מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכות גדולה להיות נכדתו של מנהיג ומחנך – חכם שמואל ברוכים

נכדתו של חכם שמואל עם הנער אלעד ולנסי
חכם שמואל ותלמודו בידו
עלייתו לארץ של סבי והשפעתו על קהילת יהודי כורדיסטן האיראנים

שמי עטרה שגב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי אודות סבי חכם שמואל ברוכים:

בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, יהודי כורדיסטן האיראנית השוכנת בצפון מערבה של איראן, שיוועו לעלות לישראל. הדרך לארץ עברה דרך טהראן. יהודי העיר סקיז (אחת הערים הגדולות) ומנהיגה הרוחני חכם שמואל ברוכים, שאת סיפורו נספר בהמשך, שלחו מכתבים לוועד העלייה המרכזי בטהראן, במכתב ביקשו להעלות יהודים אשר לא שפר עליהם גורלם. מסופר על משפחות מרובות ילדים אשר איבדו את כל רכושם בשל הרדיפות והם חיים בחוסר כל. כך נשלחו עוד ועוד ובקשות תוך כדי הנהירה לטהראן, חכם שמואל ברוכים לא המתין לקבלת אשרות עלייה מהוועד המרכזי בטהראן, והחליט להעלות בדחיפות את יהודי עירו בגלל הסכנה הממשית לחייהם. החכם יעץ לעשות כך גם לראשי הקהילות האחרות.

בחודש ינואר בשנת 1950 הגיעו לטהראן 200 פליטים מכורדיסטן האיראנית. ציון כהן, שהיה יושב ראש הועד העלייה המרכזי בטהראן, שלח מכתב ל"מוסד לעלייה" בארץ ובו הוא אומר שיש לשייך את יהודי כורדיסטן האיראנית לקבוצת "הגלויות המתחסלות" בשל הסכנה לחייהם. במכתב הוא מבקש להעלותם ארצה בדחיפות.

בחודש פברואר 1950 הגיעה לטהראן קבוצה של 600 איש על דעת עצמם בלי לקבל אישורי עלייה, הם עשו דרך ארוכה בשלג ובקור עם רכושם על גבם. במחנה עולים א' היה צפוף ולא היה מקום, וכך נאלצו השליחים באיראן לשכן אותם בבית הקברות שהיה במרחק שמונה קילומטרים מטהראן. ציון כהן פנה בדחיפות לארץ בבקשת עזרה. בחודש מאי 1950 שהו כשלושת אלפים יהודי כורדיסטן האיראנית במחנה המאולתר בבית הקברות, הם וכל אשר להם ממתינים לעלות לארץ ישראל. הם הקימו אוהלים משמיכות בד ומחצלות מרופטות למחסה בבוא הלילה. בשבועות הראשונים מתו במחנה יותר משלושים איש, רובם ממגפת הטיפוס. קבריהם היו במרחק צעדים ספורים מאהל בני המשפחה.

ילדים רבים נוספים פרפרו בין חיים למוות. בחודש יוני בשנת 1950 בא לבקר במחנה בית הקברות ד"ר יוסף שוורץ, מנהל הג'וינט האירופי, הוא נחרד לראות 4,000 יהודים מתגוללים בינות מצבות וקברים, כל איש ביצר לעצמו פינה אישית ולא היו שום סידורי מחנה. ארגון הג'וינט הקדיש כמאה אלף דולר למתן עזרה דחופה למחנה הפליטים בבית הקברות. בעזרת הג'וינט והסוכנות היהודית בטהראן, הוקם מחנה בבית הקברות מחנה ארעי. את המחנה ריכז אברהם ארנן, שליח המוסד לעלייה ב', ולובה לוין נציג הג'וינט.

