מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התמונה האבודה

אני וסבתא בבית הספר
סבתא בת 4
בעקבות התמונה של סבא רבא

נולדתי בפתח תקווה ב- 1 במאי 1949, חג הפועלים שבו נערך כל שנה מצעד בתל אביב. ההורים שלי לקחו אותי למצעד לכבוד יום ההולדת ואני הייתי בטוחה שהמצעד הוא היום הולדת שלי. כשעברנו דירה בגיל 6 והורי ערכו לי יום הולדת רגיל עם עוגה וכמה ילדים שאלתי: "איפה המצעד איפה התזמורת?"

הורי היו ניצולי שואה כבדים מאד, שבכל גיל סיפרו לי את הזוועות שעברו כך שיתאים לגיל הם לא הפסיקו לספר ולדבר על השואה כדי לא לשכוח לזכור ולהזכיר עד היום אני מזכירה לילדי ונכדי. אמי חנה שריד וקסלר היתה בת 11 שפרצה מלחמת העולם השנייה. כל הגזרות של הנאצים חלו עליה. יום אחד באקציה הראשונה ביוני 1942 הגרמנים לקחו אותה לכיכר השוק- רינק. שם ציוו עליהם לכרוע על בירכיהם וירו בהם אמא שלי עם עוד חברה הצליחו לברוח דרך רחובות צרים שבהם "הדם זרם כמו נהר" (3000 יהודים נרצחו באותו היום ברינק ).

באחד הימים בגטו נכנסו שני אנשי גסטפו וישתוללו בדירה הרביצו לה עם אלה. היא ביקשה מאבא שלה שיוציא אותה מהגטו ויחביא אותה. אבא שלה, סבא שלי לזר וקסלר הכין לה ולאחותה מחבוא "בונקר" בעליית הגג של מפעל למכונות וטחנת קמח. שם היו שנתיים וחצי יחד עם עוד שבעה יהודים וניצלו. אחרי המלחמה ב1945 במשך שנה עברה את הארצות צ'כיה, הונגריה, אוסטריה, ואיטליה. היא  הגיעה לארץ באוניית מעפילים מפורסמת לה-ספציה אחרי שביתת רעב. בארץ היא הכירה את אבא שלי והם התחתנו ב 1947.

אבי ראובן שריד שדליסקר היה יתום מגיל שש מאביו ולא זכר איך הוא נראה ואמו נפטרה שהיה בגיל 16.הם היו 5 אחים 3 בנים ו2 בנות אח אחד משה עלה לארץ ב1935. היה למשפחה מפעל לחומרי ברזל וחומרי בניין ובית גדול של 22 חדרים וכשהגיעו הנאצים ב1939 מלחמת העולם השנייה הכל התהפך.

אבא שלי עבר 7 מחנות השמדה ואחרי שנתיים וחצי באושוויץ המחנה הכי גדול הוא עבר למאווטזן ושם שוחרר על ידי האמריקאים. זה היה בחמישה למאי 1945. אבא שלי הגיע לבלוק המתים והצליח לצאת בלילה דרך החלון ולחזור לצריף שלו לחברים שהסתירו אותו בדרגש העליון והשקו אותו בנוזלים. שהגיעו האמריקאים הניחו אותו על אלונקה ולקחו אותו מעבר לגדר של המחנה כדי שירגיש מטר של חופש והוא זוכר את הרגע הזה שבו היה חי על מת. כנראה שהאמריקאים צילמו את התמונה כתמונת השחרור שאותה אני נוסעת למצוא ולצלם.

בין האמריקאים היה רופא יהודי שאמר שהוא לא מבין איך הוא חי. נתן לו תרופות ואמר שהוא צריך להיות באחד הבתים של הכפר מאווטהזן שבועיים שלושה לאכול רק דייסות חלב בלי שומן כדיי לחיות. "הגעתי למשפחה אוסטרית גרמנית ואיימו עליהם שאם לא יטפלו בי הם יהיו בשמיים למעלה, הייתי שם שבועיים וכשעמדתי על הרגליים החלטתי לחזור למחנה. בדרך נכנסתי לצלמניה והצטלמתי. נכנסתי לבית מרקחת נשקלתי: משקלי היה 28 ק"ג והייתי בן 25. מהמחנה התגלגלתי לצפון איטליה למחנה עקורים ליד אקונה. התמונה נשלחה לאחי משה שדליסקר בישראל. בגב התמונה כתוב"אחיך חי לזיכרון ראובן צבי,מאוטהזן 18.5.1945". התמונה הגיע לארץ אחרי שהמטוס הופצץ אבל שק הדואר ניצל ויש על המעטפה חותמת של הבריטים שהמטוס נפגע. הגעתי לארץ בספינת מעפילים פטר א' שלא נתפסה ע"י הבריטים זה היה בערב סוכות ספטמבר 1945 בחוף שפיים "סידני עלי.

סבתא שושי וסבא איתן נסעו למאוטהזן בפסח 2017 עם המסמכים של סבא ראובן מארכיון הנאצי שם חקרו את הסיפור שלו ומצאו את הצריפים שהוא היה את בית החווה ואת בית המרקחת ואת הצלמניה. הסיור במאוטהזן היה ביום קר מאד והיה מצמרר ומזעזע לעבור במחנה ההשמדה.

קישור לסיפור: "הנס של סבתא שלי"

מילון

לה-ספציה
אוניית מעפילים

ציטוטים

”הסיור במאוטהזן היה ביום קר מאד והיה מצמרר ומזעזע לעבור במחנה ההשמדה.“

הקשר הרב דורי