מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

השורשים לעולם נצורים בתוך הלב!

סבא שבתאי עם נכדו יוסף חיים
יוסף חיים מחופש
לשמחתי, גדלתי בבית רבנים ותלמידי חכמים, שבראש מעיינם היו רק שאיפות להקניית ערכים לדורות הבאים.

אני שבתאי מיכאלי, סבא של יוסף חיים, נולדתי להוריי מיכאל ותמרה מיכלאשוילי בשנת 1955 בגאורגיה בעיירה ואני בשכונה יהודית. נקראתי  על שם סבא רבא שלי מצד אמו של אבי. לפני נישואיי שם משפחתי היה: מיכלאשוילי.

הבית של סבא ר' אליהו ורות ז"ל

לסבי ולסבתי היו שבעה  בנים ושתי בנות. הם גידלו בביתם גם שתי יתומות (אחייניות של סבתי רות שהתייתמו בילדותן).

כאשר אני נולדתי, הוריי בנו בית גדול ומרווח משלהם, לא רחוק מבית סבי, ועברו לגור שם עם ארבעת אחיי ואחיותיי. גם דודיי בנו  להם בית משלהם. רק שני דודים נשארו לגור עם סבי. אני נשארתי לגור איתם בבית סבי. הייתי הנכד הבכור וכולם הרעיפו עליי המון אהבה ופינוקים. נקשרתי אליהם מאוד, אהבתי להיות שם ולא רציתי לעבור לבית הוריי.

הוריי, מצדם, לא לחצו עליי ולא שכנעו אותי להיות איתם. וכך, גדלתי אצל דוד ודודה שלא חסכו בשבילי ממרצם ומכוחם. הם נתנו לי את כל מה שאפשר לתת.

דוד שמעון ודודה אסתר שגידלו אותי

המשפחה ניהלה אורח חיים דתי, שני דודים שלי, היו מוהלים, שוחטים, חזנים ומורי הלכות בעיירה.

הבית של סבא ר' אליהו, היה גדול ומרווח בן 12 חדרים, הוא השתרע על שטח ענק של שתי קומות, בחצר שנבנתה מלבנים מיוחדות. מתחת לבית היה מרתף גדול, ששימש לנו כמחסן למוצרי מזון ביתיים, שסבתא הכינה, וליין ביתי שסבי הכין.

בשכונה שלנו היו חנויות, אבל רובן ככולן, לא היו כשרות ולפיכך, לא יכולנו לרכוש מהן את כל מוצרי המזון. בחצר גידלנו הרבה מיני עצי פירות ושפע של ירקות לסוגיהם. הייתה לנו פרה שגידלנו בבית. מהחלב הפקנו  מגוון עשיר של מוצרי מזון ביתי, שסבתי הכינה במו ידיה. בנוסף, גידלנו גם תרנגולות, ברווזים, ותרנגולי-הודו

אהבתי במיוחד את האוכל של אמי  שהכינה. ואת המאפים ופירות היבשים הביתיים הייחודים של סבתא ואימא.

הבית של הורי בגאורגיה

הלימודים

מטעמי כשרות לא הייתי בגן ילדים. למדתי בבית ספר על שם "גלקטיון טבידזה" [סופר ומשורר מהעיירה]  מבנה בית-ספר היה מרשים, אבל מבחינת ההתנהלות הוא היה לוקה בחסר, אפילו חדר האוכל לא היה שם. אומנם, זה לא הפריע לנו – היהודים, שכן, גם אם היה חדר האוכל לא היינו מתקרבים לשם מטעמי כשרות.

המדיניות של מוֹסְדות החינוך התנהלו ברוח אנטי דתית. ואי לכך, כל המקצועות שלמדנו, היו רק מקצועות חול. בכלל, באופן גלוי אסור היה לנו (התלמידים) ללכת לבתי הכנסת להתפלל, או ללמוד בתלמוד-תורה. היו לי מורים שלא זכורים לטוב במיוחד, חלקם גילו אנטישמיות ולא אהבו את היהודים…  מדי פעם, באופן אקראי ובהפתעה, היו המורים ומנהלי בתי-הספר מגיעים לבתי הכנסת על מנת לוודא שאין שם תלמידים מבית הספר.