בתחילת חודש יולי 1950 ביקר בטהראן יצחק רפאל, נציג הסוכנות היהודית, והוא הורה להעביר את ועד העלייה באיראן מידי שליחי מוסד לעלייה לידי שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות. שמו הרשמי של המחנה היה מחנה ב'. חכמי הקהילה גמרו אומר לכתוב לשרי הממשלה מכתבי בקשה לזירוז העלייה כי התקשו להאמין שגדולי ממשלת ישראל יודעים את סבלם ומחרישים. משה שפירא, מנהל מחנה ב', כתב במכתבו אל אנשי הסוכנות בארץ כי אכן דרי המחנה מתאימים לקליטה בארץ וכי צורת ההתיישבות המתאימה להם היא מושבי עובדים. מדי חודש בחודשו על פי מכסה הוסעו מועמדים מדיירי המחנה במשאיות לנמל התעופה בטהראן ומשם טסו בטיסה ישירה לישראל כשבכל מטוס רק 80 מושבים.

אולם מכסת העלייה שהוקצבה הייתה זעומה – רק 350 איש לחודש. חכם שמואל כתב מכתבים לבן גוריון על מנת להגדיל את העלייה, לבסוף הוקצתה עלייה של 600 – 800 איש לחודש וכך עד סוף חודש פברואר בשנת 1951 עלו ארצה כמחצית מיהודי כורדיסטן האיראנית. מחנה ב' נסגר בארבעה במרס 1951 ויושביו הועברו למחנה א'. וזו סיפורה של קהילה בהנהגתו של חכם שמואל ברוכים, שלא הפסיקה לחלום על שיבה לציון.

חכם שמואל ברוכים נולד בשנת 1889 בעיר היהודים בוקאן. מגיל קטן שמואל היה אוהב את התורה בכל ליבו ולמד בה בכל זמנו הפנוי, אחד מהספרים העיקריים שלמד בו היה של הבן איש חי. בימים רץ לבית הכנסת בלהט לתורה ובלילות היה לומד לאור הירח המלא וכשלא היה ירח מלא למד לאור נר או עששית. מתוך 24 שעות ישן חמש שעות ביממה וכל שאר זמנו הקדיש לתורה, מרוב חוכמתו האדירה הוא ידע קרוא וכתוב מגיל 5.

כשהיה בן 16 התייתם מאביו ואחר כך מאמו. לפי סיפור חייו, אנו מבינים שהוא צמח מזה שהוא התייתם בגיל צעיר, הוא נהיה עצמאי. הוא הבין שאם הוא לא ידאג לעצמו ולא ילמד, אין מי שיעשה את זה בשבילו, הוא לקח איתו אחיו הקטן, רפאל, לכל מקום, דאג לו ופירנס אותו. עובדת היותו יתום גרמה לו להיות  נחוש יותר לשמור על העם היהודי שלא ימיר את דתו, ודאגה לעלות לירושלים. שני אחיו עלו לישראל 30 שנים לפניו, הוא לא עלה איתם כי הוא הבין שיש לו תפקיד משמעותי בקהילה שהוא היה בה, רק לבסוף הוא מימש את מטרתו לעלות לארץ.

כבר בגיל 16 הוא החליט שהתורה תהיה כל עולמו. בשנת 1912 לפני קום המדינה הוא לקח את אחיו הקטן ונסע אתו לסולימאניה באזור הגבול בין איראן לעיראק, שם היה ישוב יהודי הכי גדול באותו תקופה. הוא נוכח לדעת שאין הם מכירים את השפה העברית, ולקח לו למטרה ללמד אותם את השפה העברית והתורה. הוא היה חכם וגאון כריזמטי, הוא התחבר לקהילה היהודית, האנשים בקהילה העריצו אותו, את פסקי ההלכה שלו ואת היחס המיוחד והרגיש כלפי היהודים. אחרי כמה זמן פרנסי העדה של סקיז, האזור שבו גדל עד גיל  16, רצו להקים בית ספר גדול וביקשו שיחזור אליהם להיות מורה ומחנך. הוא חזר אליהם, שם לימד עברית לראשונה והיסטורית עם ישראל, כדי שהיהודים שהיו שם ידעו מאיפה הם באו. היחסים בין הקהילה לגויים היו טובים אבל הם תמיד שמרו על זהותם היהודית. חכם שמואל היה עוזר לכל הקהילה כולה.

