מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות שחרותים בלב

לטיפה(עדינה) עם הודיה וליאון
לטיפה(עדינה) עם 2 ילדיה לפני העלייה לארץ
הילדות בסוריה המעבר לאמריקה והעלייה לארץ הקודש

שמי לטיפה, עדינה אלבוקאי, נולדתי בתאריך 14.2.1971 בסוריה בעיר דמשק, תלת אלחג'רה, להוריי ג'ק חיים ג'נאני ואדל אלבוקאי. הוריי קראו לי לטיפה (עדינה) כי אימא שלי חשבה שמתאים לי השם הזה – הייתי קטנה ועדינה.

אבא שלי ג'ק חיים ג'נאני ז"ל נולד בסוריה לפני שמונים שנה ועסק במכירת בדים. אבי היה איש טוב ושקט. עזר לחתן את כל אחיותיי –  שילם כסף לחתן, מכר חנות יקרה וקנה יותר זולה וכל הזמן היה אומר שהכל עניין של מזל. אמי התחתנה בגיל 14, הייתה עקרת בית, מסורה לבית ולמשפחה. היא היתה אישה אוהבת, מחבקת ומלטפת תמיד.

חיינו חיים פשוטים מאוד. לא היו הסברים על הסכנות שעלולות לקרות. אני זוכרת את עצמי משחקת באופניים בגיל שש. הייתה גבעה ליד הבית וכל הזמן הייתי עולה ויורדת באופניים במהירות בלי לחשוב שעלולה לעבור מכונית ולדרוס אותי. כשירדתי עם האופניים "נכנסתי" בחנות קטנה ליד הבית. כל הידיים והרגליים שלי השתפשפו והיו לי כאבים שבוע שלם. פתאום קלטתי שעברה מכונית מאחוריי… ניצלתי בנס והיה לי מזל.

בגיל  שבע אימא שלחה אותי להביא בדיקות של אחי הקטן (שהיה בן חמש) היינו צריכים לעבור כביש מסוכן. אח שלי שאל אותי איך נעבור את הכביש? עניתי לו: "אני רצה ואתה תרוץ אחריי". עברתי את הכביש ראשונה והוא רץ אחריי ודרסה אותו מכונית. בהתחלה לא הבנתי מה קרה וביקשתי ממנו לקום, להמשיך ללכת ולהביא את הבדיקות… לא הבנתי למה הוא לא קם. מסתבר שהיו לו כאבים חזקים ברגל והוא לא הצליח לקום. בדיוק עבר שם חייל, עצר את המכונית ונסענו לבית חולים.חזרתי עם החייל לבית שלי להודיע לאמי על המקרה. אימא התחילה לבכות ורצה איתנו לבית חולים, אחי היה עם גבס במשך חודש וחצי.

עוד מקרה שחרות לי בראש, שאח שלי חגג יום הולדת 20 עם שני חברים שלו והם בילו עד שעה 12 בלילה בבית של חבר. יום אחרי זה בבוקר בשעה חמש וחצי, באו אלינו אנשים ודפקו חזק בדלת. כל הבית נבהל, משכו את אחי ממיטתו ולקחו אותו ולא ידענו מה עלה בגורלו, כלום במשך שישה חודשים. אימא ואבא לא הבינו למה לקחו אותו ומה הוא עשה.

הורי שילמו הרבה כסף ונכנסו לאחראי של המוסד הסורי "אל מוחבארת". אמרו להם, שהם חושדים שהוא מבריח אנשים לישראל והם בודקים את העניין. ראש העדה שלנו, אלבר חמרה, עשה הרבה מאמצים כדי לדעת לאן לקחו אותו. בסוף ידענו שעינו אותו, שמו אותו בחדר מטר על מטר, ששם עשה גם את צרכיו… הוא קיבל מכה חזקה מאחד השומרים שהעיפה לו את הלסת הצידה, מכה שחייבה אותו בניתוח דחוף. שילמנו עוד הרבה כספים עד שידענו איפה אחי נמצא. הצלחנו להעביר אותו לבית חולים צרפתי, שם עבר ניתוח ואחרי הכל הסתבר שהוא חף מפשע. בינתיים שנה שלמה לא יכול היה לאכול שום דבר מוצק רק טחון.

