מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרישום החסר

יעל בצעירותה
יעל בילדותה עם אחותה הגדולה
סיפור חייה של יעל חזיז

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס אשדוד והקשר הרב דורי

שמי יעל (ג'קלין), נולדתי בעיר "בני-מלל" Beni-Mellal שבמרוקו בשנת 1952 או 1953… לצערי לא היה רישום מדויק, להוריי, דוד בן אבו (בנם של יוסף בן אבו ואיזה כהן) ומרימה (מרים, בתם של חנינה ו-איגאן כהן).

אני הילדה הקטנה בתמונה עם אחותי ובן משפחה 1962
אני הילדה הקטנה בתמונה

מנישואיו הראשונים של אבי – למרים אמי, יש לי ששה אחים ואחיות: ויקטור הבכור (1942), ריימונד (1945), מישל (1947), יוסף-ז'וז'ו (1949), אנוכי-ג'קלין (1953) ועמרם (1958).

מנישואיו השניים של אבי, לרחל, לבית משפחת מלכה, יש לי אחות בשם גאולה-ויויאן (1964) ואחי הצעיר יעקב (1967).

האחים והגיסות למשפחת בן אבו

כשנולדתי, קראו לי "איז'ה", ע"ש סבתא מצד אבא. אחיי לא אהבו את השם והחליפו אותו לג'קלין, שהיה שם אופנתי מאד באותה תקופה. שנת לידתי לא מדויקת שכן באותה תקופה לא היו קיימים רישומים מסודרים (למרות השלטון הצרפתי), לכן עלינו ארצה בלי מסמכי המשפחה וללא "הרישום המשפחתי" (Livert de famille). כל פרטי הלידות וכו' נותרו בריהוט בבית שעזבנו מאחור.

למרות פניותיי לכל הגורמים כעבור שנים (הסוכנות היהודית, עליית הנוער, הארכיון הציוני וכו') – לא נמצא דבר שיכול להעיד על שנת לידתי המדויקת. הדבר חורה ומכעיס אותי גם היום, על כי שלטונות העלייה לא דאגו לשמור על תיעוד מסודר.

כשהייתי בגיל שלוש שנים כל המשפחה עברה אל העיר הגדולה קזבלנקה. הסיבה הייתה  רצונם של האחים הגדולים ללמוד, להתקדם ולעבוד בעיר הגדולה. אבא נשאר לגור ולעבוד בבני-מלל, שכן היה לו מפעל תבואות ודגן והוא העסיק פועלים ערבים רבים, והיה בעל מעמד כלכלי וחברתי חזק בקהילה. אבא היה מגיע כל סוף שבוע להיות איתנו בבית.

בשנת 1962 אמי חלתה מאד ולמרות טיפולים פרטיים יקרים מאד היא נפטרה בגיל 42 באותה שנה. לאחר מותה, דאג אחי הבכור, ויקטור, לצעירים, ואבא המשיך בחייו בבני-מלל. זו הסיבה שאני ואחי יוסי נשלחנו לישראל דרך "עליית הנוער".

יש לציין שאחי ויקטור היה פעיל עליה יהודית במחתרת בשם "ציונה" כבר כשהיה בן 20.

וכך, בשנת 1964, הגענו ארצה דרך מחנה מעבר במרסיי –" Camp d'Arenas", שם שהינו כשלושה שבועות, והמשכנו באניה "ירושלים" עד לנמל חיפה. הגענו בתאריך 15-5-1964. מס' תעודת העולה שלי 225471. עברנו קליטה ראשונית ב"רמת הדסה" שבקריית טבעון. אירוע זה נחקק בזיכרוני לעד…

הריח – אוכל חדש, חדר אוכל משותף, אוכל זר ומוזר.

הלבוש – הורידו מעליי את בגדי הילדה והלבוש האירופאי-צרפתי שהגעתי עמו, הלבישו אותי במכנסי חאקי נפוחים, כובע טמבל, נעליים גבוהות, במקום נעלי ההליכה העדינות שהגעתי עמן.

השפה – דיברנו בעיקר בעזרת הידיים, שכן הצוות הקולט לא ידע שום שפה מלבד עברית, שלא הייתה שגורה בפי באותו הזמן.

השם – המדריכה: "איך קוראים לך?" אני: "ג'קלין". המדריכה: "זה לא שם ישראלי! מהיום נקרא לך יעל!" אני הייתי בהלם ובשקט. זאת הייתה הנורמה בזמנו, לעברת שמות.  ואני כילדה – מה יכולתי לעשות?

שנות לימודיי

למעט אנוכי ויוסי אחי (שעבר לפנימיית "הדסה נעורים" בנתניה), שאר בני המשפחה נותרו במרוקו. אחותי מישל נישאה בשנת 1963 לז'אק, ועלתה לאשדוד בתאריך 15/11/1963. הבדידות, החשש והפחד שחוויתי  – לא יתוארו במילים. כעבור מס' חודשים עברתי לפנימייה השנייה שלי – "נווה עמיאל" – אשר במושב שדה יעקב. הייתי שם 3 שנים עד כיתה ח', כאשר את מלחמת ששת הימים חוויתי בעמק יזרעאל, שם צפינו בקרבות של חיל האוויר מעל ראשינו.

פנימיה מס' 3 – מוסד חינוכי "עליה" בכפר אברהם שליד פתח תקווה, שם יכולתי לסיים את שנות לימודיי התיכוניים וקיבלתי תעודת בגרות בהצטיינות.

משנות הפנימייה אני נושאת ערב רב של זיכרונות מתוקים ומרים: המגורים המשותפים עם בנות נוספות, תורנויות המטבח, עבודת הרפת והשדה, ההווי החברתי וההתערות בארץ, רכישת השליטה בשפה, הכרויות עם מדריכים וחניכים חדשים מעדות ושפות שונות. כך, שש שנים, עברתי מסלול של ילדי פנימייה על כל המשתמע מכך.