מסופר שיום אחד בת של איש מהקהילה נפטרה, לבת היה ילד בן 7. הנכד של האיש לא יכל לומר קדיש לבד, והסבא הצטרף אל "הקדיש". הנכד חזר אחרי המילים של סבו והסבא אחרי הקדיש פרץ בבכי כל פעם מחדש. חכם שמואל ראה זאת וביקש מהסבא שלא יגיד עם הנכד קדיש וחכם שמואל ליוה את הנכד. שנה שלמה אמר עם הילד קדיש לכבוד האימא.

כמה מהתפיסות והערכים שהיו לחכם שמואל הם צניעות, ענווה, עזרה הדדית, אהבת ארץ ישראל, שמירה על התורה. היה אכפת לו מהתורה כי בתורה יש את כל המוסר היהודי, הוא דרש מהקהילה לחיות בצניעות וענווה ולכבד זה את זה, תמיד לפתור בעיות בדרכי נועם וכך הקהילה גם עשתה. ניכרת השפעתו הרבה של חכם שמואל על הקהילה לפי התנהגות הקהילה. הוא חשב שהאדם צריך שילוב בחיים עבודה ותורה, שאדם צריך לפרנס את עצמו וללמוד תורה, ובקהילות החרדיות לא היו בכיוון הזה. הוא היה בין האנשים הבודדים והנדירים שדבק בעניין זה.

באותה תקופה היו פרעות בארץ ומלחמות בין היהודים לאויבים מסביב. היו שמועות בעיר סקיז שיש צרות לעם ישראל וחיילים בארץ מתים, האנשים בעיר היו צמאים למידע על מה קורה בארץ. באחד הלילות, אחד הילדים הגיע אל ביתו של חכם שמואל בחושך וביקש מהחכם לבוא אל אבא שלו. "קול ישראל" – כך נקראו החדשות באותו תקופה, הם ביקשו שחכם שמואל יתרגם מה אומרים בחדשות. חכם שמואל סיפר מה שאמרו ברדיו לקהילה, וחייב את כל הקהילה לבוא לבית הכנסת, לצום יום שלם ולהתפלל למען חיילי ישראל ומדינת ישראל. בשלב מסוים באו שליחים לארץ ואמרו שהמדינה הולכת לקום והמדינה החלה לאסוף צבא ולהכין את מוסדות המדינה כדי שברגע שתקום המדינה יהיה הכל מוכן.

הקהילה של חכם שמואל תרמו כסף רב לישובים בישראל כמו חברון וצפת שהיו במצב עוני קשה, הכסף מאוד עזר להם. כשקמה המדינה חכם שמואל העביר כרוז בין כל הקהילות היהודיות בישובים שהיו היהודים גרים בין הערבים, והלהיב את כל הקהילות לעלות לארץ ישראל. בתוך כמה ימים כל המקום התרוקן מיהודים, תחילה הגיעו כל הקהילה ושמואל לבית הקברות בטהראן במשך מחצית השנה, כדי להעלות את כולם לאט לאט. התנאים היו קשים: לא היה להם אפילו איפה לגור, הם מצאו להם מחסה בין הקברים ושם חיכו עד שיעלו לארץ. יום אחד באו ראשי קהילה עשירה אל חכם שמואל והציעו לו מקום מכובד במלון לו ולמשפחתו, משום שראו שזה לא יאה שמישהו במעמדו יחיה בתנאים האלה. הוא לא רצה לעזוב את קהילתו וסירב לבקשתם, ונשאר עם הקהילה עד שעלו לארץ. אחת מפעולותיו של חכם שמואל, לפני שהם עלו לארץ, הייתה שניסח איגרת לדוד בן גוריון. באיגרת החכם סיפר על בני קהילתו ועל אהבת ציון העמוקה שלהם. חכם שמואל מינה את שלום חמני כנציג מול הסוכנות היהודית למימוש חזונו, לעליית יהודי כורדיסטן האיראנית לארץ ישראל ובזכותו עלו בני הקהילות.

