מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות מסבתא אניטה שון

אני וסבתא חוגגים יום הולדת 10 2020
סבתא נערה ברומניה
סיפור משפחה

שמי אניטה שון, נולדתי בשנת 1950 בטקוץ' שברומניה. בטקוץ' הייתה יהדות מפוארת. אוסף של זיכרונות סיפורים אירועים של הקהילה היהודית מהעיר והסביבה מופיעים בספרים שנכתבו, אחד מהספרים הללו הוא הספר "טקוץ' שהייתה…" של מדי גולדברג (אימא של רון ארד, בתיה ארד, הייתה מטקוץ').

בשנים בהן גדלתי הייתה אווירה לא נעימה בשבילי כילדה יהודיה. כמעט ולא יצאנו מהבית. פעם אחת בשבוע היינו נפגשים בכיתה בבית הספר ולמדנו יידיש. בכיתה היו רק תלמידים יהודיים בכל הגילאים, ומקצוע היידיש נכלל בתעודה. הייתי בתנועת הנוער פיוניר והיינו עם עניבה אדומה וסיכה. כשהייתי מגיעה הביתה הייתה לי פינה ושם תמיד שמתי את העניבה והסיכה בהתרגשות רבה, אפילו באירועים משפחתיים היינו עם העניבה והסיכה בגאווה רבה.

בהמשך השתייכנו לאוטצ'ה (ברומנית: .C.T.U.). במשך שנים ביקשנו לעלות לארץ ישראל. כשקיבלנו אישור (בשנת 1976) ועמדתי לעלות לישראל, אז העמידו אותי על במה בתוך אולם מלא אנשים וחברים מהעבודה הוציאו אותי מהאירגון במילים קשות שגרמו לי לבכות.

כל יום שישי אמא שלי הייתה מדליקה נרות (כיום יש לי בבית את אחד הפמוטים שסוברים שהם משנת 1920). בחגים אימא הייתה מוציאה מהארגז בגדים יפים, שרשרת פנינים, נעלי עקב והייתה הופכת ל"גברת מגונדרת" (אני עדיין מרגישה את הריח של הנפטלין). כולנו היינו הולכים בהתרגשות רבה לבית הכנסת (ברומנית: Sinagoga וביידיש: Shil שיל המילה שיל כנראה מגיעה מאימא שלי ודוי – "שול", הכוונה בית ספר ביידיש). שלי ודוי גולדה היו מביאות הומן טש, לייקך, סכרלך (עדיין הריח שלהם איתי).

הזוית האישית

יהלי: נהניתי מאוד לדבר עם סבתא ולשמוע על העבר שלה. סבתא נהנתה לדבר איתי ולספר לי על העבר.

מילון

לעקעך (עוגת ספוג)
עוגת ספוג (נקראת גם: עוגת תופין, מגרמנית: טורט; ביידיש: לֶקֶך או לעקעך) היא עוגה בעלת מרקם אוורירי הנובע מהיותה מבוססת על קצף ביצים אשר אל תוכו "מקופלים" שאר מרכיבי העוגה. המרכיבים הבסיסיים של עוגת ספוג הם קמח (לרוב קמח חיטה), סוכר וביצים, לעיתים בתוספת אבקת אפייה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשקיבלנו אישור לעלות לישראל, חברים מהעבודה הוציאו אותי מהאירגון במילים קשות שגרמו לי לבכות“

”מילדותי אני זוכרת הומן טש, לייעקעך, סכרלך. עדיין הריח שלהם איתי“