מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות של רועי קירשנר מקיבוץ בית השיטה

סבא רועי ונועם בתכנית הקשר הרב דורי
סבא צבי, סבתא גאולה ואמי חנה כתינוקת
השפעת ביקורי בקיבוץ בית השיטה בילדותי ובנערותי על הוויתי כבוגר

שמי רועי קירשנר.

קראו לי כך על שם רועי רוטנברג, שנהרג שנה לפני שנולדתי. רועי היה חבר קיבוץ נחל עוז ('עוטף עזה') שנרצח על ידי מסתננים מעזה. הרצח שלו השפיע מאוד על הלך הרוח במדינה באותה תקופה כפי שבא לידי ביטוי בנאומו האלמותי של הרמטכ"ל משה דיין על קיברו. השם רועי, מופיע גם במקורות בספר תהילים כ"ג. מקור שם המשפחה קירשנר הוא מדורי דורות.

נולדתי בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל בתאריך 16.9.57. אני הבן הבכור במשפחה ולי אח הצעיר ממני בחמש שנים ששמו ארז. החל מגיל חמש עד גיל עשרים גדלתי בקריית חיים. ביתנו היה צנוע, שלשה חדרים בבניין משותף. שטח הדירה היה כ – 64 מ"ר. לארז ולי היה חדר משותף עד גיוסי לצבא. הורי השתדלו מאוד לספק את צרכינו ולפתח את כישורינו האישיים במסגרת האפשרויות הכלכליות שהיו ברשותם.

בילדותי, הוריי מטיילים איתי בעגלה

כשגדלתי והייתי לנער לקחתי את ארז איתי מידי פעם לשחק כדורסל וכדורגל עם חבריי. ארז היה ספורטאי מצטיין בכל הענפים אך בעיקר הצטיין בכדורגל, ולימים היה חבר וקפטן נבחרת ישראל לנוער והפועל חיפה. כמובן שלמרות פער הגילים ארז לא נפל ביכולותיו ממני ומחברי, בלשון המעטה… מאוד התגאיתי לשמוע בעוברי ברחובות קריית חיים: "הינה אח של ארז.."

תחביבי העבר העיקרים שלי היו ספורט, בעיקר כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל קריית חיים ונגינה בפסנתר. בנוסף שיחקתי הרבה עם חברים משחקי כדורסל וכדורגל.

כשהיינו בכיתה ה' הופיעו בכיתה מדריכים מתנועת הנוער וכך נהיינו  חברים בתנועת "הנוער העובד והלומד, קן דרום" בקריית חיים. שם שיחקנו משחקי חברה והייתה גם פעילות של א"ש לילה ותחרויות בין הקבוצות שהגיעו מבתי הספר השונים בקריית חיים המערבית והמזרחית. לתנועה המשכנו להגיע חברי ואנוכי גם בשנותינו בתיכון וזה היה מקום המפגש שלנו לעיתים קרובות. בשנים אילו הפכנו לחברה אחת ולא הייתה הפרדה על פי בית הספר ממנו כל אחד הגיע.

זיכרונות נעימים מהילדות והנערות שלי, מקורם בביקוריי בקיבוץ בית השיטה, שבו גדלה אמי ושם נולדתי. בקיבוץ חיו כל אותם שנים סבי וסבתי, גאולה וצבי הרפז היקרים, זיכרונם לברכה, דודתי הנשואה ושני ילדיהם וכן דודי ודודתי שלא נישאו אז עדיין, ייבדלו כולם לחיים ארוכים.

סבי הוא נצר לרבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, פוסק הלכה ומקובל ידוע. אביו של החיד"א היה דור חמישי לאנוסי ספרד שעלה מהעיר פאס במרוקו והתיישב בחברון וסבו היה הראשון לציון הרב אברהם בן דויד יצחקי. סבתו של סבי צבי, דינה אזולאי ( מכאן הקשר לחיד"א) נישאה לשמואל אליעזר זילברמן הנגר המוכר יותר כשמולייזר הנגר, איש ציבור ירושלמי שדן אלמגור הקדיש לו את השיר "ירושלים של אז".

שמולייזר הנגר נרצח בפרעות תר"פ, 1920, יום אחרי חג הפסח. הוא לא קיבל את עצת חבריו לעזוב בימי החג את ביתו ברובע המוסלמי בעיר העתיקה ונשען על דברי שכניו בני משפחת אל – חוסני שהוא מוגן. יחד איתו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו כמאתיים. רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. סבתי גאולה, בתו של יצחק ליובימוב, ממקימי באר יעקב, נולדה בארץ.