הם עלו לארץ בשנת 1951. חכם שמואל וקהילתו גרו בתחילה בבית עולים שבגבעת שאול. כשחיפשתי מידע, מצאתי שהוא הגיע תחילה לבית עולים בגבעת שאול ורק אחר כך הועברו למעברה. על בית העולים נכדתו – עטרה – לא סיפרה. מתמונה שראיתי אפשר לראות את גבעת שאול ועליה היה בנוי בית העולים באותו תקופה. הגבעה נראית די עגומה ולפי איך שבנויה הגבעה רואים את הדלות והאמצעים המועטים שנתנו לעולים. רואים שהדרך לא סלולה, משופעת ולא יציבה.

משם הם עברו למעברות. במעברה, סיפרה לי נכדתו-עטרה שגב, על הקשיים שחוו שם: הם גרו בצריפים או אוהלים במעברה באזור גבעת שאול בירושלים. מעברות היו יישובים זמניים שהיו בישראל בשנות ה-50. באוהל אחד גרו ארבע משפחות: חכם שמואל, הילדים של חכם שמואל, אחים שלו והילדים שלהם. בשנת 1951 היה אחד החורפים הקשים בארץ, ירד שלג כבד בירושלים. לבן של חכם שמואל נולד תינוק. הם לא ידעו מה לעשות. גיסתו של חכם שמואל שטיפלה בילדים של פרופסור, הייתה עצובה ובכתה. שאלו אותה למה, והיא סיפרה שבאיזה אוהל יש אישה עם תינוק והם לא יודעים איך לשמור על התינוק מהקור. הפרופסור בא למעברה, לקח את התינוק ושיכן אותו בבית שלו במשך שבועיים עד שהחורף חזר למצב נורמלי. אותו פרופסור לימים, אחרי עשרות שנים, היה המרצה של אותו תינוק. באחת הפעמים סיפר לו הפרופסור על המקרה שהציל אותו.

הסוכנות פיזרה את הקהילה בישובים בגבולי הארץ, כדי לשמור על גבולות ישראל. באותה תקופה, הישובים סבלו מפרעות על ידי הערבים, אלימות וטרור. חכם שמואל נסע אל המושבים וחיזק את תלמידיו ובני הקהילה שלא לעזוב את האדמה ולהישאר חזקים למרות הפרעות. אכן, אם הם היו עוזבים, היינו מפסידים את ארץ ישראל. גם התושבים הוותיקים יותר, המושבות שהיו שם לפניהם, לא סייעו בידם ולא היו מוכנים להתחלק איתם במשאבים שלהם, כמו: פרות, מים, אישורים לגדל תרנגולות ועוד.. אחת מפעולותיו למען הקהילה, הייתה שינוי הגישה בעניין התרומות למשפחות עם קשיים כלכליים. הוא מינה קבוצה של אנשים שיבדקו מי הם המשפחות שיש להם קשיים כלכליים ושיתנו למשפחות את הכסף שהם זקוקים, בדרך שאף אחד לא ידע מזה, כדי לא לבייש את המשפחות. בעקבות המצב, תלמידיו של חכם שמואל הגיעו להחלטה. הם ריכזו את כל המושבים שהיו שם ובחרו להם ראש מועצה משלהם כדי לשנות את המצב, על מנת שיכירו בהם ויקבלו משאבים בדומה לישובים הוותיקים. מבין כל המועמדים של המושבים בשנות ה- 60, נבחר תלמידו בן 24, שלום חמני, איש נמרץ  בעל תכונות של הנהגה והובלה.  גם במושב פטיש עשו אותו דבר וכך הם הצילו את הישובים של עדות המזרח מרעב וגרמו לחלוקה שוויונית. בזכות זה אנשי עדות המזרח החלו להתפתח, לבנות בתים לייצור בגדים ומזון.

