מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונותיה של סבתא עדה סנדלר

עדה בצעירותה
התינוקת עדה
סבתא עדה מספרת מילדות בקיבוץ ניר דוד, לבואנוס איירס ובחזרה לישראל ולירושלים

שמי גיא, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את סיפור חייה המרתקים של עדה סנדלר, החל מילדותה בקיבוץ, פרק חייה בדרום אמריקה והחזרה לישראל.

סבתא עדה מספרת:

"נולדתי בדצמבר 1949, קיבוץ תל עמל, בבקעת בית-שאן. לימים שמו שונה ניר דוד. הקיבוץ שוכן על גדות הכנרת, מול הרי הגלבוע. כשנולדתי, היה זה אחד החורפים הכי קשים שידע האזור ואפילו ירד בו שלג.

אבא שלי הגיע לקיבוץ בשנת 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה, עם צבא פולין החופשי, (שהצטרף לצבא הבריטי). אימא שלי הגיעה עם עליית הנוער בתום מלחמת העולם השנייה כשהשתחררה ממחנה אושוויץ.

ילדות בקיבוץ ניר דוד

כמדומני, אני וחברותי היינו המחזור הראשון של ילדי הקיבוץ (או השני). זכורה לי, חוויה שהיום במבט לאחור אני אפילו לא יודעת אם היא קרתה – לפיה מירי יהודית ואני, שלוש חברות, יוצאות מגבולות הקיבוץ ומשחקות למרגלות הר הגלבוע, לפתע שמענו קולות קוראים לעברנו, וכאשר הרמנו את ראשינו ראינו שבגבעה עומדים שלושה פדאיונים עם רובים שלופים. ברחנו משם וחזרנו לקיבוץ לאחר שקיבלנו מכה טובה בטוסיק, מאז לא העזנו להתרחק שוב.

המעבר לדרום אמריקה – 1959

כשהייתי בת חמש, הורי עזבו את הקיבוץ ולאחר שהתגלגלנו הגענו לתחנת דור לחקר הדגה. במקום המבודד היו שלשה צריפים, צריף אחד למשפחתנו, אבי היה מנהל המכון לחקר הדגה, ועוד שני צריפים אחד לסגנו ואחד לד"ר ויידה. אני הייתי תלמידת חוץ ולמדתי בבית הספר בקיבוץ נחשולים עד גיל תשע. אלה היו שנים קשות בכלל בארץ ובפרט עבור אבי. כך קרה שבשנת 1959, לאחר שאבי איתר ומצא את בני משפחתו ששרדו בשואה והיגרו לארגנטינה, דודו שכנע אותו להצטרף אליהם ולהגר לבואנוס איירס וכך אני ומשפחתי עזבנו את הארץ הפלגנו ליבשת הדרום אמריקאית.

לאחר שבוע הפלגה הגענו לנמל דקר בירת סנגל ושם המלחים פתחו בשביתה שערכה שבועיים. במקביל אחותי חלתה במחלת "אבעבועות רוח" ונשלחה לבידוד. על מנת להפיג את השעמום ולתת פורקן לעודף המרץ שבי, אבי נהג לטייל איתי בנמל ההומה אדם וסחורות.

באחת הפעמים עצר את אבי אדם כהה עור ובשפת ידיים הציע לו לקנות אותי עבור תשלום, בהומור כמובן, (כפי שאבי הסביר לי). דחקתי בו לחזור לאונייה ממנה לא הסכמתי לשוב ולרדת."

סבתא מספרת לי את סיפור צלב הקרס

כשסבתא שלי הייתה בת 11 היא גרה בארגנטינה. בבוקר למדה בבית ספר עירוני ואחר הצהריים בבית ספר יהודי בו למדה שפה, היסטוריה, ספרות ותרבות בני עמה. היו אלו שנות השישים ובשולי החברה פרחה קבוצה נאו – נאצית, אשר החלה לפשוע בקהילה היהודית. הסיפור שהיה כך היה.

סטודנטית יהודייה, צעירה נחטפה וצלב קרס סומן בזפת על חזה. אירוע זה זיעזע את הקהילה היהודית, הורים פחדו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. לא כך אביה של סבתי, הוא השגיח על המשך השגרה של סבתי. כל יום אחר הצהריים, הסיעה אותה והחזיר אותה מבית הספר.