אבל, זה לא הרתיע את ההורים שלנו מלקחת אותנו לבית הכנסת ולתלמוד תורה, הם עשו זאת  מתוך מסירות נפש עצומה.

ההורים שלי מיכאל ותמרה

בבית הספר הייתה הקפדה נוקשה על תלבושת אחידה לפי רוח המנהגים שלהם ועל-כורחנו נאלצנו להשתתף בטקסים שלהם ולא הייתה לנו ברירה. למדתי 10 שנות תיכון עם בגרות מלאה כנהוג אז בגאורגיה

ערכים ומנהגים יהודיים רכשנו בעיקר, בבית ואצל המלמד שהשרישו בנו את ערכם, חשיבותם ומשמעותם  לדורות. בגיל 3, התחלתי ללמוד "א' ב'" אצל המלמד. אהבתי מאוד את לימודי הקודש. אמרתי אצל המלמד?! כן, אבל זה לא היה מספיק בכדי להעשיר את הידע הן בלימודי תורה והן את הידע ביהדות ומנהגיה. אבל, היות שגדלתי לשמחתי, בבית של רבנים ותלמידי חכמים, העשרתי את ידיעותיי ביהדות ובמסורת על ידי המשפחה היקרה, שבראש מעיינם היו רק שאיפות של הקניית ערכים דתיים לדורות הבאים אחריהם.

הייתה לי ילדות מאוד שמחה ומאושרת. היו לי הרבה חברים מהשכונה וגם מבית הספר, שבו למדתי. בנוסף, היו לי גם בני-דודים רבים, אחים ואחיות. כולנו שיחקנו בחצרות השכונה, בכדורגל, קלאס, קפיצה בחבל ובכל מיני משחקים מאולתרים. בעיירה, היה בית כנסת גדול ומפואר, שהשתרע על שטח ענק, מקווה ובתי מרחץ, בית-שחיטה ומאפייה, לאפיית מצות של פסח.

בעיירה ואני, היה בית-חולים גדול ומפואר יחסית בזמנו… הייתה לנו גם מרפאה שכונתית המכונה בשם "פולי-קליניקה" שבאופן אישי, לשמחתי הרבה לא זכורים לי שם ביקורים.

חוויות ילדות

האירוע המשמח, שאני זוכר כנער בתחילת שנות בגרותי, הייתה חגיגת בר-המצווה שלי. האירוע התקיים בסלון הענק שבבית הוריי. היה זה גם זמן לשמחה פרטית שלי, קיבלתי מתנת בר-מצווה – שעון ואופניים.

זכור לי גם אירוע מעציב במיוחד, שארע בתחילת שנות בגרותי. אחרי הבר-מצווה שלי, נפטר המלמד שלי שלימד אותי מגיל שלוש עד הבר-מצווה שלי. פטירתו העציבה אותי מאוד. לאחר קבלת רשות מאבי ז"ל, אמרתי עליו כל אותה שנה קדיש. גם כיום, בכל שנה באזכרה שלו, אני ממשיך להגיד עליו קדיש.

כיהודי שומר מצוות אהבתי את כל חגי ישראל, אך הייתה לי חיבה מיוחדת לחג הפסח וזאת מכמה טעמים. מבחינתי, חג הפסח מסמל התחדשות, חופש, חירות וגאולה, שכה השתוקקנו לזה. במיוחד למי שגר במדינה שעל חירות וחופש אפשר היה רק לחלום עליהם…

בילדותי אהבתי את  תקופת אפיית המצות. במיוחד אהבתי את ריחם של המצות הטריות שיצאו מהתנור, הן היו מגרות את חוש הריח. חיכיתי בכיליון עיניים ללילה הנשגב של ליל הסדר, להתענג על המצות ולשאר המאכלים המיוחדים שהוכנו במיוחד לכבוד הלילה הנפלא הזה.

אהבתי ללכת לבית הכנסת עם אבא וסבא בשבתות ובחגים ולהתפלל.