מימין: קהילתו של חכם ברוכים, משמאל: חכם שמואל עם אחד מתלמידיו

לחכם שמואל היה חלק נכבד בתקומת מדינת ישראל ועם ישראל. הוא היה זה שגרם להביא את כל העדה שלו לישראל, לימד את השפה העברית והכין את תלמידיו לעלייה בצורה הטובה ביותר. בזכותו, הם השתלבו בארץ בצורה מוצלחת. בני העדה שלו לא התלוננו אף פעם, כי הם דיברו עברית וידעו את ההיסטוריה יותר טוב ממי שהיה בארץ לפניהם וככה הם לא נפגעו ממי שהיה פה. הקהילה מיד השתלבה בתחומים רבים כמו בחקלאות ופוליטיקה, זו הייתה הצלחתו של חכם שמואל. שניים מתלמידיו של חכם שמואל היו חברי כנסת: אליעזר אבטאבי במפלגת המפד"ל והשני ח"כ זכאי במפלגת העבודה. הם קידמו את האינטרסים, בעיקר של עדות המזרח. למרות הקושי להשתלב במדינה הם פתחו אפשרות שיהיה לעדות המזרח מעמד וקול. הכל בזכות חכם שמואל שהשקיע בלימוד ההיסטוריה של העם ולימוד השפה. כשהיו יושבים עם הוותיקים, יצא שהתלמידים ידעו פי שתיים מאלה שהיו לפניהם בארץ. הוא לימד אותם והכין אותם היטב לקראת העלייה. אחרי שגר בבית עולים ובמעברה, החכם שמואל גר בשכונת קטמון שבירושלים והתמסד שם ללימודי תורה והנהגת בני הקהילה. גם בארץ השקיע מאד באנשי קהילתו הרחוקים. הוא הלך ברגל משכונת קטמון שם גר עד שכונת ממילא בשבתות כדי לשבת ולתת דרשות לאנשים שם, לחזק אותם וללמד אותם תורה. כשהוא עלה לארץ הציעו לו לעבוד במשרד הדתות ושיכינו אותו להיות הרב הראשי של ירושלים, הוא עבד שם שבוע וברח, משום שהוא לא רצה לאבד את עולמו. הוא טען שמי שעובד במקומות אלה מאבד מהעולם הבא שלו. חכם שמואל נפטר בשנת 1979 כשהוא בן 91 שנים. ראש עריית ירושלים, טדי קולק, שהיה חילוני גמור, דרש שיהיה רחוב על שם חכם שמואל ברוכים בירושלים. הוא ראה כמה חכם שמואל אהב את הארץ, כמה היה אכפת לו מהעם ומהאחדות בעם. חכם שמואל היה כותב שירים מאייר ומצייר את השירה שלו, באוניברסיטה העברית השירים שלו היו דוגמה לשירה הדתית (שירה עם תפיסת עולם דתית), הוא גם כתב מילון ארמי-עברי.

חכם שמואל ברוכים

אם היינו שואלים אותו מה הוא רוצה לספר לדורות הבאים, הוא היה אומר: לשמור על הערכים והמוסר והחינוך היהודי. בנו, חגי ברוכים, היה מנהל בית הספר האיזורי בנוחם, הלך בדרכו וניסה לקרב בין כל העדות בעם. הוא היה נגד גזענות ובעד שמירת האחר ואמר כמה חשוב לא לפגוע בגויים, לא לבזוז את ממונם, כי גם אלוהים ברא אותם כמו כולנו, ולדבוק בתורה והערכים של התורה שהחכם לימד.

אלעד ולנסי: כאשר נודע לי על התיעוד שהוא בנושא העלייה, העליתי לעצמי השערות האם העבודה תרתק ותעניין אותי כמו שקיוויתי? האם אני אצליח להסביר אותה בצורה ברורה מפורטת אבל גם מעניינת? מה שהכי ציפיתי לו היה סיפור העדות שבו יכולתי לשאול את כל השאלות שהיו לי על החכם שמואל את הנכדה שלו, היא בעצם העבירה לי באופן נפלא את כל הסיפור של החכם. חששתי שלא אדע מה לשאול את המספרת, שהשאלות שלי לא מספיקות בשביל הסיפור. לשמחתי הרבה, מספרת העדות סיפרה לי דברים גם שלא שאלתי ככה שהיה לי מספיק חומר לסיפור. הייתי מרותק מהמעשים שהחכם שמואל עשה, שמחתי שעשיתי עליו תיעוד כי הבנתי שהוא עשה המון בשביל הארץ שלנו וליהודים בכלל. זה כבוד בשבילי לכתוב על אדם כזה חשוב, הייתי שמח ואפילו נרגש. בהתחלה לא נתפס לי איך החכם עבר כל כך הרבה קשיים בשביל לעלות עם קהילתו לירושלים ולמרות כל הקשיים הוא לעולם לא איבד תקווה.