סבא צבי, סבתא גאולה ואמי חנה כתינוקת

לכל משפחה בקיבוץ יש דירה הנקראת "חדר" גם אם יש בדירה שני חדרים או יותר. ככל הנראה מקור השם הוא מהימים שבהם לא היה יותר מחדר אחד למשפחה. חברי הקיבוץ עבדו בענפי המשק השונים כמו חקלאות, מפעל מתכת, מפעל השימורים, חדר האוכל, מדגה, חדר הילדים ועוד ובכך תרמו לכלכלת הקיבוץ שהייתה שיתופית לכל החברים. בתמורה קיבלו החברים את צרכיהם הבסיסיים כמו דיור, מזון, חינוך, חוגים, תרבות  וגם תקציב כספי צנוע ביותר. הילדים גדלו בבתי ילדים מגיל צעיר מאוד ולא ישנו עם הוריהם.

אני, הורי ואחי היינו מגיעים לביקורים בקיבוץ מספר פעמים בשנה, בדרך כלל בחגים. הצטופפנו בדירה הקטנה, אך הנעימה, של סבי וסבתי שקיבלו אותנו בחום ובשמחה שלא ידעו את נפשם כיצד להנעים לנו את השהייה במחיצתם. סבי אהב לקחת אותי לבריכת הקיבוץ, הלא גדולה במיוחד, שם שחינו יחד עם ילדי הקיבוץ בימי הקיץ החמים (מאוד) בעמק. כמו כן נהג לקחת אותי ואת ארז אחי לביקור בענפי המשק השונים כמו הרפת העצומה, מפעל המתכת שבו עבד ובמפעל השימורים המפורסם של בית השיטה.

סבא צבי, סבתא גאולה ואמי חנה כתינוקת

הוא היה איש רעים להתרועע ומאוד התחבב על הבריות, בעיקר על ילדי הקיבוץ. תמיד ידע לפנות אליהם בשפתם ותוך זמן קצר מרגע צאתנו מהחדר היה מוקף בילדים. גם אנחנו, נכדיו, נהנינו כמובן מכישוריו אילה ותמיד העסיק אותנו ושבה את ליבותינו בהלצותיו ובמיוחד בסיפורים שלפני השינה אותם הגה מליבו על "בופלו ביל ובוג ג'ונס", ושהסתיימו במשפט קטוע ולאחריו אמר ש"ההמשך מחר..".

השפות הרבות שהיו שגורות בפיו, אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית (רשימה חלקית), הפכו אותו למקובל ורצוי גם על המתנדבים שהגיעו לקיבוץ מכל קצוות עולם, ולעיתים קרובות חיפשו אותו בכדי להסתייע בו או סתם לשוחח בשפתם.

סבתי תמיד הייתה טרודה ועסוקה, בעיקר בכדי שנבוא על סיפוקנו ולא נחסיר דבר בזמן שהייתנו אצלם.

סבא צבי, סבתא גאולה ואמי חנה כתינוקת 

באותה תקופה דודי, אחי אמי, היה בקורס טייס ולימים טייס בחיל האוויר. מאחר ולא היו אז טלפונים סלולרים כמו היום, עד שלא הופיע בשערי הקיבוץ לא מצאה את נפשה מרוב דאגה. רק כאשר הגיע דודי היקר אפשר היה להתחיל מבחינתה לחגוג. כמובן שקיבלנו זאת באהבה.

למרות החום הכבד כאמור, בימי הקיץ, לא היו מזגנים באותה עת בחדרים ושיטת הקירור הייתה באמצעות מה שניקרא טפטפות. על החלונות היה מעיין וילון עשוי קש עליו טפטפו מים והאוויר שעבר דרך הווילון הרטוב קרר את החדר. סבי וסבתי אהבו להכין יינות ליקר מאשכוליות, דובדבנים, ביצים ורימונים ותמיד שלחו אותנו הביתה עם בקבוק ליקר מעשה ידם.