יום אחד ביקשה סבתי לחזור לבד. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת והרחוב היה שומם. כאשר חיכתה בתחנה לאוטובוס. רעש צוהל של צעירים פורעים, היגיע מרחוק והלך וקרב לכיוונה. היא נדרכה, פחדה ולבסוף נתקפה פניקה. נטועה במקומה – ידה אחת אוחזת בילקוטה והשנייה לופתת את השרשרת "מגן הדוד" שנחה על צווארה, השרשרת נעקרה מצוואה ונפלה. חבורת הצעירים, הגיעה, חלפה על פניה והיא עלתה על האוטובוס. השרשרת העקורה נשארה על המדרכה. זיעה שטפה את גופה, זעם לפת את גרונה ודמעות זלגו מעיניה, "לעולם לא עוד "נשבעה!!"

עדה סנדלר בצעירותה

הדוד יעקב מבואנוס איירס

סבתא עדה מספרת: ""אבי, אלי בטרמיילק, שעם עלייתו לארץ עיברת את שם משפחתו ל- אורן, היה בין ניצולי השואה הבודדים ממשפחתו. יחד עמו ניצל גם הדוד שלו, יעקב ועוד שתי דודות שהיגרו לארגנטינה בשנות ה- 30 ולכן ניצלו!".

כפי שסיפרתי, לאחר שחודש הקשר בין אביה של עדה לבין דודו, הם עברו לדרום אמריקה לעיר בואנוס איירס. מדי יום שישי נפגשה משפחת סבתי בביתו של דוד יעקב (המאמין שנותר). שם קידשו על היין ובירכו על החלה, שאפתה דודה זושה הגויה. כפי שפגש יעקב את רחל, פגש דוד יעקב האלמן היהודי את הדודה זושה האלמנה הלבנה. הם נפגשו בסיביר הקפואה אליה הוא הגיע עם בתו ואחיינו (סבא רבא שלי) בן ה 18. יתום מלחמה – זו שבה נרצחו 10 מיליון בני אדם.

זושה, אסירה הייתה – שארית פליטה מהתקופה הלבנה. בעלה נרצח במהפכת אוקטובר והיא הושלכה לכלא הגדול והבודד בעולם כולו. שם מזגה מרק לקערתו ומשם הגיעה ישועתה. 1.70 היה גובהה, טובת מראה, למרות בגדיה הבלויים. את פניה הלבנות קישטו זוג עיניים – שמיים בהירים. את ראשה עיטרה צמה מגולגלת – חיטה. היא כבשה את ליבה של בתו והייתה לה כאם. בצפון הרחוק יעקב וזושה התחתנו. הוא יהודי בן 45 והיא נוצרייה בת 35 שניהם שומרי מצוות. היא את שלו והוא את שלה.

סבתא רבתא טובה מולר-אורן

סבתר רבתא טובה, נולדה בשנת 1929 בעיירה באוקראינה. בת למשפחה אמידה שהיו יהודים בביתם וגויים בצאתם.

בשלהי שנת 1939 פלשו הגרמנים לעיירה. שכנים וחברים עזרו למשפחתה להימלט וכך במשך שנתיים במנוסתם, הם נדדו מעיר לעיר, מבית לבית עד אשר נתפסו. הוריה ואחיה נרצחו לנגד עיניה והיא הושלכה למחנה הריכוז טרזינשטאט. את מחנה זה "שמרו" הנאצים כדוגמה לצלב האדום.

סיפורה של סבתא רבתא טובה מולר – אורן עוד יסופר….

הזוית האישית

סיפורה של סבתא עדה סנדלר, תועד ע"י גיא רוטמן, במסגרת יוזמת המעורבות החברתית –  "דורות", בשיתוף מינהל חברה ונוער- משרד החינוך ותכנית הקשר הרב דורי.

מילון

קיבוץ ניר דוד
נִיר דָּוִד (תֵל-עָמָל) הוא קיבוץ בבקעת בית שאן, השייך למועצה אזורית עמק המעיינות. היה ליישוב הראשון בסדרת יישובי חומה ומגדל והיה לקיבוץ הראשון וליישוב העברי הראשון שהוקם בבקעת בית שאן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סיפורה של סבתא רבתא טובה מולר - אורן עוד יסופר....“