גדלתי במשפחה של עשר נפשות. אבא, אימא ושמונה אחים. אני הייתי הילדה השישית בבית. היינו חמש בנות ושלושה בנים. תמיד אבא שלי אמר, שברגע שנולדתי היה לו מזל והוא פתח את החנות הראשונה שלו והתחיל להצליח בחיים.

משפחת ג'נאני – המשפחה שלי

בבית הספר היסודי למדנו בבית ספר אליאנס, ובחטיבה למדנו בבית ספר תלמוד תורה.

גרנו בשכונה יהודית ובאמצע היה המוסד הסורי – שמרו עלינו שלא נברח מהמקום. גרנו בבית עם שני חדרים ועוד שני שכנים. בשני החדרים היו ארבע ספות, מטבח ושירותים אחד משותף לכל השכנים. היינו ישנים על מזרונים על הרצפה וחלק ישנו על הספות. הייתה לנו מכונת כביסה ידנית. הכל היינו עושים בבית – מכינים ריבות, רסק עגבניות, יין, ערק, מי ורדים, גבינות… אני זוכרת את המאכלים המיוחדים של אימא – הקישואים הממולאים שהיו מייבשים אותם כי בחורף לא היו קישואים, חצילים ממולאים ומיובשים, קובות, לשון, סמבוסק עם גבינה, כעכים, ביסקוויטים מיוחדים ואת כל זה אני מכינה גם היום בבית שלי.

בחדרים בבית היינו רק ישנים ועושים את עבודות הבית, ובחוץ היינו משחקים – הייתה לנו חצר גדולה עם גג ושם היינו משחקים בקלאס, חמש אבנים, מחבואים…

כל האירועים היו בבית (חתונות, ברית מילה, בר מצווה) כדי לשמור על הכשרות. היו מביאים זמר ומכינים את האוכל. כל מי שיש לה אירוע בבית, הייתה יושבת ומבשלת הרבה מאוד זמן, והייתה שמחה גדולה. שמענו מוזיקה ערבית (אום כולתום, עבד-אל-חלים).

היה מותר לנו לטייל רק בדמשק, חאלב, ולטקיה. כדי לצאת לטייל היינו חייבים להודיע למוסד הסורי לאן אנחנו יוצאים לטייל ולכמה זמן. היינו לוקחים כמעט את כל הבית איתנו, כלים, אוכל, קופסאות שימורים, כדי לשמור על הכשרות.

בלטקיה היה ים והיה בית מלון ענק (מונתג'ע סורי). זה היה בית מלון מפואר, רוב הסורים היו הולכים לשם וכל החדרים היו מול הים. משם היינו נוסעים לגז'ירה ארווד ושם אני זוכרת שהיינו לוקחים סירה קטנה. פעם אחת הייתה סערה מאוד גדולה וכמעט טבענו. אבא שלי התחיל להגיד שמע ישראל, הרגשנו את המוות בעיניים ופתאום נרגע הים. היה לנו מאוד כיף שם.

שמרנו את קדושת יום השבת והחגים. אני זוכרת, שבחג הפסח משפחת לוז היו מכינים לנו מצות לחג, ואחרי התפילות בחגים כל הגברים היו נוהגים לבקר את כל המשפחות היהודיות הקרובות כדי לשמור על קשר קרוב בין המשפחות.

למדתי בבית הספר השכונתי שהיה ליהודים וגם לנוצרים. זוכרת שהיו לי חברות – למדנו יחד, עזרנו אחת לשנייה ושיחקנו יחד. כשהיינו הולכים אליהם הביתה לא היינו אוכלים כלום בגלל הכשרות והם היו מכבדים את זה מאוד.

לא היו שום טיולים בבית הספר, בית ספר נועד רק ללימודים. בחופשת הקיץ היינו מחפשים עבודה במפעלי תפירה במקום להיות בבית במהלך החופש. אחרי סיום לימודי בבית הספר היסודי, עברתי לחטיבה בבית ספר תלמוד תורה. היה זה בית ספר בלי ערבים וכך נפרדתי מהחברות שהיו לי. בחטיבה הייתי עד גיל חמש עשרה, יצאתי לחופשת הקיץ ושם עבדתי במפעל של כובעים.