תושבי הקיבוץ, שנקראים "חברים" היו נוהגים לאכול בחדר האוכל הגדול והמרווח שם היו עמדות הגשה עצמית. כל החברים הכירו איש את רעו ונהגו לברך לשלום ולשוחח בנושאים שונים כמו ענייני עבודה או נושאים אישיים. מאוד אהבתי את האוכל בחדר האוכל למרות שהמבוגרים לא תמיד אהבו. כנראה שהחוויה הייחודית נעמה לי. אחר הצהריים היו החברים מגיעים למועדון שם ניתן היה לשתות משקה חם או קר ולאכול עוגיות. מאוד אהבתי להתכבד גם וגם…

החגים נחגגו בקיבוץ באופן ייחודי, כל חג על פי אופיו. חג השבועות נחוג בקיבוץ עם תהלוכה של ילדים נושאי תוצרת חקלאים וכן טרקטורים ענקיים ומקושטים. אך במיוחד אהבתי לחגוג בקיבוץ את חג הפסח, ליל הסדר ליתר דיוק. באחר הצהריים של יום ליל הסדר היו יוצאים החברים וילדי המשק לקציר העומר. הבנות לבושות לבן יצאו בריקודים והבנים קצרו את העומר. את העלומות הביאו לקשט את חדר האוכל שם התקיים ליל הסדר. האולם הגדול לבש חג עם קישוטים, פרחים ושולחנות ארוכים מצד לצד עמוסים אוכל המתאים כמובן לליל הסדר על כל שלביו ו"משימותיו". כל חברי הקיבוץ היו מגיעים, יחד עם אורחיהם, במידה והזמינו, ומתיישבים במקומות שסומנו מראש. להערכתי היו מסובים כ – 1500 איש לפחות סביב השולחנות.

חברים וחברות גויסו, ביניהם סבתי, למשימה מבעוד מועד, ימים קודם לכן, בכדי להכין את כמויות המזון העצומות, ואת האמצעים והעזרים הדרושים לטכס. ההגדה נקראה "אגדה קיבוצית" שלא החסירה דבר מההגדה המסורתית אך הייתה בעלת אופי המתאים להוויה הקיבוצית בעיקר בהיבט של החיבור לטבע, לאדמה ולחקלאות.

גולת הכותרת הייתה התזמורת והמקהלה שהורכבה מחברי הקיבוץ בלבד והם ליוו את הטקס בשירים מתוך האגדה ובשירי אביב. לאחר קריאת ההגדה נשארו חלק מהחברים בחדר האוכל מסביב לפסנתר ושרו משירי ארץ ישראל. רמת הנגינה והשירה היו גבוהות במיוחד מאחר וחברי הקיבוץ המוכשרים היו בחלקם חברים בלהקת הגיבעתרון. זכורני כי ליל הסדר בבית השיטה שודר פעם ברדיו בשידור ישיר. המנהל האומנותי והמנצח היה יוסף שריג, המשורר והמלחין, ששירו "אור וירושלים" התפרסם ומושר לעיתים בטקסים ממלכתיים.

יוסף, בנו של מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהעמיד את דגל הדיו המפורסם בעיר אילת במלחמת השחרור, נפל במלחמת יום הכיפור יחד עם עוד עשרה מבני הקיבוץ, המספר הגבוה ביותר לישוב בודד ביחס למספר תושביו. כמובן שהאווירה בקיבוץ לאחר המלחמה הייתה קשה ביותר והתוצאות הקשות נגעו באפן אישי בכל אחד מהחברים.

לימים, לאחר שהתחתנתי ונולדו ילדי, הייתי מבקר לעיתים עם משפחתי בקיבוץ, ומספר להם על חוויותיי מאותם ימי ילדותי. הקיבוץ שינה את פניו ברבות הימים, כמו קיבוצים רבים במדינה, וכבר איננו כפי שהיה.

כשהתבגרתי, מאד אהבתי והתעניינתי בתחום הפיזיקה/כימיה.

אני זוכר עד כמה שמחתי כשהתקבלתי ללמודים בבית ספר התיכון המקצועי, "בסמ"ת" בחיפה, למגמת כימיה. הייתי מגיע לבית-הספר באוטובוס וחוזר אחר-הצהריים. שם הכרתי חברים חדשים בנוסף לחברי הילדות ועם חלקם יש לי קשר. אנחנו מקיימים פגישות מחזור מידי פעם, בהן אנחנו מעלים זיכרונות ומתעדכנים מה כל אחד עושה היום. הכיתה שלנו הייתה מאוד מגובשת מבחינה חברתית והיינו עושים הרבה מסיבות ויוצאים לטיולים. גם מחנכת הכיתה משתתפת אתנו במפגשים.

