מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השפע שלנו – "להסתפק במועט"

סבא דוד בהרי עם הנכד האהוב טל דוד
דוד בהרי חוגג בר מצווה
"מכלום עשינו הרבה והעיקר שהיה שמח בלב"

שמי דוד, הסיפור שלי מתחיל מהוריי שהביאו אותי לעולם. ההורים שלי – אבא קראו לו יוסף ולאימא קראו פרח, שניהם הגיעו מעיראק. אבא היה קבלן בניין ואימא הייתה תופרת. בעיראק היו להם חיים טובים: הם הכירו שם והתחתנו שם, אבל הכמיהה העזה לבוא ולגור פה בארץ ישראל משכה אותם להתחיל בתהליכים לעלייה ארצה. התהליך לא היה כל כך קל, הם הגישו מסמכים וברגע שהם קיבלו תשובה חיובית – אור ירוק לעלייה לארץ –  הם היו מאושרים. הם ארזו את המזוודות, עלו ארצה  והתיישבו בפתח תקווה בשכונת עמישב.

אבא ואימא היו אנשים מאוד פשוטים ומיוחדים, בכל שבת וחג אירחו את האחים והאחיות שלהם, היה להם לב רחב והיו נותנים יחס ואהבה לכל אחד ואחד – לבנים ולבנות, לנכדים ולנכדות. וזה השפיע והשתרש אצלי – מבית אבא ואימא קיבלתי את הדרך – לפתוח את הבית והלב – בית חם, לב רחב, נתינה ועזרה תמיד בלי שום היסוס.

לא היו לנו מנהגים מיוחדים, אבל משלוחי המנות שהיינו מכינים בפורים היה בקלוואה וזנגולה (בצק מטוגן טבול בסירופ דבש). בערב שבת ובחגים היה קידוש מיוחד ותמיד היו מאכלים מיוחדים לכבוד שבת. אני מאוד מתגעגע לתקופה של הילדות שלי שלא היה לנו כלום חוץ מלבן ולחם עם מרגרינה וזה היה מספיק משמח וטוב בלב. היום יש כל מיני סוגים מכל דבר והכל בשפע. לנו היה את השפע הזה -"להסתפק במועט". בתקופת הקיץ לא היה לנו ארטיקים וגלידות כמו היום. בבוקר היה עובר האיש של הקרח ואבא שלי היה קונה ממנו חצי קרחון של קרח ומזה היינו עושים "ארטיקים".

דוד בהרי חוגג בר מצווה ומקבל ברכה מהדוד זלכה שלימד אותו לקרוא בתורה

במשפחה שלי יש חמישה ילדים כולל אותי: שלוש בנות ושני בנים. אני השני מבין החמישיה, לצערנו אחי נפטר לפני חמש שנים בגלל מחלת הסכרת ולחץ דם שהיה לו. שלושת האחיות שלי הגיעו לאן שהן עכשיו בכוחות עצמן ללא לימודיים אקדמיים וללא לימוד מקצועי כלשהו: האחות הגדולה סוכנת ביטוח, השנייה אחות בבית חולים בלינסון והקטנה מנהלת צהרון בביתה. כולנו מאוד מאוחדים ובקשרים טובים אחד עם השני.

השכונה שבה גרנו הייתה עמישב בפתח תקווה. רוב השכונה היו יוצאי עיראק והייתה שפה משותפת בין כולם. הסביבה בה גרנו הייתה מעברה, שכונה שכולה מלאה צריפים. גודל הצריף היה כ -7 מטר אורך ו-3 מטר רוחב, בתוך הצריף היה רק מטבח. כדי ללכת לשירותים היינו צריכים ללכת מרחק של כ- 500 מטר מהצריף ושם היו השירותים. פעם בשבועיים היו באים עם משאית גדולה ושואבים את הפסולת. וכמובן שלא היה ברזים כמו היום. היינו מחממים בתוך "פיילה" מים חמים וכך היינו מתקלחים ומכבסים את הכביסה. המרחק לבית הספר מהשכונה היה כ- 500 מטר וכמובן שלא היה בזמננו הסעות, היינו הולכים ברגל בחורף בגשם ובקיץ בחום. המשחק החביב עלי היה משחק גולות שאז היה מאוד יקר לקנות, היינו עושים בור קטן באדמה ואז היינו מכוונים את הגולות.

המקצוע שלמדתי בבית הספר היה מסגרות מכנית, שבזה לא היה כל כך עבודה באזרחות ובגלל זה חתמתי קבע. כששירתי בקבע הייתי נהג אוטובוס שלוקח את הלהקה הצבאית. האוטובוס תמיד היה איתי.

