מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זו ילדותי היפה

שירה וסיסי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי
בילדותי
סיסי מספרת על יפו של פעם

מוצאם של הוריה של סיסי הוא בבולגריה, מדינה הנמצאת בדרום מזרח אירופה. אמה עלתה ארצה בגיל 13 ואביה עלה בגיל 25 ארצה, זה היה בשנת 1948 מיד לאחר הקמת המדינה ולאחר מלחמת העולם השנייה.הוריה נפגשו בעכו, עיר בצפון הארץ, והקימו את ביתם בקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי. שם נולדו להם שלושה ילדים: אסתר הבכורה, משה הצעיר וסיסי האמצעית.

עם הוריי

סיסי מספרת: "שמי ניתן לי על שם שמחה, אחותה האהובה של אבי שנפטרה בגיל צעיר בבולגריה. השם סיסי הוא שם חיבה שניתן לי על ידי הסביבה ונשאר יותר קבוע משמחה, רק אבי קרא לי כך.

בהיותי בת חמש עזבנו את הקיבוץ לטובת העיר וחזרנו לעכו. מאוחר יותר עזבה משפחתי ליפו, עיר ילדותי ונעורי, שם ביליתי את שנותי היפות ביותר. גרנו בשכונה שהיתה מאוכלסת במשפחות מעוטות יכולת והכנסה ומרובות ילדים בבית קטן מאוד שהיה בנוי מבוץ ותבן ששימש פעם כאורווה של גביר שגר בשכונה. עד עצם היום הזה הבית והשכונה נשמרו כמו בילדותי והייתה לי הזכות לקחת את ילדי ונכדי לראות אותו.

הילדים בשכונה היו ממשפחות שונות ומגווונות. היופי בשכונה היה ריבוי העדות והעמים והדעות. למשל: השכנים הכי טובים שלנו היו ערבים ישראלים, החברים הכי טובים שלי היו החרדיות שגרו בשכונה, על אף שמשפחתי שלי לא היתה דתייה ולא שמרנו מצוות.

עם חברה בילדותי

זכרונות ילדותי היו בעיקר משחקי רחוב ששיחקנו כמו סימני דרך, שלושה מקלות, טיפוס על עצים, וקטיף של תותי עץ בעונה. אבל בעיקר אהבתי את השעות בהן הלכתי מבית הספר הביתה. בית הספר היסודי בו למדתי נקרא "אלכסנדר ינאי", לצערי היום הוא נהרס והפך להיות מגרש חניה ליד החאן. לאורכו של רחוב יפת הידוע ביפו, שבקצהו של הרחוב נמצא שוק הפשפשים הידוע בצבעוניותו ובשלל ריחות וצלילים ומלא בחנויות ובבתי מלאכה,  היו שכיות חמדה שנעלמו מהעולם, כמו הסנדלריה שבה הסנדלר היה מכין זוגות בודדים של נעליים, הנפחייה, הקצב השכונתי, המסגריה ודוכני הבורקס, המלבי והפיתות. בין לבין היו גלריות קטנות לציור, פיסול וכדרות ובתוכן עמלו האמנים. כל אלה היו הבסיס להשראה ולאהבת האמנות שבי, שרציתי לעסוק בה כבר בילדותי.

בילדותי, נטיעות ט"ו בשבט

כשביקשתי מהורי ללכת ללמוד אמנות הם הניאו אותי מרצוני זה בטענה: "אמנות איננה מקצוע ואי אפשר להתפרנס מזה", ולכן רשמו אותי לבית ספר מקצועי שבו למדתי את מקצועות הבניין שכללו גם לימודי שרטוט – בכך שכנעו אותי הורי שזה קרוב לאמנות. בראיה לאחור אהבתי מאוד גם את המקצוע שהוריי בחרו עבורי והצלחתי בו מאוד כהנדסאית בניין, יחד עם זאת ידעתי שיום יבוא ואעסוק באמנות.

למדתי בבית הספר התיכון "עירוני ג" ביפו. הייתי ילדה מאוד שובבה וחברותית, יחד עם זאת הצטיינתי במקצועות השרטוט והתיכנון הקשורים לבנייה. בכתה י"ב יצאתי לתחרות שרטוט ארצית שבה זכיתי במקום הראשון, זו הייתה תקופה מאוד יפה שבה מאוד אהבנו לצאת ולבלות בדיסקוטקים ולרקוד ריקודים סלונים לצלילי המוזיקה של להקת ה"חיפושיות" שהיתה מאוד פופולרית, של קליף ריצר'ד, אלביס פרסלי ועוד. יחד עם זאת שמענו מוזיקה ישראלית כמו: "שלישית גשר הירקון", להקות צבאיות, יפה ירקוני, שושנה דמארי שלקצבה גם רקדנו ריקודי עם. בשבתות ובחגים ובעצם בזמננו החופשי היינו נפגשים במקום מוגדר בשכונה ומשם הינו הולכים לבלות באחד מבתי הקולנוע ביפו כמו "נוגה" או "צליל". קולנוע נוגה של אז משמש עד היום כתאטרון. רוב הסרטים שאהבנו היו סרטי אהבה כמו: "חלף עם הרוח", "צלילי המוזיקה" וכל מיני מערבונים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם אגודת האמנים. התכנית נערכה בבית הספר היובל באשדוד, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה טלי רביבו.

מילון

חלף עם הרוח (סרט)
חלף עם הרוח (באנגלית: Gone with the Wind) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1939, המבוסס על רומן באותו שם מאת מרגרט מיטשל. הסרט בוים על ידי ויקטור פלמינג, ומככבים בו קלארק גייבל וויוויאן לי. הסרט נחשב על ידי רבים לאחד הסרטים האהובים והטובים ביותר אי פעם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בין לבין היו גלריות קטנות לציור, פיסול וכדרות בתוכן עמלו האמנים. כל אלה היו הבסיס להשראה ולאהבת האמנות שבי“