מקום העבודה העיקרי הראשון שלי היה רפא"ל. מאוד נהניתי בעבודתי והרגשתי שאני פועל לטובת ביטחון המדינה. עסקתי בכך 35 שנים. פעילות ייחודית שאיתגרה אותי במהלך שנות עבודתי ברפא"ל, בנוסף לעיסוקי במקצוע הייתה חברות בוועד העובדים של הסקטור שלי. פעילותי בוועד נמשכה כ- 20 שנה ובמהלכה הייתי שותף לגיבוש וחתימה של מספר הסכמים חשובים לעובדים שתרמו כמובן לרווחתם וגם למפעל עצמו.

את אשתי מאירה הכרתי בבית הספר התיכון בחוג לריקודי עם שהתקיים אחר הצהריים. התחתנו בחיפה, בשנת 1977 , כשהיינו בני  20 בערך, תוך כדי שירותי הצבאי. לאחר כשלוש שנים נולדו הילדים, גלעד ואמיר שהם תאומים זהים. לאמיר, יש שלושה ילדים: נועם, עמית וים, נכדנו האהובים. הם גרים בעיר קריית אתא בשכונת גבעת-טל. גלעד, עובד סוציאלי קליני, פסיכוטראפיסט ומתגורר בתל אביב. מאחר ואנחנו, הסבים, גרים בקריית חיים, במרחק של כ- 20 דקות נסיעה, אנחנו מרבים להיפגש במהלך השבוע ובסופי שבוע ונהנים מכך מאוד.

לפני ארבע שנים יצאתי לגמלאות ואני נהנה מאוד מאורח החיים החדש. את הזמן הפנוי אני מנצל בעיקר להיות יותר עם המשפחה בדגש על הנכדים, לעסוק ביתר מרץ בפעילות ספורטיבית (שחיה), ולטייל בעולם. אשתי מאירה ואנוכי אוהבים ומרבים לנסוע לטיולים בחו"ל. טיילנו הרבה במדינות מערב אירופה כגון איטליה, ספרד, גרמניה, אוסטריה, שוויץ, פורטוגל, צרפת וכן באנגליה, סקוטלנד, במדינות מזרח אירופה כמו רומניה, סלובקיה וצ'כיה, וכן בארה"ב, קנדה, סין ובתאילנד.

בזמן כתיבת שורות אילו הימים הם "ימי קורונה", ימי בידוד חברתי ובעיקר משפחתי. כל אזרחי המדינה עוברים חוויה לא פשוטה, בעיקר רגשית, אך לצערנו רבים חווים גם קשיים כלכליים.

זה מחזיר אותנו לזיכרונות מהעבר לתקופות קשות שעברו על מדינתנו הצעירה יחסית, ולכך שבסוף ידענו לצאת מחוזקים ומקווה גם טובים יותר. מכאן גם עלינו לדעת להעריך את התקופות הרגועות (יחסית כמובן), ימי השגרה שבין האירועים המטלטלים, שבהן אנחנו נהנים בחיק משפחתנו ואהובנו וגם יכולים לממש את עצמנו, כל אחד כהווייתו כפי שהיה קודם לכן.

הזוית האישית

סבא רועי: עלינו לדעת להעריך את התקופות הרגועות (יחסית כמובן), ימי השגרה שבין האירועים המטלטלים, שבהן אנחנו נהנים בחיק משפחתנו ואהובנו וגם יכולים לממש את עצמנו, כל אחד כהווייתו כפי שהיה קודם לכן.

מילון

מסתננים
שוהים שנכנסו למדינה באופן לא חוקי.

איש רעים להתרועע
אדם שקונה לו רעים (חברים), חברותי, נחמד, מלא ידע והומור.

שגור
רגיל, מוכר, נפוץ.

קורונה
התפשטות מגפת הקורונה העולמית בישראל החלה לקראת סוף פברואר 2020. המגפה פרצה בדצמבר 2019 בעיר ווהאן שבסין, ומשם התפשטה לרוב מדינות העולם. לקראת סוף פברואר החלו להתגלות בישראל החולים הראשונים, שהגיעו בתחילה בעיקר בטיסות מאירופה. המקרה הראשון של חולה בקורונה התגלה בישראל ב-27 בפברואר 2020. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מכאן גם עלינו לדעת להעריך את התקופות הרגועות, ימי השגרה ...“