דוד בעת שירות הקבע

היינו שלושה חברים מאוד טובים שנשארנו לגור בשכונת הילדות שלנו, אחד מהחברים – הוריו עברו להתגורר ליד ההורים של אשתי והם היו מתפללים באותו בית הכנסת. אני הייתי בן בית אצל המשפחה של החבר והם הציעו את השידוך להורים של אשתי. כשאבא של אשתי, מרים, הסכים, יצאנו לכמה פגישות ואחרי הכרות עם המשפחות החלטנו שאנחנו מתחתנים. בשנת 1980 התחתנו באולמי "דליה" בתל אביב, הייתה חתונה מפוארת ומשמחת. ברוך השם ה' הצליח את דרכנו ונולדו לנו עשרה ילדים: חמש בנות וחמישה בנים, וברוך השם כולם נשואים עם ילדים והבית מלא נכדים ונכדות. אני מאוד אוהב שהם מגיעים אלינו, הבית תמיד מלא בשמחה.

כשנולדה בתי החמישית, בשנת 1985, עברנו מפתח תקווה לירושלים עקב המעבר שלי בשירות של קבע מבית נבאלה להר גילה. המעבר לא היה כל כך קל: זה להתנתק מכל המשפחה והחברים שהיו. בעקבות כל זה החלטתי שאני לא ממשיך בשירות הקבע שלי ועזבתי את הצבא. תוך כדי העזיבה מקבע לאזרחי, התחברתי לרב שהיה אצלנו גר בשכונה, הרב שבתאי אטון ז"ל, הייתי משמש אותו, לוקח אותו לישיבה ומחזיר אותו לכל מקום שהיה צריך ללכת – אני איתו. בתי רחלי הייתה מאוד קשורה לרבנית. תמיד כשהרב לא היה בבית היא הייתה נשארת עם הרבנית עד שהרב היה מגיע. התקופה הזאת הייתה תקופה יפה שבה חלה אצלי התקרבות והתחזקות.

דוד בהרי עם הרב אטון ז"ל בסוכה

עברנו לגור בשכונת רמת אשכול במשך שש שנים ואז עברנו לשכונת מקור ברוך שבה אנחנו גרים בה עד היום. החיים בירושלים מאוד טובים ואני לא מצטער לרגע שעברנו לפה, אנחנו גרים בלב העיר: לכל מקום שאני רוצה ללכת הכל קרוב ולא צריך לנסוע ולעבור מאוטובוס לאוטובוס או רכבות. אני מאוד אוהב את השוק כי הכל נגיש וקל וקרוב לי מאוד לבית. אני אוהב גם את השכונה שבה אני גר שמוקפת בתי כנסת אליהם אפשר ללכת להתפלל בכל זמן – אם פספסתי מנין יש לי בעוד מקום עד לתפילה הבאה.

אנחנו כמשפחה אוהבים מאוד להיפגש מדי פעם ולעשות על האש בגן סאקר. מרים, אשתי, מאוד אוהבת להפתיע את הילדים ולעשות להם מסיבת יום הולדת בהפתעה. לאשתי מרים שתחייה יש מנהג מבית הוריה לעשות בערב ר"ח ניסן כמו מסיבה, שבה המשפחה מתאחדת ועושים כל מיני מאכלים ומטעמים שמייחדים את העדה שלה, העדה הטוניסאית, זה מאוד מאחד ומקשר בין המשפחה. למרות שאני לא קשור לעדה, אנחנו ממשיכים במנהג הזה. גם בשבת פרשת יתרו ביום חמישי אנחנו מזמינים את כל המשפחה ועושים כל מיני מטעמים ומתוקים וחוגגים את השמחה שהייתה כשנעצרה המגפה בתוניס, בה מתו הרבה ילדים ,לא עלינו. הערכים על פיהם גידלתי את ילדיי הם זה לכבד ולהעריך אחד את השני.

כיום אני קובע עיתים לתורה בבוקר ובערב. אני קם לתפילה בנץ החמה כבר מגיל בר מצווה ועד היום, אחר כך אני ממשיך בשיעור של הדף היומי, מתפלל מנחה וערבית ושיעור תורה. מדי פעם אני עושה תיקונים בבתים שאנשים צריכים.

טל דוד, המשתתף איתי בתכנית,הוא אחד מהנכדים האהובים עליי. כשטל דוד נולד אני ערכתי לו את ברית המילה בבית הכנסת בו אני מתפלל כל בוקר. טל דוד בשבילי הוא כמו נכד ובן ביחד.

