מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות מילדותי בקיבוץ אפק

סבתא שרהלה ועידו
סבתא שרהלה מטיילת בעולם.
לחיות במקום בו נולדת

סבתא שרהל'ה נולדה בקיבוץ אפק, בו היא מתגוררת עד היום.

בילדותה, לא ישנה בבית ההורים, אלא בבית הילדים, בלינה משותפת. שם הכיתה של סבתא היה כיתת "הדס". סבתא למדה בבית הספר בקיבוץ (באותם המבנים בהם אני לומד היום), מכיתה א' ועד יב'. כל המורים והתלמידים היו מהקיבוץ. הזיכרונות שלה מהילדות בקיבוץ ומהמגורים המשותפים עם בני הכיתה תמיד היו טובים, ומעולם לא הצטערה שלא ישנה בבית ההורים. כך היו רגילים, לא הכירו אפשרות אחרת. לחברה הכי טובה שלה קראו גם כן שרהל'ה ועד היום גרים בקיבוץ עוד כמה מבני כיתתה. סבתא מספרת שבתקופת ילדותה היו משחקים הרבה במחניים, גולות, קפיצה על חבל ועוד משחקי כדור. היא זוכרת שהיה לה אוסף מרשים של עטיפות מחבילות מסטיקים, וכן היו מייבשים פרחים וכל אחד שלח למישהו בארה"ב. הפרחים המיובשים של סבתא נשלחו לילדה בשם שרה ואת תמונתה יש לה עד היום באלבום. ילדי הקיבוץ היו מחולקים לחברה צעירה וחברה בוגרת והפעילויות נערכו לכל שכבת גיל. בימי שישי היו רוקדים תמיד ריקודי עם. היה אסור לרקוד ריקודים סלונים. שתי בנות שנתפסו רוקדות סלונים נענשו.

סבתא זוכרת מאורע דרמטי במיוחד שהתרחש כשהייתה בכיתה ז', במסגרת שנת המצוות במשימת "חלוץ בודד" בשדה, באו להודיע להם שהיה רצח בקיבוץ. מתנדב שוויצרי רצח את חברו לחדר, כל הקיבוץ היה בשוק, מעולם לא חוו אירוע כה חמור.

לאחר סיום ביה"ס, סבתא התגייסה לצבא לחיל הקשר בתור צפטית ושירתה בביר גפגפה בסיני (בסיס רפידים) .במהלך מלחמת ההתשה, הייתה מעבירה מברקים סודיים באמצעות טלפרינטר, לכל החטיבות הפרושות באזור. במהלך משמרת לילה אחת, זכתה לקבל מברק שבישר על הפסקת האש בין ישראל למצרים. היה זה רגע משמח ומרגש. לאחר מכן חוותה שתי מלחמות נוספות: מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ששת הימים, שהיו מלחמות קשות באופן אישי, כיוון שנפלו בהם בני אפק ועוד בחורים שהכירה מימי השירות הצבאי.

מעט לפני מלחמת יום כיפור, נישאה למי שיהיה סבא שלי, עוזי, בחור צעיר מחיפה, אותו הכירה באמצעות חברה משותפת, שגם שמה היה שרהל'ה. החתונה נערכה ביום חורפי בחדר האוכל של הקיבוץ וסבתא לבשה שמלה לבנה שתפרה סבתא רבתא שלי, מצד סבא. בגיל עשרים וארבע נולדה לה הבת הראשונה, הדס (אימא שלי) ולאחריה נולדו עוד שלושה בנים: גיל, איתן ורועי, מהם יש לה כיום 11 נכדים ונכדות.

לאחר החתונה, סבא עוזי ביקש לגור מחוץ לקיבוץ, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו והם עברו לגור בחיפה, משם עברו לטבריה, ובהמשך לקריות. כל אותם שנים, סבתא הרגישה געגועים לבית, לקיבוץ, להוריה, לאחיותיה ולחבריה. כשאביה נפטר במפתיע בגיל צעיר (בשנות ה 50 לחייו), הצליחה לשכנע את סבא לחזור לקיבוץ והם שבו עם שני ילדיהם הגדולים. שני הבנים הנוספים נולדו באפק. עד היום היא שמחה על ההחלטה הזו וגם סבא כבר שכח שלא היה קיבוצניק פעם.

במשך שנים רבות סבתא עבדה כמטפלת בבית הספר. מטפלת של פעם היה תפקיד שונה ממטפלת כיום. המטפלת הייתה כמו אמא של הילדים. דאגה לארוחות, דאגה לכביסה, הייתה כתובת לכל בעיה. הילדים ישנו בבית הילדים וכשהתרחש השינוי ועברו ללינה ביתית, עדיין היו נמצאים בכיתה מהבוקר עד ארבע. סבתא הייתה מטפלת שנים רבות של כיתת "צבר" ששכנה במבנה הישן של כיתות ב' בבית הספר (כיום "חברת הילדים"). כשרצתה לגוון את עבודתה, עברה לעבוד בכלבו, שהיה הרבה יותר קטן ממה שהוא היום. אמא שלי מספרת שאהבה לבוא לכלבו בשעות הערב, כשאחד החברים היה מבקש שיפתחו לו לרגע כי לא הספיק לקנות משהו ואז אמא שלי הייתה מבקשת ממתק והרגישה שזה יתרון גדול.

במשך השנים סבתא עבדה בעוד כמה מקומות בקיבוץ, עד שהגיעה לעבודה במזכירות ושם היא עובדת עד היום, גם כשהיא כבר פנסיונרית, ממשיכה לעבוד שם ולתת שירות לקהילה.

הזווית האישית

עידו: סבתא ואני נהנינו מהעבודה המשותפת, למדנו דברים חדשים אחד על השני. היה לנו מעניין.

מילון

לינה משותפת
שיטת חינוך וגידול ילדים שהייתה נהוגה בקיבוצים, בה הילדים ישנו בבתי הילדים ולא בבתי ההורים.

צפטית
בעבר כך נקרה מפעילת תקשורת נתונים והצפנה בחיל הקשר.

ציטוטים

”סבתא שלי נולדה בקיבוץ אפק, בו היא מתגוררת עד היום. בילדותה לא ישנה בבית ההורים, אלא בבית הילדים בלינה משותפת“