מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השנים הראשונות במדינת ישראל

רון וסבא יעקב
סבא יעקב בבית הספר היסודי בכיתה ח'
ימי דלות

"שמי יעקב, נולדתי בכורדיסטן אשר בעיראק. כורדיסטן היא חבל ארץ בצפון עיראק. הוריי היו עובדי אדמה. הם התפרנסו משלושה כרמים שהיו להם. לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, עלתה משפחתי למדינת ישראל. אני הייתי הבן הצעיר במשפחה ברוכת ילדים, הגענו לארץ במטוס. בשדה התעופה המתינו משאיות שהסיעו אותנו למחנה עולים בשער העלייה אשר שכן בפאתים הדרומיים של העיר חיפה. זה היה מחנה אוהלים, כל משפחה קיבלה אוהל להתגורר בו. חיינו במחנה כחודש וחצי בלי לעשות דבר. בכל יום עמדנו בתור על מנת לקבל מנת אוכל דלה כדי להתקיים. אני זוכר שהסתובבתי במחנה מבוקר עד ערב ללא מעש, כמו כל האחרים במחנה.

לאחר חודש וחצי הסיעו אותנו משאיות של הסוכנות למעברת הקסטל, שם זכינו לגור בתוך צריף שעשוי מפח. למרות שזה היה טוב יותר מלגור באוהל, זה היה מאוד קשה. הצריף היה קטן ושטחו 24 מטרים מרובעים. אני זוכר שהקפדנו שלא לגעת בפח בקיץ כי זה היה גורם לכוויה. מי שנגע בפח בחורף נכווה גם אז, בכווית קור.

בצריף לא היו מים זורמים ולא חשמל, במרכז המעברה עמדו ברזיות ומשם לקחנו מים בדליים. גם השירותים והמקלחות היו ציבוריים ושימשו את כל יושבי המעברה. בשל כך גם השירותים וגם המקלחות והברזיות היו מזוהמים ומלוכלכים.

בית הספר שבו למדנו באותן שנים היה בנוי משישה מבנים שהיו עשויים מעץ ירוק ועמדו על הפסגה אשר לרגליה הייתה פרושה המעברה. בימים הראשונים ישבנו על הרצפה באין כסאות ושולחנות. לימים זכינו לשבת על כיסאות ושולחנות שבית הספר קיבל. אני זוכר את מחנך הכיתה שלי, שמו היה משה הרשקו. הוא הגיע לבית הספר לבוש חליפה וענוב עניבה. הוא היה הונגרי במוצאו. הוא היה מורה מופלא, ממנו למדתי רבות.

משה, שידע כי אין להורינו כסף לקנות מחברות, הוציא אותנו לאזור הבנייה של השיכונים, יחד אספנו שקיות של מלט וחזרנו לכיתה, שם הוא גזר את השקים במספריים שהביא מביתו ועשה לנו מהם מחברות שאותן הוא הידק.

דבר מופלא נוסף שאני זוכר זה כיצד הוא לימד אותנו לצחצח נעליים. הוא הביא מביתו משחות נעליים וגם מברשות. הוא הוציא אותנו אל מחוץ לכיתה, הושיב אותנו במקום נוח וחלץ את נעלינו שאותן הוא צחצח במו ידיו. הוא הסביר לנו שככה שומרים על אורך חיי הנעל וזה חשוב, הוא אמר, כי להורינו הרי אין כסף לקנות נעליים חדשות.

הקשר בין המורה הזה משה לביני נמשך עשרות שנים, כי הוא אהב אותי מאוד וגם אני אהבתי אותו. לאחר פטירתו בגיל 94 ואני כבר מבוגר, נשוי ואבא לילדים ונכדים, פנו אליי ילדיו שאכתוב מאמר לזכרו שיופיע בספר הנצחה שלו. אחד מבניו ושמו אברהם הרשקו זכה בפרס נובל לכימיה."

סבא שלי כתב מאמרים וספרים על ימי ילדותו במעברה וגם הראה לי את הספר על המורה שלו משה הרשקו ובו מאמר שבתוכו כלולים גם סיפור הנעליים וגם הסיפור על המחברות משקי המלט.

הזוית האישית

רון: שמחתי לספר את הסיפור כי הנסיון של סבא ניתן ללמוד לקח שאפשר להתגבר על קשיים, ושום דבר אינו מובן מאליו. יש קשר בין המאמץ והרצון לבין התוצאות. הסיפור של סבא היה מעניין, חייו בילדותו היו קשים מאוד בשונה מחיינו שהם נוחים וטובים. למדתי שהמאמץ והרצון משתלמים.

מילון

מעברה
מעברה היא מחנה מעבר. "הבתים" עשויים מפח והם נקראים נקראים צריפים. שטחו של הצריף כעשרים וארבע מטרים והא מאכלס משפחה שלמה.

ציטוטים

”אם תרצו אין זו אגדה. ימי בראשית בארץ היו קשים מאוד והנה כיום הגענו לרווחה ולהישגים גדולים“