מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרון ילדות

סבא בהרצאה
בתמונה אני וסבא בחג הפסח
הפמוטים שעברו מדור לדור

שמי אריק לובובסקי נולדתי ב1939 בישראל, בישוב יסוד המעלה.

"כשהייתי ילד קטן גרנו ביסוד המעלה, באותו בית עם סבתא שלי, אמא של אמא שלי. סבתי הייתה חקלאית, היה לה משק עם כבשים, עיזים, ופרות. כל בוקר הייתי קם, לפני הזריחה, מצויד בשק, הייתיתולש עשב בפרדס, מאחורי הבית, כדי להביא אוכל.

בתום העבודה, הייתי לוקח שתי פרוסות לחם, מרוחות עם שמן זית ועגבנייה רכה, והולך מהר לבית הספר. לשמחתי, בית הספר היה קרוב לבית. המושבה הייתה קטנה, כולם גרו בשכנות, ורק השדות היו רחוקים. היינו  לכיתה, ומתפללים כעשר דקות, ורק אז המורה הייתה מתחילה ללמד. הייתה לנו משמעת טובה, והתלמידים לא הפריעו בזמן השיעורים. בתשע וחצי בבוקר הייתה לנו הפסקה בה היינו אוכלים את ארוחת הבוקר, ומכינים  קוואץ' עם עגבניה בין שתי פרוסות הלחם. בשעה אחת, היינו חוזרים מבית הספר, ואוכלים מהר, כי היינו צריכים להוציא את הפרות לשפת אגם החולה, לרעות ולאכול עשב. היו שם מים והרבה עשב. כשהיינו חוזרים עם הפרות היינו מכינים מהר שיעורי בית. חשמל לא היה, הייתה מנורה שנותנת אור, שאותה מדליקים עם נפט. היינו הולכים לישון מוקדם, לא היה חשמל, וכולם היו עייפים מכל עבודת היום.

היינו עוזרים להורים בגינה, גדלנו ירקות, וקצת עצי פרי מאחורי הבית, כגון: אשכולית, תפוזים, משמש, עגבניות, חצילים, פלפלים וקישואים.

לפני שבעים שנה התושבים היו דתיים, ולא עבדו בשבת. בשבת וחגים היינו הולכים לבית הכנסת. בית הספר היה דתי.

הכל היו עושים באופן עצמאי, את הכביסה היינו מכבסים בידיים כי לא היו מכונות כביסה, סבתא שלי היתה מכינה גבינה, מהחלב שחלבו מהפרות, ומכיוון שגידלנו תרנגולות היו לנו ביצים. היו משפחות שלא היה להם אוכל, לכן עזרנו להם ונתנו להם חיטה, ושעועית שגידלנו, מעט ירקות לפעמיים, ומעט גבינה שהכנו בחצר. וכל זה היה לפני יותר משבעים שנה.

את החגים היינו חוגגים כל המשפחה ביחד, ובני משפחה מישובים אחרים, היו באים לחגוג איתנו. כולם ישבו סביב השולחן, סבתא ידעה להכין עוגיות ופשטידות טובות, והשולחן היה עמוס כל טוב, והיינו שרים סביב השולחן.

אכן היו לנו ימים טובים.

כיום סבא גר ביסוד המעלה עם סבתא, ואנחנו הנכדים, אוהבים לבקר אצלם מידי יום, ועד היום הם עוסקים בחקלאות.

פמוטים שעוברים במשפחה

לפני מאה וארבעים שנה כמעט, המשפחה של אמא שלי, גרה בעיר בריסקליאבסק בפולין, שבמזרח אירופה. הם שמרו על המנהגים היהודים, והיו בביתם, פמוטים להדלקת נרות, אותם הדליקו כל ערב שבת. למשפחה הייתה שאיפה לעלות לארץ ישראל, ולהיות איכרים עובדי אדמה. הם עזבו את ביתם, עלו על אוניה, ושטו לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו.

כשעזבו את פולין הם לקחו איתם את החפצים שלהם,  וביניהם את הפמוטים. היום הפמוטים בני מאה ושלושים שנה. והם נמצאים בביתי".

הפמוטים העתיקים של משפחתי

הזווית האישית

ליאור- התרגשתי לראיין את סבי ולשמוע את סיפור ילדותו. סבא התרגש לספר מספר פעמים, כיוון שהיה חשוב לו שכולם יקראו את סיפורו.

מילון

פמוטים
מאז ומתמיד קיבלו היהודים את יום המנוחה ע"י מצוות הדלקת נרות בערב שישי. רגע לפני שהשבת נכנסת ומאירה את העולם בשלווה, מוציאים את הפמוטים ומקדשים את הבית. לכן, עד היום, נחשבים פמוטים לפריט קדוש וחשוב המסמל את המסורת של הבית היהודי. (אתר הצורפים)

ציטוטים

”את החגים היינו חוגגים כל המשפחה ביחד, והיו באים בני משפחה גם מישובים אחרים. כולם ישבו סביב השולחן, וסבתא ידעה להכין עוגיות ופשטידות טובות, והיינו שרים מסביב לשולחן.“