מצד ימין סבתא מרים הבת רחל עם הנכד טל דוד וסבא דוד, משמאל: סבא דוד עם הנכד האהוב טל דוד הקרוי על שמו (הפדיון של טל דוד היה ביום שישי ט"ז אייר התש"ע)

הזוית האישית

סבא דוד בהרי: היה מאוד מהנה לעשות את התכנית הזאת עם הנכד שלי טל דוד להיזכר בכל התקופה שהייתה, איך חיינו פעם ולחזור אל העבר, יש בי געגועים לתקופה הזאת. נהניתי מכל הרעיון של התיעוד, היה מאוד נעים וכיף להכיר ולגלות תוך כדי אנשים שאנחנו מכירים אבל לא יודעים שהם קשורים אלינו. שוחחתי עם אביה של המורה המובילה רויטל, והיה לי מאד נעים. (ההורים של רויטל מובילת התוכנית גרים גם הם בשכונת מקור ברוך, עולם קטן). אני ממליץ מאוד לאנשים להצטרף לתכנית.

הנכד טל דוד אלבז: הקשר שלי ושל סבא שלי ממש חזק. סבא תמיד, אבל תמיד, מספר לי סיפורים על העבר. היה כיף ממש שסבא נכנס לבית הספר – איך שראיתי אותו זינקתי עליו. אני חושב שכדאי לילדים אחרים להצטרף בגלל שזה כיף וממש מרגש והם יכולים לגלות דברים על סבא וסבתא שלהם.

רויטל כהן קלפוס, מובילת תכנית הקשר הרב דורי: אני באה לכתוב ולנגד עיני עומדת הריצה בה פרץ טל דוד כשסבא הגיע לבית הספר. זו הייתה ריצה שבסופה זינוק וחיבוק. כל מי שהיה מסביב נפעם מהקשר והאהבה שיש בין הסבא לנכד. אין לי ספק שהמפגשים בתכנית הקשר הרב דורי וכתיבת הסיפור רק העצימו את הקשר. זכיתי לפגוש סבא אוהב ומאיר פנים. סבא דוד הקשיב בקשב רב לכל חבר בקבוצה. את סבא דוד זכיתי לראות ולשמוע מעלה זיכרונות עם סבתא דגנה לופז על שכונת גאולה ועם סבא אהרון בראשי על נחלאות, שוק מחנה יהודה ומקור ברוך הזיכרונות שלהם נגעו גם בי באופן אישי. גדלתי בשכונת מקור ברוך ותמיד מעניין לשמוע מה היה אז לעומת היום… תודה לכם ששיתפתם. סבא דוד וטל דוד היקר, מאחלת לכם שתמיד תהיו בקשר מיוחד ותתנו כוח אחד לשני.

סבא דוד והנכד טל דוד עובדים יחד על הסיפור

מילון

שכונת מקור ברוך
מקור ברוך היא שכונה במרכז ירושלים. גבולות השכונה הם רחוב מלכי ישראל בצפון, רחוב שרי ישראל במערב, רחוב יפו בדרום וגוש השכונות גאולה (זיכרון משה, שכונת אחוה) במזרח, הנתחם על ידי רחוב יוסף בן מתתיהו. הרחוב המרכזי בשכונה הוא רחוב רש"י. השכונה הוקמה בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20. השכונה נבנתה כשכונה מתוכננת לאוכלוסייה גדולה (3,000 נפש), בתבנית שתי-וערב עם רחובות "ישרים, כמידת זה כן מידת זה [כלומר, שווים ברוחבם], נקיים ומסודרים" ובתי מידות "יפים וממוספרים". השטח לשכונה נרכש מבית היתומים שנלר ב-1929 על ידי קבוצת סוחרים וקבלנים פרטיים. השכונה נבנתה בקצב מואץ כדי לאכלס פליטים יהודים מפרעות תרפ"ט שנמלטו מהעיר העתיקה ומטבח חברון. בניית הבתים מומנה ממקורות שונים, ובכללם הלוואות מבנק אפ"ק, הון פרטי של משקיעים ותרומות נדבנים. על בתים רבים בשכונה מונצח שם הנדבן (שהקדיש בניית בית לזכר יקיריו), או שם המממן (אז רשום על השלט שמו ותאריך ההקמה של הבית). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בתקופה הילדות שלי שלא היה כלום חוץ מלבן ולחם עם מרגרינה וזה היה מספיק משמח וטוב בלב“

”לנו היה את השפע הזה - "להסתפק במועט“

”טיפ לזוגיות טובה: אהבה בין אחד לשני. האהבה יוצרת את הקשר“