סבי והוריי עסקו ביצור חבלים שנחשב לעסק משפחתי. עבדו אצלנו פועלים רבים, בעיקר יהודים, כי סבי והוריי העניקו חשיבות גבוהה לפרנס משפחות יהודים. ואמרו שיש בזה מעלה גדולה וב"ה העסק היה משגשג בחסדי ה'.

העלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1973 בגיל 18 יחד, עם הוריי, שני אחיי ושתי אחיותיי ועם דודיי ומשפחותיהם. סיבת העלייה הייתה כמובן, ציונות ומצוות ישוב ארץ ישראל.

יצאנו מגאורגיה ברכבת דרך מוסקבה והעיר ברסט שבבלרוס השוכנת בסמוך לגבול פולין. בפולין הייתה לנו תחנת ביניים, ומשם המשכנו לאוסטריה. שם עלינו למטוס לישראל, היישר לעיר אשקלון. שם אני מתגורר עד עצם היום הזה.

את השפה למדתי באולפן, לא היה לי קושי מיוחד ללמוד את השפה היות, שהיה לי רקע קודם. היות, שבילדותי למדתי ב"לשון הקודש",

כעולים חדשים הרגשנו קשיים בקליטה ובהתאקלמות. היה גם קושי מבחינה מנטלית, שכן, יצאנו ממדינה טוטליטרית למדינה דמוקרטית עם כל המשמעויות שבכך.

אחרי כשלושה חודשים מעלייתי לארץ, פרצה מלחמת יום הכיפורים, כעולים-חדשים לא היינו מוכנים מנטלית ונפשית ומאוד נלחצנו מהמצב. לא היינו  רגילים לצופרי האזעקות והריצה למקלטים. המקלטים אז היו ציבוריים. לא כמו היום, שלכל בית מקלט/ממ"ד משלו. היינו צריכים לצאת מהבית ולרוץ למקלט תת-קרקעי ציבורי משותף לכמה דיירים.

נישואיי

הכרתי בשידוך את אשתי ציפורה, שעלתה לארץ עם הוריה וארבעת אחיה בשנת 1971, התחתנו בשנת 1976 בגיל 21. טקס החופה התקיים בבית הוריה של אשתי, בהתאם למנהג העדה. לאחר מכן נסענו לאולם האירועים במלון ה"מלך שאול" שבאשקלון להמשך חגיגת החתונה. החגיגה הייתה "על רמה": אוכל כיד המלך, מוסיקה, הסרטה ותמונות כמובן.

החתונה שלנו

נולדו לנו ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות. הבת הבכורה שלי נולדה לי, בגיל 22

כיום אני פנסיונר. בעבר עבדתי במפעל "בגיר" שבקרית-גת כחמש עשרה שנים. כיום אין לי שום קשר למקצוע הזה. סדר יומי הוא, סדר יום רגיל. כגון: תפילת שחרית מנחה ערבית, שיעורי תורה קבועים פעמיים בשבוע  וכארבע שעות במסגרת תעסוקתית. את רוב זמני אני מקדיש למשפחה, מבלה בחברת ילדיי ונכדיי וקצת במועדון חברתי וכדומה.

אני ומשפחתי מתנהלים על פי המנהגים של אבותיי ושל אבות אבותיי.

יש לנו, עשרה נכדים בחסדי ה' בן פורת יוסף. ילדינו ונכדינו מבקרים אצלנו לעתים קרובות מאוד, וגם אנו מבקרים אצלם די הרבה, כי זה מה שמסב לנו אושר ונחת ב"ה!

הזוית האישית

סבא: המפגש עם הנכד היה מרגש מאוד, נהניתי מכל רגע. יישר כוח על היוזמה המבורכת.

הנכד יוסף חיים: עכשיו אני יודע הרבה דברים שלא ידעתי לפני כן.

מילון

דמקורטיה
דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון" חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון.

משטר טוטליטרי
משטר טוטליטרי הוא, סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכול יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.

ציטוטים

”לצעוד תמיד קדימה עם תקווה לחיזוק העתיד, מדי פעם לעצור, ולהביט אחורה לשורשים שבתוך האדמה!“