מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זו ילדותי – סיפורו של סבא חיים

סבא ואני בבית הספר
סבא על הסוס בבית הספר החקלאי גנות
סבי מספר על ילדותו

שמי חיים, נולדתי בתאריך 29.1.1947 חודש לאחר הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. השם חיים, על שם סבתי אימו של אבי שנקראה חיה.

נולדתי במושבה רחובות שבה היה ממוקם בית חולים אזורי ליולדות שנקרא בפי הרחובותיים בית יולדות.

הבית בו גדלתי היה ממוקם במרכז שכונת שעריים שידועה כשכונה של עולי תימן עם כל ההוויה התימנית. אך לא רק תימנים גרו בה, כי באותה תקופה של עלייה גדולה לישראל נוצר קיבוץ עליות גדול. כולם הכירו את כולם, הזמינו את כולם ולמדו זה מזה את המאכלים המיוחדים של כל העליות. אני זוכר שהתימנים שהיו שכנים שלנו דיברו אידיש, ואבי ז"ל למד לדבר ערבית. הדירה בת שלושה חדרים, בה גדלנו אני הוריי ושני אחיי, הייתה קטנה וצפופה, אבל חמה. היו בה מטבחון קטן שירותים ומקלחת. באותה תקופה עדיין לא היה דוד שמש או דוד חשמל וחיממו את המים עם עצים. גם לא התקלחנו מידי יום לדוד החימום קראו ספוטניק.

אמי גניה רוטנשטרייך לבית קריבושיי עלתה עם משפחתה ארצה מרוסיה בשנת 1931 לנמל יפו ומשם עברו לת"א. סבי עסק בעסקי בשר ופתח קצביה בשוק הכרמל בתל אביב וגם שניים מדודיי עסקו בבשר ביחד ולחוד עם סבי. אבי שמואל רוטנשטרייך עלה ארצה בשנת 1929 במסגרת גרעין של ציונים צעירים בשם גורדונייה שהתארגנה בפולין. הם עלו להכשרה והקימו את קיבוץ חולדה. הוא היה כשנה בקיבוץ והחליט שזה לא היעוד שלו ועבר למושבה רחובות הסמוכה.שם התחיל לעבוד בפרדסים .

סבא חיים על הסוס בבית הספר החקלאי גנות

באירוע שהיה ברחובות הכיר אבי את אמי ולאחר תקופה הם התחתנו והתיישבו ברחובות. נולדו להם שלושה ילדים: הבת הבכורה, שמה מרים על שם סבתו של אבי מרים, האח השני שמו מרדכי על שם סבי האבא של אבי מרדכי.

באזור המגורים שלנו היה בית כנסת שבתקופת החגים כולנו היינו מתכנסים ובמיוחד אהבנו את שמחת תורה כי היינו הולכים עם דגל ונר.

באותה תקופה חיינו באזורי מגורים שנקראו שכונות. השכונות אומנם היו הרבה יותר קטנות ולא היו קניונים ומרכזי קניות אחרים .לכן צורת החיים הייתה הרבה יותר חברותית כי הילדים של "פעם" ידעו להעסיק את עצמם בפעילויות שיצרנו בעצמנו למשל: משחק החבל, חמש אבנים, מחבואים, תופסת, שוטרים וגנבים, דודס ועוד משחקים רבים שהדור של היום לא מכיר. הייתה גם משמעת משפחתית: כל אחד שב לביתו לארוחת צהריים למנוחה ולהכנת שעורי בית. בשעה ארבע היינו נפגשים במקום הקבוע שבו היינו משחקים עד אשר היה מגיע הערב וכל אחד חוזר לביתו.

הייתה תופעה מיוחדת כאשר מישהו לא היה הולך מיד לביתו היו נשמעות קריאות בשם הילד או הילדה – איפה אתה או איפה את? המפגשים עם החברים בשכונה תמיד היו מלאי עניין ושמחה. הקשר בין הילדים תמיד יצר קשרים בין המשפחות. בימי חופשה זו הייתה חגיגה שלמה מיד לאחר ארוחת הבוקר היינו נפגשים – משחקים, מדברים, לא משתעממים לרגע. לקראת ארוחת צהריים חוזרים הביתה ומזמינים אחד את השני לארוחה, נפגשים שוב ונשארים בחוץ עד מאוחר בערב ומשחקים גם בשעות החשיכה במשחקי לילה ועושים מעשי קונדס שונים. בשעות הפנאי כשהייתי לבד אהבתי לעבוד בנגרות, מקצוע שלמדתי בבית הספר וליצור דברים מעץ,.