בתום שנות הלימודים, נשלחנו כל הבנות בפנימייה לשירות לאומי בקיבוץ בארות יצחק, לעבודה בשדות התירס וברפת. מאחר ולמדנו בפנימייה דתית, לא התגייסנו לצבא – וחבל שכך היה.

אחוד המשפחה

אבי דוד, עלה לארץ בשנת 1965 היישר לאשדוד לרחוב אבן גבירול. הוא נישא בשנית לאישה נפלאה, רחל מלכא, אחייניתו של הרב הדגול, הרב אבוחצירא, וגיסתו של רבה הראשי של פתח תקווה הרב משה מלכה. יחד איתם עלתה הבת גאולה, וכאן באשדוד נולד אחי יעקב  הצבר הראשון במשפחה!

בארץ, כצפוי, אבי ירד במעמדו הכלכלי והחברתי. האו עבר למדינה חדשה עם מנטאליות אחרת, לא ידע את השפה והיה מלא בדאגה לכלכלת המשפחה. מצב רוחו בארץ היה שפוף ועצוב. על אף שנותרנו קרובים ומחוברים, לא הצלחנו "לרפא" את משבר ההגירה שלו, עד יום מותו בחודש אפריל 1983 ממחלה והוא בן 67 שנים.

אשתו השנייה רחל, חיה אחריו עוד כ-20 שנה ומתה בשיבה טובה.

קריירה ולימודים אקדמאיים

בתום השירות הלאומי הגעתי לאשדוד להתגורר ליד אחותי. נקלטתי לעבודה כעובדת סוציאלית זמנית בעיריית אשדוד, ומיד בתום מלחמת יום הכיפורים (1973) נרשמתי ללימודי הוראה בסמינר "אחווה". עבדתי כגננת ומנהלת גן במשך שלושה עשורים ובמקביל השלמתי תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני במנהל מערכות חינוך. בנוסף, השתלמתי בשלל הכשרות דוגמת הנחיית הורים, הדרכת צוותי הוראה, קבוצות דיון הורים-ילדים ועוד.

בשנת 2006 פרשתי לאחר שלושים ואחת  שנות עבודה במשרד החינוך ומאז עסקתי, לרוב בהתנדבות, בהוראת עולים באולפני עברית, שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים, הדרכה אמנותית בצהרונים, הדרכת תיירות באשדוד ועוד.

משפחה

את בעלי אורי הכרתי בקולנוע "אשדוד" בשנת 1976. נישאנו ב-9/6/1980 באולמי "לחיים" באשדוד ונולדו לנו 3 ילדים: יונתן יצחק (25.2.1982), מורין (14.6.1988) ודוד (20.12.1990).

החתונה שלי ושל אורי

יונתן בעל תואר שני במדעי המדינה ושיווק פוליטי ועובד כמנהל פרויקטים בחברה גדולה, מורין בעלת משרד עורכי דין ומומחית בתחום דיני נזיקין וביטוח, ודוד אדריכל ומעצב פנים שחי ועובד בלונדון. כולם רווקים עדיין, כנראה שהקריירה קודמת לנישואין, אך אין לנו טענות ואנו לא מתערבים בהחלטותיהם.

משפחתי בהרכב מלא

אורי פרש מעבודתו במחלקת ים בנמל אשדוד ב-3/12/2015, בתום 47 שנות עבודה כקצין מכונה. אנו ממלאים את הפנסיה שלנו בטיולים, לימודי קורסים, הרצאות, נסיעות וכו'.

אורי שחקן בנבחרת "פטאנק" של אשדוד ובעל מדליות וגביעים לרוב. עוסק בגינון וטיפוח שתילים, עבודות עץ, חובב ספורט אדוק ומטפל נאמן בכלב שלנו – קיפר.

אני עוסקת המון בציור, ספורט, תיאטרון וקולנוע, קבוצות לימוד שונות ועוד.

אני מאושרת בבניית משפחתי, בהישגיי הלימודיים, בהישגי ילדיי, מרבה לקיים קשרים חברתיים, ממלאת את הזמן בלימוד וסקרנות ופיתוח עוד ועוד אופקים חדשים. למרות נקודת פתיחה מוחלשת כילדת פנימייה בארץ חדשה, אין בי חרטה על השנים הראשונות בארץ. החישול והנחישות מקורם שם. אם יש מעט כעס אז הוא כלפי רשויות הסוכנות רק על כך שלא דאגו לשמר לנו תיעוד (שיצרה מעט תחושת תלישות מהמקורות).

הזוית האישית

יעל: כל אימת שאני חוזרת אחורה בזמן, אני מתמלאת עצב על נסיבות עלייתי כילדת עליית הנוער. גם על יחס אנשי ה"סוכנות" הכעס נותר עד היום. לא קלה הייתה דרכי לאורך השנים, אך לבסוף הגעתי אל הנחלה וההגשמה האישית. לא ניתן, לעד, לנתק עבר מהווה. והוא מלווה אותי כצל עובר ובר קיימא. מקווה שאוכל להשאיר לדורות הבאים מעט הבנה ומידע על מה שהיה "לפני שנולדו…."

מילון

פטאנק
פטאנק (בצרפתית: Pétanque) הוא משחק כדור ממשפחת הכדורת (כדורת חצר) שמקורו בצרפת. הפטאנק פופולרי מאוד בצרפת, ומזוהה עם דרום הארץ ובמיוחד באזור פרובאנס, שם הוא הומצא בשנת 1910 בעיר לה סיוטה.

ציטוטים

”אין בי חרטה על השנים הראשונות בארץ. החישול והנחישות מקורם שם“