירות. אני השישית במשפחה של 11 ילדים. אבא שלי שלח את הבנים הגדולים דרך סוריה לרמת הגולן, כאילו נסעו לקייטנה. ארגון ההגנה שלח אנשים לעזור ליהודים לברוח ולהיכנס דרך סוריה לארץ, וכך הם פגשו את האחים שלי בדרך והביאו אותם בביטחה לתוך הארץ.

שנתיים אחר כך ההורים הבריחו אותי ואת אחיותיי לארץ. היינו בקבוצה של ילדים נוספים. כדי להבריח אותנו, אמרו לשוטרים שבאו לבדוק אותנו, שאנחנו חולות באדמת, כדי שלא ירצו להתקרב. את אחותי הגדולה כן החזירו, כי היא באמת היתה חולה. הבריחו אותנו דרך מטולה, דרך תל-דן. אנשי ההגנה קיבלו אותנו והודיעו להורים כאשר שהגענו. בארץ התאחדנו עם האחים הגדולים שלי שהיו בכפר הנוער בן-שמן. היו לנו מטפלות מסורות שהיו ניצולות שואה. אחרי שנתיים הוריי הגיעו בסירה לנהריה ועברתי לגור איתם ביבנה.

ישנם דברים בילדות שאני עדיין מתגעגעת אליהם. אני מתגעגעת לכך שהבתים אחד של השני היו פתוחים. השכנים היו עוברים מבית לבית, משחקים בחצרות ונכנסים לבתים. שיחקנו בחוץ כל היום – מחניים, עמודו וקלאס. היינו אוכלים אחד אצל השני ולא חשוב מי נכנס או כמה אוכל היה. הייתה הכנסת אורחים. היו עצי פרי בחצרות ועיזים. אני זוכרת שכולנו היינו קוטפים תותים מעץ התותים בחצר.

אחד הדברים המיוחדים שקרו לי, הוא הפגישה עם ראש הממשלה בן גוריון. זה היה בשנת 1960, הייתי אז בת 12 וגרתי ביבנה. בבית הספר הודיעו שבעוד כמה ימים בן גוריון יבוא לבקר ביישוב. ברור שכולנו התרגשנו וכולנו רצינו לפגוש אותו ולראות אותו (הוא היה ראש הממשלה). בכל היישוב התכוננו למפגש עם בן גוריון. בנינו במה שהוא יעמוד עליה וכולם יראו אותו. בבית הספר הודיעו שייבחרו תלמידים שיגישו לו פרחים ויברכו אותו בשם כל בית הספר. כולם רצו להיבחר והשתדלו ללמוד טוב. חילקו את הברכה לכל הכיתה והיה צריך ללמוד בעל פה ולדבר ברור כך שישמעו גם בן גוריון וגם הקהל. אני זוכרת שהתאמנתי כמעט כל היום וכל הלילה, למדתי את הברכה ותרגלתי איך לדבר ברור. מספר ימים לפני שבן גוריון הגיע המורה והמנהל בחנו מי יכול לברך. באותו בוקר המנהל ניגש אליי ואמר לי שאני נבחרתי מכל היישוב לברך את בן גוריון. שנים אחר כך בשנת 1966 שוב פגשתי את בן גוריון  כשלמדתי בסמינר למורות בשדה בוקר היכן שדוד בן גוריון היה גר. זכיתי גם ללמוד איתו תנ"ך בימי שישי בבוקר.

לילי בסנפלניג באחד מהטיולים

במהלך חיי קרו לי כמה דברים מעניינים. אחד מהם היה נס. הבן הבכור שלי נסע אחרי הצבא לטיול ארוך באפריקה. הוא הקפיד להיות איתנו בקשר לפחות פעם בשבוע כדי שנדע איפה הוא ושהוא בסדר. בשלב מסוים איבדנו איתו את הקשר. הוא הלך לאיבוד במדינת מלאווי ולא שמענו ממנו כשלושה שבועות שהרגישו כמו נצח. מאוד מאוד דאגנו כי ידענו שיש פושעים במדינה הזו שעלולים לפגוע בו. מיד יצרנו קשר עם כל מי שחשבנו שיכול לעזור לנו למצוא אותו – כמו השגרירות של מלאווי בארץ, משרד החוץ – וזה לא עזר, הם לא מצאו אותו. חשוב לי לציין כי במלאווי לא היתה שגרירות ישראלית, דרך משרד החוץ טיפלו בחיפוש אחרי בני דרך מדינות אחרות כמו דרום אפריקה. אני הייתי בפחד אימים. יום אחד קיבלנו מהבן שלי טלפון. הוא אמר שהוא במלאווי ושהוא בדרך. הסתבר שהוא וחברה שלו חלו בטפיל. הם שחו שם באגם ונדבקו בו. זה טפיל שיכול לגרום לגוף לחלות מאוד קשה. הבן שלי סיפר שבגלל שחלה מאוד והיה מרותק, לא יכל לקום ולהתקשר, אבל הוא שלח קלטת שלו שרצה להעביר אלינו דרך חברתו שכבר היתה בדרך לארץ. אבל הסתבר שחברתו גם חלתה וכשהיא הגיעה לארץ היא נפטרה מהטפיל כעבור יומיים, לכן הקלטת מעולם לא הגיעה אלינו. הבן שלי הצליח להגיע לארץ וכשהגיע הוא אושפז בבית חולים מיד. מצאנו את המומחה בארץ לטיפול במחלות טרופיות והוא הצליח בסופו של דבר לזהות מה יש לו ולטפל בו עד שהחלים. היה לנו מזל מאוד מאוד גדול. ממש נס: שחזר בשלום מאפריקה ושהחלים מהמחלה.

את בעלי ארתור הכרתי בארץ, התחתנו ונולדו לנו ילדים. לצערי בעלי לא זכה לאריכות ימים. מותו של בעלי אירע באופן פתאומי. בעלי עבד במחשבים ויום אחד כשחזר מהעבודה אמר שאינו מרגיש טוב והלך לנוח. הלכתי לבית המרקחת לקנות לו תרופות וכשחזרתי כבר היה ברור שהוא עובר אירוע לבבי וחייבים לקרוא לאמבולנס. האמבולנס הגיע, אבל לא הצליחו להציל אותו מהתקף הלב שעבר. אחרי מותו עברתי תקופה קשה מאוד. לא ידעתי איך לחיות בלעדיו, איך לעשות כל מיני דברים שהוא היה אחראי עליהם בבית. לא ידעתי מה יהיה ולא היו לי הרבה כוחות להתחיל מחדש. מה שעזר לי בסופו של דבר היה שהבת שלי שחיה בניו יורק חזרה לארץ להיות איתי וכמה חודשים לאחר מכן, נולדה לי נכדה. הבת שלי והטיפול בנכדה שלי אילצו אותי לחזור ולחיות. במשך חיי טיילתי ברחבי העולם ונהניתי מאד. אני מורה כבר 50 שנה, כיום פנסיונרית ועדיין מקבלת תלמידים להעשרה באופן פרטני.

הזוית האישית

עמליה: גיליתי דמות מעניינת, המפגשים עם לילי היו מפרים. נפגשתי איתה פעמים רבות למרות הקורונה, למדתי היסטוריה של הארץ ושל החיים המיוחדים שלה.

לילי: שמחתי להכיר את עמליה, ונהניתי לחבר אותה אל העבר שלי וההיסטוריה של עם ישראל.

מילון

מדינת מלאווי
רפובליקת מלאווי (באנגלית: Republic of Malawi) היא מדינה במזרח אפריקה, הגובלת בטנזניה בצפון, בזמביה במערב ובמוזמביק במזרח ובדרום-מערב. בירתה והעיר הגדולה במדינה היא לילונגווה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היה לנו מזל מאוד גדול. ממש נס: שבני חזר בשלום מאפריקה ושהחלים מהמחלה“