משפחתו של חכם שמואל בחתונת בנו

בזמן הריאיון עם נכדתו, היא אמרה את המשפט הבא: "הם בחרו בו, הוא לא בחר בהם, הם בחרו בו" כתשובה לשאלה ששאלתי אותה, על איך בעצם הפך החכם לרב הקהילה. היא אמרה לי שהחכם שמואל לא הציע את עצמו להיות רב הקהילה, אלא שהקהילה רצתה אותו. המשפט מאוד סיקרן אותי אני בתחילת הראיון, לא הבנתי איך זה הגיוני שקהילה שלמה מסכימה על רב שהוא אפילו לא הציע את עצמו. בהמשך שמעתי עוד ועוד על החכם והבנתי שהייתה לו אישיות מיוחדת, אישיות חכמה, כריזמטית וכובשת שזה הסביר לי את המשפט שכל כך התפלאתי לשמוע.

מצורף סרטון תיעוד ועדויות על חייו והשפעתו של חכם שמואל על הקהילה.

סרטון וידאו: חכם שמואל מנהיג ומחנך דגול

הזוית האישית

עטרה שגב: נהניתי מאד לספר את סיפורו של סבי. היה לי העונג להתראיין על ידי התלמיד אלעד שהיה כולו סקרנות, התעניינות ורגישות.

אלעד ולנסי: מהמפגש למדתי על החיים של היהודים פעם כמה הם סבלו רק בשביל להגיע לארץ וגם בארץ היו להם תנאים לא פשוטים עד שהתמקמו בצורה מלאה. לקח זמן לשמוע את כל זה, המפגש באמת נתן לי להעריך את המקום שאני נמצא בו שזה לא מובן מאליו שאני עומד על האדמה שאנשים לפני סבלו כדי להגיע עליה ואני קיבלתי אותה במגש של כסף. למדתי גם על עצמי שאני יכול להתחבר לקושי שאדם אחר מספר לי ואפילו להרגיש הזדהות והבנה לאותו המצב. למדתי גם שאני אדם סקרן: באמת סיקרן אותי כל הסיפור המרתק של החכם. מדהים בעיניי שגם סיפור שהתרחש לפני עשרות שנים עדיין יכול לעניין ולסקרן אותי.

מילון

סולימאניה
סולימאניה היא העיר השנייה בגודלה בכורדיסטן העיראקית, היא ממוקמת בצפון-מזרח עיראק. סולימאניה מונה כיום כמיליון ושמונה מאות אלף איש והיא כמרכז תרבות וכלכלה של אזור כורדיסטן, העיר נוסדה בשנת 1784 על ידי הנסיך הכורדי איברהים פאשא באבאן, אשר קרא את העיר על שם אביו. אחרי מלחמת העולם הראשונה סולימאניה הפכה למרכז ללאומיות הכורדית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991 נשלטת העיר על ידי שלטון אוטונומי כורדי, והיא הפכה להיות אחת הערים המרכזיות בו. היהודים הראשונים שהגיעו לסולימאניה היו בשנת 1784. הם חיו ברובע מיוחד ונהנו מחיים שלווים. רוב יהודי סולימאניה, כ-300 משפחות, עלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" בשנת 1951. בשנת 1961 נפתח בעיר מוזיאון סולימאניה, שהוא מוזיאון לארכאולוגיה השני בגודלו בעיראק. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הערכים שהיו לחכם שמואל הם צניעות, ענווה, עזרה הדדית, אהבת ארץ ישראל, שמירה על התורה, כי בתורה יש את הכל“