מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זו הייתה ילדותי

סבתא רחל והנכד אדם
סבתא רחל בת שש
ילדות בצל מלחמת העולם השנייה בארץ לפני קום המדינה.

זכרונות מגן הילדים ומכיתה א'

שמי רחל, הורי הגיעו מבסרביה שאז הייתה רוסיה. אבי הגיע כחלוץ ואמי כמשתתפת במכביה הראשונה. נולדתי בפתח תקווה בשנת 1940. פ"ת הייתה מושבה קטנה. בגן הילדים היינו כל ילדי השכונה. מהגן זכור לי עץ מאוד גדול שבמרכזו ענף גדול ועליו היינו יושבים. כל ילדותי עברה תחת שלטון המנדט הבריטי ובצל מלחמת העולם השנייה, שהסתימה כשהייתי בת 5. כילדים לא היינו מודעים למה שגרמה המלחמה האיומה ההיא. בתקופת המנדט הבריטי הסתובבו חיילים בריטים ברחובות ולהם כובעים אדומים, לכן קראנו להם כלניות. אני זוכרת מספר פעמים שהכריזו על עוצר, כולנו ישבנו בבתים והבריטים היו עושים חיפושים כדי למצוא נשק וכדי למצוא את אנשי המחתרת של האצ"ל והלח"י. לכיתה א' הגעתי כשידעתי לקרוא. כשהמורה כתבה על הלוח "שלום כיתה א'" השתעממתי והתחלתי לקרוא ספר שקיבלתי "עליזה בארץ הפלאות". המורה בחכמתה הרשתה לי לקרוא.

כיתה א' בפתח תקוה – אני הראשונה מימין בשורה האמצעית

הקמת מדינת ישראל

כשהייתי בת שבע אני זוכרת אירוע משמעותי ביותר בחיינו. עצרת האו"ם קיימה הצבעה על הזכות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בסיום ההצבעה נודעו התוצאות ובבת אחת פרצו מתוך הבתים צהלות שמחה וכולם יצאו לכיכר העיר ויצאו במחולות. גם הילדים וגם הקשישים. בשכונה היה רק רדיו אחד וטלפון אחד ששניהם היו בבית הרופא. כולנו התכנסנו אצלו. זה היה בכ"ט בנובמבר 1947. הבריטים עזבו את הארץ ביום הכרזת המדינה ב – 5 במאי 1948, וזה היה האות לפריצת הקרבות של מלחמת השחרור. שבע מדינות ערביות תקפו את מדינת ישראל הצעירה והקטנה שהיו בה רק 600.000 תושבים. הרבה מבני המושבה פתח תקוה נלחמו במלחמה והרבה נהרגו בה. אבל כבד שרר אז במושבה.

שלג בפתח תקוה

כשהייתי בת 10 אמי העירה אותי השכם בבוקר ואמרה לי: "תסתכלי החוצה." בחוץ היה לובן מסנוור. המדרכות והעצים היו מכוסים בשלג לבן. כמובן שלא הלכנו לבי"ס ושחקנו בשלג. בנינו בובות שלג. בתקופה זו הייתה העליה הגדולה ולעולים שגרו רובם באוהלים, היה קר ורטוב. הורי כמו רוב תושבי פ"ת לקחו לביתנו ילד מילדי העולים כדי שיתחמם וירגיש שדואגים לו. הילד היה בביתנו למשך שבועיים.

תקופת ה"צנע"

בתקופה זו הגיעו קרובי משפחה מ"שם". לבת דודה של אמי היה מספר כחול על היד שרק לימים נודע לי מהו. הם גרו בביתנו כחצי שנה, בה נודע לנו אט אט גודל הטרגדיה של העם היהודי בכלל והפרטי שלנו. זו הייתה תקופת "הצנע", בה לכל משפחה חולק פנקס עם תלושים עמם ניתן לקנות מזונות שונים: סוכר, ביצים עוף וחמאה, מנות קטנות וקצובות. להורי היו בחצר הבית תרנגולות, עז, ברווזים ועצי פרי. אנחנו כילדים לא חשנו בצנע.

בכיתה ה' הצטרפתי ל"תנועת הנוער העובד" ומאז רוב שעות הפנאי שלי הוקדשו לתנועה. בביתנו היה חדר שהושכר לאחות או לרופא כדי לעזור בפרנסת המשפחה. גרנו קרוב לביה"ח בו נולדתי. הפגישה עם האחיות והרופאים בביתנו, שספרו מחוויותיהם, זרעו בי את הרצון להיות אחות. ואכן בסיום התיכון נרשמתי ללימודי סיעוד ואח"כ ללימודי מיילדות. לימים היה לי לעונג ליילד את נכדיי (עידו ואדם).

סבתא רחל אחות

מלחמות ישראל

בהיותי נערה בתיכון פרצה מלחמת קדש (סיני) ואנחנו ניהלנו יומן קרבות.

ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים לאחר 3 שבועות של מתח. אני הייתי אז בשליחות המדינה בפריז ואת חלקי במלחמה מילאתי בעבודתי בשרות הממשלה ואכן זכיתי על כך באות המלחמה ובתעודת הוקרה.

ב- 1970 התחתנו – סבא של אדם – אהוד ואני. אהוד בן ביצרון למד בביה"ס כדורי.

סבתא רחל וסבא אהוד בחתונה

.

סבתא רחל והוריה
סבתא רחל וסבא אהוד והבן רון.

ב-  1973 פרצה מלחמת יום כפור. אהוד יצא למלחמה ואני מיד לבית החולים בו עבדתי. עבדתי ביום בחדר הלידה ובלילה במחלקת הכוויות. היה קשה מאד נפשית כי הפציעות היו אנושות.

בבצרון נולדו ילדינו, רון ושירי. רון הוא אבא של אדם ועידו, כמובן שאני כמיילדת יילדתי את שני נכדי, וזו הייתה החוויה המאושרת בחיי.

סבא אהוד היה לוקח את הנכדים לגן ובדרך מלמד אותם על צמחים עצים וכול השאר.

הזוית האישית

אדם: "אני מרגיש קירבה יותר גדולה לסבתא ולסבא בגלל שאני מכיר יותר את ילדותם ומהלך חייהם. וגם למדתי מכך."

סבתא רחל: "כסבתא נהניתי לספר ולשמוע את נכדי בתקווה שיקרב אותנו. זו היא זכות גדולה לשבת עם נכדי אדם ולהעלות חוויות משותפות שמעצימות את הקשר בינינו. תבורכו על תוכנית יפה שכזו."

מילון

טרגדיה
אסון, גורל מר

ציטוטים

”"בכיתה ה' נכנסתי לתנועת הנוער ומאז רוב שעות הפנאי הוקדשו לתנועה." “