 ההכרות עם יוסף

הבנות שאלו אותי אם מישהו מבני הדודים שלי ירצה אותי.. במי אבחר? אמרתי להם ביוסף שהיה בחור ממש חמוד ומצחיק. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קרוב. פתאום אחותו של יוסף נסעה לטורקיה להתחתן והיה לו מאוד קשה שלא יראה אותה יותר. בדרך חזרה מהמפעל ראה אותי יוסף בפעם הראשונה ומרחוק חשב שאני אחותו כי הייתה מאוד דומה לי. הוא דיבר איתי בפעם הראשונה ושאל אותי: "האם אני לטיפה בת דודתו"?  כי הייתי מאוד צעירה והוא מכיר את האחיות הגדולות שלי. עניתי לו בבושה ובלי שאף אחד יראה אותנו. עניתי: "כן, אני לטיפה".

באותה תקופה סבתא שלי לקתה באירוע מוחי והייתי כל שבת הולכת אליה לעזור לה. גם אימא של יוסף (שהיא אשתו של דוד שלי) הייתה אצל סבתא שלי. כשחזרה לביתה שאלה את שלושת הבנים שלה: "מי רוצה להתחתן? יש ילדה יפה וחמודה". היא  סיפרה עליי … יוסף אמר שהוא ראה אותי ברחוב והוא רוצה להתחתן איתי.

כך נוצרו הזדמנויות להכיר ולהתחתן. בסוריה הייתה בעיה מאוד גדולה, היו יותר בנות מבנים. בגלל זה הרבה משפחות חיתנו את הבת בדרך כלל בגיל 13-17. בחורה שהגיעה לגיל 18 ולא התחתנה, אמרו עליה שהיא "לא בסדר", כיוון שאמרו שאם היא הייתה טובה היא הייתה כבר מתחתנת. החתן היה שולח שליחים כדי לבקש את הבחורה לחתונה ולבקש עבורה כסף. אם לאבא של הכלה היה כסף אז הם היו מתחתנים ואם לא אז לא היו מתחתנים ועוזבים אותה. ההפרשים בין הגברים לאישה היו גדולים מאוד. אפילו הפרש של 14-20 שנה. אם הבחורה לא הייתה מצליחה להתחתן עד גיל 18, בדרך כלל זה היה או כי הילדה לא הייתה יפה או כי לאביה לא היה כסף, במקרה כזה  היא נאלצה לחפש חתן מחוץ לסוריה. בדרך כלל הבחורות טסו לבד לאמריקה ושם הסוכנות היהודית הייתה עוזרת להן למצוא חתן. המעבר לאמריקה היה קשה מאוד, בגלל שהאישור היה רק לכלה עצמה ולא לשאר המשפחה, והיה קשה מאוד במדינה זרה בלי לדעת את השפה ובלי המשפחה. הממשלה הסורית לא הרשתה ליהודים לעזוב את סוריה. יש בנות שלא הצליחו להתחתן באמריקה, אז הן עברו לישראל ואז הקושי היה אפילו גדול יותר. ברגע שאותן בנות הגיעו לישראל חתמו להן חותמת בדרכון שלא מאפשרת להן לחזור לסוריה.  אם הן היו חוזרות, היו תולים אותן ואז ההורים היו מאבדים את הבנות.

יוסף הציע לי נישואין דרך עשרה אנשים מבוגרים שבאו לבית של הוריי לבקש את ידי ולקבוע באיזה סכום אבא שלי מוכן לעזור לחתן. אחרי שהכל הסתדר והסכמתי לנישואין, התארסנו והתחלנו לצאת יחד.

נסענו ל"מרדיאן" – מלון מפואר שבחוץ היה בית קפה. שם יוסף הזמין פיצה שהייתה מאוד קריספית. באתי לחתוך את הפיצה ופתאום עפה החתיכה של הפיצה לכיס החליפה של יוסף ושנינו התפוצצנו מצחוק והתחלנו לדבר כאילו שאנחנו מכירים שנים. היה לנו כיף ביחד, יוסף לא רצה לחזור וביקש שנמשיך לבלות.. נסענו לדיסקוטק.