למדתי מכיתה א" ועד כיתה ח" בבית ספר בשם "בית חינוך לילדי עובדים ממלכתי ב". היום שמו בית ספר בן צבי (על שם נשיא מדינת ישראל השני). למדנו עברית, חשבון, מולדת, גיאוגרפיה, תורה שבעל פה, היסטוריה, חקלאות, נגרות. בנות למדו מלאכת יד, תפירה. היה גם מקצוע תזונה – למדנו לבשל ועבדנו במסעדה של בית הספר. הילדים ששני ההורים שלהם עבדו את ארוחת הצהריים שלהם אכלו במסעדת בית הספר.

היחסים עם ההורים היו די מורכבים. באותה תקופה המצב הכלכלי של רוב תושבי המדינה לא היה גבוה ולא תמיד קיבלנו את מה שרצינו וביקשנו. אני זוכר תקופה שהיו מעבירים בגדים מאחד לשני על פי גיל ואם היו חורים היו תופרים ושמים טלאי לתיקון בגדים. גם את הנעליים שהיו לוחצות על האצבעות היו חותכים מקדימה. הסנדלרים באותה תקופה היו מלאי עבודה – גם את הסוליה היו משחזרים ושמים פרסות. לא זרקו כלום לזבל.

ההורים שלנו באו מכל ארצות תבל. זו הייתה תקופה של עליות גדולות למדינה גדולה. לכן למדנו להסתפק במועט. אני לא זוכר בילדותי מריבות או סכסוכים. אבי היה עובד עד שעות מאוחרות. לכן הייתי פוגש אותו רק בסופי שבוע. אימא הייתה מאיימת שהיא תספר לו על מעלליי. לזכותו ייאמר, שאני לא זוכר אפילו פעם  אחת שהוא הרים עלי יד, אפילו שבאותה תקופה היה נפוץ להכות את הילדים. בדרך כלל העונשים שקיבלתי היו: לא ללכת להצגה היומית או לא ללכת לשחק עם החברים.

בבית הספר שלנו לא היה נהוג אז תלבושת אחידה, אבל כן היה מסדר בוקר עם הנפת הדגל לראש התורן וקריאת פרק יומי בספר תהילים אפילו שזה לא היה בית  ספר דתי. טיולים שנתיים היו פעם בשנה לקראת סוף השנה וזו תמיד הייתה חוויה שאני זוכר אותה עד היום. המורה שתמיד אני נזכר בה היא המורה ציפורה שלימדה אותי מכיתה א' עד כיתה ד'. היא זו שעיצבה את דמותנו בתחילת הדרך. אהבתי ללמוד תנ"ך, מולדת, גאוגרפיה, חקלאות ונגרות. את מקצוע החקלאות מאוד אהבתי. לכן המשכתי את לימודי התיכון בבית ספר חקלאי.

חשוב לי להעביר את המסר של המשכיות המשפחה כדי שיידעו כל נכדותי ונכדיי על המשפחה הגרעינית.

הזוית האישית

עדי: אני מאחל לך סבא עוד המון שנים של עשייה ונתינה, שתמשיך לעזור לאנשים ולמשפחה ולפנק את הנכדים שלך. היה לי מאוד מעניין בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי המון דברים על סבא שלא ידעתי לפני ולמדתי בכללי על המשפחה שלי שאני פחות מכיר.

סבא חיים אל עדי: סיפרת לי שעומדת להיפתח תכנית של "הקשר הרב הדורי" במסגרת בית הספר שלך בחטיבת הביניים, "אחרון הבילויים". הצטרפת לתכנית וביקשת ממני להצטרף, שמחתי שנוצרה לי הזדמנות לספר לדורות הבאים ובמיוחד לך את חוויתי בילדותי ובבגרותי. ראיתי את הברק בעינייך שראיינת אותי לצורך הסיפור, הקשבת בשקיקה וביקשת עוד ועוד סיפורים ואני שמחתי לשתף בזכרונותי וחוויותי מיום הקמת המדינה שזה גם זמן הולדתי. תמשיך לחקור ולשאול, כי אני יודע שזה מאוד מעניין אותך.

אוהב עד השמיים סבא חיים.

מילון

טלאי
יריעת בד או עור קטנה שתופרים על בגד לשם תיקון קרע

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון“