מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התמודדות של ילדה קטנה

סבתא נחמה מצד ימין עם חברתה
סבתא נחמה מספרת לנכדתה מרים
ימי הילדות שלי זכורים לי כימים נחמדים ויפים למרות הקשיים שחוויתי

שמי נחמה פריידא כהן, נולדתי בשנת 1953 במדינת חבר העמים, ברית המועצות לשעבר, בעיר טשקנט, להורי אבי רבי מאיר ואימי הרבנית דבורה סטמבלר. הורי נולדו ברוסיה הלבנה.

עיסוקם העיקרי של הורי היה ניהול פעילות יהודית מחתרתית נרחבת. וזאת כמובן, בניגוד לחוק באותם ימים תחת השלטון הסובייטי.
אני זוכרת את התכונה המיוחדת שהיתה בביתינו ביום חמישי. לכבוד שבת היה אבי נוהג להביא הביתה כמות גדולה של בשר ועופות שנשחטו בשחיטה כשרה על ידי השוחט במחתרת. אימי הייתה מכשירה במלח ומדיחה במים את כל כמות הבשר שאבי הביא. לאחר מכן היתה אימי עוברת בין המשפחות היהודיות שגרו בקירבת מקום אלינו ומחלקת להם בשר כשר לכבוד שבת. אני גם זוכרת שלקראת חג הפסח אבי ואחיי אפו במחתרת כמות גדולה של מצות לפסח עבור משפחתנו ועבור משפחות יהודיות רבות נוספות. ברשותנו גם היה ספר תורה באופן קבוע ששמרנו עליו בסתר. פעילויות אלו היו כרוכות בסיכון גדול מאד, מכיוון שהחוק אסר באופן מוחלט כל פעילות הקשורה לדת ובמיוחד ליהדות. אם חלילה אבי היה נתפס על ידי השלטונות לא היינו רואים אותו שוב כנראה לעולם.
בבית דיברנו ברוסית, הוריי ושלושת אחיי הגדולים דיברו גם באידיש. גרנו בבית חד קומתי, בבית היו שני חדרים רגילים, סלון וחדר שינה. לאחר מספר שנים הוספנו לבית מטבח שהיה ממוקם במסדרון. רצפת הבית הייתה עשויה מעץ לא צבוע ולכן היה קשה מאוד לנקות אותה.
היינו מכבסים את הבגדים בגיגית ואת המים הרתחנו על פרימוס. היינו מתרחצים פעם אחת בשבוע בבית מרחץ עירוני.

ימי הילדות שלי זכורים לי כימים נחמדים ויפים למרות הקשיים שחווינו. אהבתי במיוחד את הזמן שבו אימי הייתה שרה לי שירי ערש בקולה המיוחד והצלול לפני השינה.  אימי אהבה לשיר. אני זוכרת במיוחד  את השיר באידיש שאימי היתה שרה לעיתים קרובות, "רוזינקעס און מענדלאך" "צימוקים ושקדים".

המשחק שאהבתי באופן מיוחד היה להכין בובות משאריות של בדים ואחר כך לשחק איתם. בילדותי לא היו לי חברות יהודיות בכלל, כי בשכנותנו הקרובה לא התגוררו משפחות יהודיות.
כשהייתי בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית ספר "סוטיה שקולה". בבית הספר למדנו רוסית, שפה זרה, מתמטיקה, הנדסה ופיזיקה. עד לכיתה ה' הכיתות נקראו כיתות יסוד ומכיתה ה' והלאה נוספו עוד מקצועות לימוד כגון היסטוריה, גאוגרפיה ומתמטיקה ברמה גבוהה, ועוד.

יחסיי עם רוב המורים היו די טובים. יחסי עם המחנכת שלי היו טובים מאוד. יחסים אלו נחשבו ליוצאי דופן, כי בתקופה זו היחסים הרצויים ברוסיה בין המורים לתלמידים היו יחסים של ריחוק ודיסטנס. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה מאוד עם חוקים נוקשים מאוד. היו מורים שכדי להשליט שקט בכיתה הוציאו החוצה תלמידים ופעמים היו מורים שהיכו תלמיד שהעיז להתחצף. במקרה של חוצפה חמורה הורידו את התלמיד לכיתה נמוכה יותר ושם הוא נשאר בקביעות. כך נוצר מצב שבכיתה אחת ישבו תלמידים מגילאים שונים.