התחלנו לרקוד עד שעה 3:00 בלילה וכשחזרתי אימא שלי חיכתה לי וצעקה עליי… ואמרה: "זאת הפעם האחרונה שאת חוזרת בשעה כזאת". כך אני ויוסף היינו מבלים שלוש פעמים בשבוע עד שיוסף החליט שהוא רוצה לראות אותי יותר…

והתחיל להגיע יום יום בבוקר אלינו לבית הוריי להגיד לי שלום מחוץ לדלת, לדבר איתי קרוב לרבע שעה ולנסוע לעבודה. יוסף עבד בחנות של בגדי גברים וחליפות לחתנים יחד עם האחים שלו.

היה נהוג כל ימי חמישי להזמין את החתן לארוחה משפחתית. כל אחד גר בביתו עד למועד החתונה במשך שמונה חודשים, עד שההורים שלו קבעו זמן להתחתן. החתונה הייתה בבית החדש שלנו עם הוריו של יוסף  אחרי חג סוכות. קיבלנו הרבה מתנות – סירים, מחבתות, צלחות, מצעים למיטה…

החתונה שלי בתאריך: 10/10/1988

בבית היו שנים עשר חדרים ענקיים וחצר גדולה עם מפל מים בתוכה. בעלי השקיע זמן רב יחד עם הפועלים בתכנון ויצא בית מושלם. יוסף המשיך לעבוד בחנות לבגדי גברים ונעליים ואני נשארתי בבית (הנשים לא יצאו לעבודה בחוץ, הן היו עקרות בית). לאחר שנתיים נכנסתי להריון. בבדיקת אולטרסאונד נאמר לנו שיש בן זכר. ילדתי בת ראשונה (מירי על שם אמא של יוסף – מרים) ובעלי לא הסכים לקבל אותה. היה לו מאוד קשה לקבל אותה, כי חשב כל הזמן שיש לו בן. עם הזמן למד לאהוב אותה ולהתרגל למציאות. אחרי ארבעה חודשים נכנסתי שוב להריון. נולד לנו בן (אברהם – על שם אבא של יוסף). בברית שחטנו כבש, הייתה שמחה גדולה וכל השכונה השתתפה. כשהילדים גדלו – הבת הגדולה בת שלוש ואבי בן שנתיים, גיסי הגדול הגיע הביתה וסיפר שכל היהודים יכולים לעזוב את סוריה ולטוס לארצות הברית. חמותי ואני צחקנו.. חשבנו שזו סתם בדיחה. עניתי לו: "מה פתאום! אנחנו כל החיים חיינו בסוריה מאז שנולדנו. מאיפה הבאת את השמועה הזאת"?

הבית שלי בסוריה לאחר הנישואים

גיסי אמר שהיה מפגש בין אסד ראש ממשלת סוריה, יצחק רבין, ביל קלינטון ואלבר חמרה ראש הקהילה היהודית בסוריה – הם העלו את הנושא של היהודים והחיים הקשים שלהם, את הבנות שנוסעות להתחתן באמריקה שעוברות קשיים – אין מי שיקבל אותם.. אין להם איפה לגור.. הן לא יודעות את השפה.

יצחק רבין אמר להם שהוא יבקש לאפשר להם לנסוע בחופשיות והן יחזרו לסוריה כי הם "מאוד אוהבים לחיות שם". חאפז אל אסד אמר: "אין לי בעיה. הם משוחררים לגמרי אף פעם לא היו בעיות". רבין ענה לו: "אז תתחיל לתת להם חופשיות. מי שירצה לנסוע לחו"ל שילך". ואז באמת שחררו אותנו לתקופה של חמישה חודשים ופתאום ראו שהרבה משפחות הלכו ולא חזרו, לכן עצרו אותנו שוב. המצב היה קשה ליהודים – ההורים שילדיהם נסעו והילדים שהוריהם ואחיהם נסעו לא הצליחו לצאת מסוריה.

זו הייתה תקופה של תשעה חודשים של סבל ופחד שלא נצליח לראותם יותר.

מתוך שמונה אחים, נשארנו רק אני ומשפחתי, אחותי הקטנה ומשפחתה ואימא ואבא שלי. כל שאר אחיי היו באמריקה. אמי עברה סיוט של געגועים ופחד. נאלצתי לבקר אותה ולא לעזוב אותה. אחרי תשעה חודשים עוד פעם קיבלנו שחרור מהממשלה. התארגנו מהר, מכרנו כל מה שהצלחנו למכור ושלחנו את הכסף לאמריקה לאח של בעלי, שיצא ראשון. הכסף נשלח דרך איש יהודי שהיה לו קשרים בבורסה. נסענו לאמריקה עם משפחות נוספות וכמעט כל נוסעי המטוס היו מוכרים  לנו. טסנו במטוס לופטהאנזה,

הגענו לשדה התעופה, היה לנו מאוד קשה להסביר שאנחנו יהודים כי לא ידענו את השפה. הם ראו שהדרכון שלנו סורי והתחילו לחקור בלי הפסקה, רצו לפתוח את כל המזוודות.. עד שהתחלנו לדבר איתם בערבית ובא מישהו לתרגם.. בסוף הכניסו אותנו. אז רק יכולנו להבין איזה קושי עבר על הבנות שנסעו מחוץ לסוריה כדי להתחתן. החלטנו ללמוד אנגלית כדי שנוכל להצליח באמריקה. האחים שלי המתינו לנו בשדה התעופה לקחו אותנו אליהם ושם הסוכנות עזרה לנו וגם ביקור חולים נתנו לנו כסף לשכירות, קיבלנו צ'קים לאוכל.

גרנו באויניו אס 7 בברוקלין וכל אחים שלי גרו ברחובות מסביב. זו הייתה תקופה מאוד יפה – הלכתי הרבה לאחיי ובעלי התחיל ללמוד אנגלית. בגלל הילדים לא הצלחתי ללמוד לקחתי את השיעורים שלו וכך למדתי לבד. התחלתי לדבר אנגלית ממש טוב, יצאתי לרחוב לבד ולמדתי להסתדר. אבל בעלי לעומתי, היה כל יום עצבני, כל האחים שלו רצו לעבור לישראל והיו הרבה שטיפות מוח של הסוכנות האמריקאית, שחייבים לנסוע לישראל. בעלי לא אהב בכלל  את אמריקה, האקלים היה ממש קשה, כל הזמן שלג וקור. האחיות שלי ממש כעסו עליי כי לא רצו שאני אעזוב אותם ואעלה לישראל. הן "לחצו" עליי שלפחות אעשה אזרחות אמריקאית שאם לא נסתדר בישראל נוכל לחזור. בעלי ואני החלטנו לנסוע ולבלות באמריקה ולהיפרד מכל מקום לפני העלייה לישראל.

הביקור האחרון אצל אחי בברוקלין לפני העלייה לישראל

בשנת 1994, בישראל הייתה תקופה מאוד קשה – היו הרבה פיגועים באוטובוסים ואנשים איבדו את חייהם. הוריי סיפרו לי שבחיים לא יעזבו את אמריקה למרות שמאוד אהבו את ישראל. בכל זאת החלטנו בעלי ואני לעלות ארצה. בלילה אחד קבענו לנו טיסה והחלטנו לעלות סופית אחרי התלבטויות רבות וכעס מצד האחיות שלי שלא נתראה יותר. לאחר שבוע הזמנתי את המשפחה לקפה ועוגה. הייתי מאוד עצובה שאפילו לא יכולתי להודיע להם על כך שהטיסה יום למחרת. בבוקר קמתי ארזתי את המזוודות ובלילה טסנו בלי הודעה מוקדמת. פתאום גיסי הודיע לאחותי הגדולה, היא הגיעה לבית שלי, אך לא הצלחתי לראות אותה כי היינו כבר במטוס. כל הדרך בכיתי, היה לי ממש עצוב.

כשהגענו לארץ שמחנו מאוד. אנשים מהסוכנות היהודית קיבלו אותנו. גיסי ויקטור שהגיע עם אישתו לפנינו, שכר לנו דירה בחולון וגרנו ברחוב תרצ"ו שישה חודשים. בינתיים נכנסנו לאולפן ללמוד עברית, עשינו תעודת זהות ישראלית והתחלנו את החיים שלנו בארץ.

עם כל הגעגוע והדאגות שלא נסתדר, הייתה לנו אמונה גדולה שתמיד ה' ישמור עלינו כי הגענו למקום כל כך קדוש ובאמת כל דבר שעבר עלינו, הרגשנו שה' מדריך אותנו. לשמחתי גיליתי שאני בהריון עם ילד שלישי שלי.

אני ובעלי בטיול ראשון בארץ בטבריה לאחר העלייה – אני הייתי בחודש שישי להריון בילד השלישי

בתחילה בעלי עבד בחנות חשמל כי פחד לפתוח עסק בכסף שהיה לו, כדי לא להפסיד את כל הכסף. יום אחד נפצע ברגל ממכונת כביסה, וזה אילץ אותו להישאר בבית לתקופה ולחפש אפשרות של פתיחת חנות (כמו שהיה לו ולמשפחתו בסוריה). כל יום הלכתי איתו לחפש מקום.. ובסוף מצאנו ברחוב סוקולוב בחולון חנות והחלטנו לפתוח חנות לכלי בית ומתנות. זה היה רעיון מוצלח – בעלי ואני עבדנו יחד בחנות וגידלנו את הילדים. לאחר שלוש שנים נולדה לי בת. קראתי לה אדל על שם אמי ולאחר שלוש שנים ילדתי את הבן החמישי שלי. קראתי לו יצחק.

החיים התגלגלו.. הילדים גדלו… אבל לי היה ממש קשה, מכיוון שגידלתי אותם לבד בלי שום עזרה. היה לי לול קטן בחנות שם שמתי את ילדיי, וכל מי שנכנס לחנות, היה משחק איתם. אנשים התרגלו לראות תמיד ילד קטן בלול. היה ממש כיף לעבוד יחד עם בעלי – הוא תמיד פינק אותי בקפה ועוגה. עברו השנים,

הילדים גדלו, מירי הגיעה לגיל 17 התחתנה בשידוך. בת דודתי הכירה לה את אלי ולאחר 10 חודשים זכינו לנכד הראשון (אבי). לאחר הלידה, מירי עשתה שירות לאומי, המשיכה לעבוד וללמוד. את הבן שלה אני גידלתי בחנות עד גיל שנתיים ולאחר מכן נכנס למעון. אני הייתי לוקחת אותו כל יום לגן וגם מחזירה אותו. הגננת ביקשה ממני למלא מקום כסייעת בגן לכמה שעות.

חשבתי לעצמי להתחיל לעבוד במקום אחר – רציתי להכיר עוד אנשים וזאת נראתה לי עבודה שמתאימה לי. התייעצתי עם בעלי והוא ממש התנגד, היו לנו הרבה מריבות בעניין.. אבל לי היתה חסרה חברה. בסופו של דבר עבדתי בגן כממלאת מקום עד שהגן נסגר. לאחר מכן חיפשתי עבודה כסייעת בגן. ידעתי שיש בי רגש אימהי ענק ואחריות, וגם ילדים תמיד התחברו אלי ואהבו אותי. מצאתי עבודה בגן פרטי. העבודה לא היתה קלה ועזבתי לאחר שנה. לאחר מכן נרשמתי ל"מוסדות חינוך" וכעת אני עובדת כבר שבע שנים בבית ספר לחינוך מיוחד "הרצפלד" בחולון. אני מרגישה מאוד טוב במקום העבודה שלי וכיף לי עם הצוות שמרגיש לי ממש כמשפחה.

יש לי חמישה ילדים:

הבת הבכורה שמה מירי והיא בת 30, נשואה ואימא לשלושה ילדים, בעלת תואר במדעי החברה, עובדת במשרד הרווחה.

אבי בן 29, נשוי ואב לשני ילדים –  הגדול שמו יוסף אדם ולשני קוראים ליאם. אני תמיד לצידם ועוזרת להם. יש לו תואר בהנדסת תעשיה וניהול וכעת עובד בבנק לאומי בראשון לציון.

קובי בן 25, נשוי ולומד לימודי הנדסת מחשבים, גר באור עקיבא רחוק קצת מאיתנו אבל תמיד מגיע לבקר אותנו בשבתות עם אשתו (עדי).

אדל בת 22 נשואה ולומדת אילוף טיפולי בכלבים, גרה בירושלים ומגיעה לבקר אותנו בשבתות.

איציק בן 20 עובד בניהול רשתות במחשבים, רווק ועדיין גר איתנו בבית.

אני ממשיכה לעבוד בבית הספר ובעלי עובד עדיין באותה חנות כלי בית ומתנות בחולון, בחגים אני עוזרת בעבודה בחנות.