המורה שאהבתי ושאני זוכרת במיוחד היא המורה אסיה ירזייבנע. מורה זו היתה יהודיה, שמה היהודי היה בתיה ישראלייבנע.
אוכלוסיית התלמידים בכיתתי הייתה מגוונת. בכתתי למדו תלמידים טאטרים, אוזבקים, רוסים, יהודי אחד בוכרי ואני. כל תלמיד רצה לשייך בפני תלמידי הכיתה את המורה בכיתה לעם שהוא משתייך אליו. אני תמיד שתקתי מסיבות מובנות…
רוב המורים היו אנטישמיים אך לא באופן מוצהר, מלבד מורה אחת לפיזיקה שלא הצליחה להסתיר את שנאתה הגדולה ליהודים. היא הצהירה בפני הכיתה שמעולם לא תיתן לי ציון עשר  למרות שהייתי מצטיינת וראוייה לכך. הוזלתי הרבה דמעות בגללה עד שאימי הגיעה לבית הספר והתלוננה לפני מנהלת בית הספר. אפילו תלמידי כיתתי הצביעו על ההפליה של המורה נגדי. לבסוף היא פוטרה ואני יכולתי לנשום לרווחה. היו מורים שהיה להם כעס גדול עלי על הצהרת היהדות שלי. הייתה לי מורה למתמטיקה שקראו לה עידה יפימובנה. היא אמנם הייתה יהודיה אך בעקבות המצב ברוסיה היא הסתירה את יהדותה וניסתה להתנהג כרוסיה. את המבחנים היא ערכה דווקא בשבת ביום שבו אני לא יכולתי לכתוב וזאת כדי להכשיל אותי. לשמחתי ולאכזבתה היא לא הצליחה.
התלבושת האחידה בבית הספר הזכירה את הלבוש של הנזירות, שמלה בצבע שחור עם צווארון ומעליה סינר ארוך בצבע אפור. בחגים ובתאריכים מיוחדים צבע הסינר היה לבן. כמו כן הייתה חובה להגיע לבית הספר עם שתי צמות קלועות הייתה זאת תלבושת צנועה.
ברוסיה לא היו מוצרים עם הכשרים ולכן קנינו את המוצרים שאין עליהם צורך בהכשר, בעיקר פירות וירקות. ממתקים כמעט ולא היו, היו רק סוכריות ועוגות, אך לא חטיפים. את התה שתינו ללא סוכר וקקאו לא היה בכלל.

אכלנו פת עכו"ם בלית ברירה, מכיוון שלא היו מאפיות כשרות.

בקשר לקנית הבשר הכשר יש לי זיכרונות קשים עליהם אני רוצה לספר.

אבי היה קצב ולכן הוא היה יוצא מהבית מוקדם בבוקר לקנות פרה בשוק, ומשם היה הולך עם הפרה לשוחט כדי לשחוט אותה בשחיטה כשרה. מרגע שאבא היה יוצא מהבית תחושותיי היו קשות ולא נעימות. אבא נשא עליו סכום כסף גדול עבור קניית הפרה, וידעתי שבשעה מוקדמת זו מסתובבים בשוק גזלנים רבים שיודעים שאבי נושא עימו הרבה כסף. אבי היה לוקח איתו מידי פעם את אחד הילדים כדי שיתלווה אליו לצורכי ביטחון . פחדתי גם שמא ישנם שעוקבים אחר אבי והוא ייתפס על ידי הבולשת על ה"עבירה החמורה" של שחיטה כשרה. גם אני התלוותי לאבי מידי פעם. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה הולכת עם אבא לשוק ומבוהלת למראה פרצופיהם המאיימים של הסובבים  בשעות אלו. בכל פעם שאבא היה יוצא בבוקר לשוק רעדתי כולי מפחד. נשארתי ערה עד שאבי חזר הביתה בריא ושלם.

בשנת 1966 עלינו לארץ ישראל. הסיבה העיקרית לעלייה שלנו הייתה הקושי בקיום תורה ומצוות בגלוי ברוסיה שהיתה מלווה בסכנת חיים ממש. כל העלייה הייתה ניסית לגמרי, רק תודות לברכתו של הרבי מליובוויטש זכינו לצאת מעמק הבכא. בתקופה זו לא הייתה כל אפשרות לצאת מרוסיה וב"ה בחסדי ה' יצאנו… וזכינו להגשים את החלום.

לסיום רציתי לספר לכם אפיזודה אחת המתארת מעט את חיי הילדות שלי. בהיותי ילדה קטנה הייתי חלשה ורזה בלי כל סיבה רפואית נראית לעין. רופאת המשפחה המליצה לאשפז אותי לבדיקות. הייתי אז פחות מגיל עשר וכשאושפזתי נוצרה בעיה של אוכל כשר. בבית החולים היה חדר אוכל אחד שהיה משותף לכול המאושפזים. הייתה חובה על כולם להגיע בשעות הארוחה לחדר האוכל. הייתי בבעיה מה לעשות? בכל ארוחה הייתי צריכה למצוא איך להתחמק מעייניה של האחות. פעם אחת הלכתי לשירותים ופעם אחרת אמרתי ששכחתי משהו בחדר ועלי לחזור רגע לחדרי. כך האחות לא קלטה שנעדרתי לגמרי מהשהייה בחדר האוכל. עד שיום אחד האחות האוזבקית הבחינה שאני לא מגיעה לחדר האוכל. בארוחה הבאה היא נצמדה אלי באופן מיוחד וחיכתה שאכנס לחדר האוכל, ובכך מנעה ממני לברוח. נכנסתי לחדר האוכל ועשיתי את עצמי אוכלת עד שהיא יצאה וכעבור זמן קצר יצאתי גם אני. זו רק אחת הדוגמאות מחיי ילדותי!

מילון

פת עכו"ם
לחם שנעשה מאחד מחמישה מיני דגן, שנאפה על ידי אדם שאינו יהודי.

דיסטנס
שמירת מרחק ביחסים שבין בני האדם

ציטוטים

”ברוך ה' ובחסדי ה' יצאנו מעמק הבכא וזכינו להגשים את החלום ולקיים מצוות בגלוי.“