אני אמא וסבתא במשרה מלאה – מבשלת, אוהבת ותומכת.

משפחת בוקאי – המשפחה הפרטית שלי

התחביבים שלי הם בישולים למשפחה – אני אוהבת לבשל הכל אבל בעיקר מאכלים סוריים.

אני אוהבת מאוד מוסיקה ישראלית וגם ערבית, במיוחד "אום כולתום" שאני עובדת במטבח אני שמה ווליום גבוה וכך אני עובדת יותר מהר. סדר היום שלי מתחיל בהשכמה בשש בבוקר, נוטלת ידיים מתפללת ומודה לבורא עולם על שהחזיר בי נשמתי כל יום מחדש. אחר כך מתארגנת לעבודה ובשעה שבע וחמישה יוצאת מהבית.  אני עובדת מהשעה 7:30 עד 15:30 בצהריים. כשאני חוזרת לבית אני עושה קניות, מבשלת, מנקה ומסדרת את הבית. בשעה שמונה בעלי מגיע מהעבודה ואנו יושבים יחד, מדברים ורואים טלויזיה. יש ימים שאני לוקחת את הנכדים אלי מהגנים ושומרת עליהם עד שאימא שלהם חוזרת מהעבודה. אני אוהבת שהנכדים אצלי יושבת משחקת איתם ואנחנו עושים כל מיני שטויות.

מהניסיון שלי בחיים למדתי שצריך להיות סבלניים, לקבל את האחר ולדון את כולם לקו זכות כי החיים לימדו אותי איך להתמודד לבד ולהסתדר בחיים.

הזוית האישית

עדינה: כשהציעו לי להשתתף בתוכנית הקשר רב דורי, בהתחלה חששתי שלא אצליח להביע את הרגשות והגעגועים לעבר שלי ולהוציא את הסיפור לאור ויחד עם זאת רציתי שאנשים יחוו קצת את מה שחוויתי בסוריה ובאמריקה. באותם הרגעים מה ששימח אותי שזכיתי לעבוד בשיתוף פעולה עם לאון והודיה המקסימים והמתוקים ולספר להם את סיפור חיי. תודה על הזכות שהסיפור חי וקיים לנצח.

הודיה: מהרגע הראשון ששמעתי שהתוכנית היא עם צוות בית ספר ידעתי שאני רוצה לעבוד עם עדינה זו הייתה הזדמנות עבורי להכיר אותה יותר לעומק וגרם לי לאהוב אותה יותר ממה שכבר אהבתי, אומנם לא זכיתי לחוות את הפרויקט עם אחד מבני משפחתי, אבל הרגשתי כאילו זה הסיפור של אימא שלי. תודה על הזכות לחוות חוויה שקירבה אותי לאדם שאני כל כך אוהבת.

ליאון: סיפור היה מעניין נהנתי לשמוע על חייה של עדינה ואת כל מה שעברה בחיים. תודה על הזכות לעבוד יחד עם עדינה ולחוות יחד איתה חוויה עוצמתית ומרגשת. תודה ענקית על ההזדמנות שנתת לי והעזרה בכתיבת הסיפור שלי תודה על הסבלנות ההקשבה התמיכה והעזרה בעריכה, אוהבים אותך.

מילון

דמשק
דַּמֶּשֶׂק (בערבית دمشق, דִמַשְׁק) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם.

אל מוחבארת
מודיעין חיל האוויר הסורי (בערבית: إدارة المخابرات الجوية, אידראת אל-מוחבראת אל-ג'אוויה) הוא אגף של המודיעין הצבאי הסורי שעוסק באיסוף מודיעין עבור הכוחות המיוחדים של חיל האוויר והטייסות שלו, אך הלכה למעשה, מעורב גם באיסוף מודיעין לצרכים אחרים.

אליאנס
כל ישראל חברים בצרפתית: Alliance Israélite Universelle - "אליאנס" הוא ארגון יהודי עולמי הפועל לקידום חברה יהודית ערכית ושוויונית. מושב ההנהלה העולמית הוקם בפריז והוא שם עד היום.

ציטוטים

”צריך להיות סבלניים, לקבל את האחר ולדון את כולם לקו זכות כי החיים לימדו אותי איך להתמודד לבד ולהסתדר בחיים“