מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הריקוד הוא אהבת חיי

יעל דרורי
הריקוד הוא אהבת חיי
סיפורה של יעל דרורי חברת הנהלת תנועת של"מ

במסגרת יוזמת "והגדת" של תנועת של"מ תועד סיפורה של יעל דרורי, חברת הנהלת תנועת של"מ.

יעל דרורי מספרת:

נולדתי בפתח תקווה בשנת 1939, אנחנו מוותיקי פתח תקווה. סבתא שלי מצד האימא הגיעה מרוסיה ועלתה עם בתה הקטנה לישראל לפתח תקווה. נולדו לה עשרה ילדים, היא קיבלה תעודת הוקרה על כך בתקופת עידוד הילודה בישראל: "בשנים הראשונות שלאחר הקמתה, העניקה מדינת ישראל את "פרס הילודה" – מענק של 100 לא"י לאימהות שילדו עשרה ילדים או יותר, שביטא את הוקרת המדינה לאימהות אלו. הפרס המזוהה עם דוד בן-גוריון, שקשר קשר בל ינתק בין רוב יהודי בארץ ישראל ובין ריבונות יהודית בארץ ישראל, הוענק גם על ידי משה שרת בהיותו ראש ממשלה". (ויקיפדיה)

אמי הייתה עקרת בית מופלאה, בעלת כישרונות רבים שבחלקם לא מומשו. היא הייתה מבשלת ואופה עוגות ומקשטת אותן במקצועיות רבה. בכישורנה הרב, תפרה לי את כל הבגדים שלבשתי, כולל את שמלת הנשף שלי בסיום לימודי בכתה יב' וגם בסיום לימודי בסמינר. בערוב ימיה נתנה ביטוי גם לכשרון הציור שלה והתחילה לצייר, עד היום, ציוריה מקשטים את קירות ביתנו ובתי הנכדים והנינים.

אבי נולד בירושלים, הוא הגיע לפתח תקווה כרווק ובעקבותיו עברה כל משפחתו לפתח תקווה. הוא הכיר את אמי, התאהב בה והם נישאו. נולדו להם שלושה ילדים: אני, יעל ובנוסף עוד אח ואחות.

משפחה לוחמת

המשפחה שלי הייתה משפחה לוחמת. שני הדודים שלי ישבו במחנה המעצר בלטרון על פעילותם המחתרתית. מחנה זה הוקם בתקופת שלטון המנדט הבריטי ושימש בתחילה לכליאת שבויי מלחמה גרמניים ואיטלקים היה אגף מיוחד בו נכלאו אנשי המחתרות היהודיות: הגנה, אצ"ל ולח"י.

מזכרונות ילדותי, אני זוכרת שסבתא שלי הייתה נוסעת לבית הסוהר כדי להביא אוכל לבניה. באחד מביקור סבתי במחנה המעצר בלטרון, התלוויתי אליה לביקור הדודים שלי. הייתי ילדה קטנה, עם סרט אדום בשיער. אני זוכרת שהחביאו לי מעטפה בחולצה שלבשתי. כשהגענו למקום, השומרים בדקו את סבתא שלי ואותי בקפדנות, אך לא מצאו את המעטפה. כשנפגשנו עם דודי הוא חיבק אותי ושלף מחולצתי את המעטפה, מעטפה זו הכילה את תוכנית הבריחה של האסירים מכלא לטרון, שאכן התבצעה. בתום שלטון המנדט הבריטי ננטש המחנה ונהרס בקרבות הקשים שהתנהלו במקום במלחמת העצמאות.

לימים כשבגרתי, נסעתי עם צוות מורים לסיור בלטרון, במהלך הסיור סיפר המדריך את סיפורו של המקום וגם את הסיפור על אותה ילדה קטנה, שבחולצתה הועברה מפת תכנית הבריחה מהכלא. ולמשמע הסיפור אני צעקתי – הילדה הקטנה – זו אני!!!

זו ילדותי…המיוחדת!

ילדותי עברה עלי בפתח תקווה, שם גם למדתי. בתום לימודי התגייסתי לשירות הצבאי ושימשתי בתפקיד פקידה בצנחנים. אחרי שנה התחתנתי עם זאביק בן זוגי. את זאביק הכרתי באוטובוס שהסיע את להקת המחול שלנו. זאביק היה נגן קלרינט שצורף כאמן, נגן להופעות של פסטיבל הריקוד שבו הופענו אני וחברותי ללהקה. כל הבנות רדפו אחריו, אך בסוף הוא בחר בי ו"עד היום אני רוקדת לצלילי חלילו…"

המשכתי את לימודי בסמינר "שיין". ובמהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים: בתנו סיגל, שהיא ממשיכת דרכי בתחום החינוך החברתי. בננו, רועי, גם הוא היה נגן, שסיים לימודיו בבית הספר "בתלמה ילין" והיום עושה עסקים. הללי, גם היא רקדנית, שסיימה לימודיה "בתלמה ילין",  התאהבה בישראלי שגר באוסטרליה. היא, עברה לגור עמו באוסטרליה והיום היא מנהלת את "הבית"-  המרכז לתרבות ושפה עברית במלברון, אוסטרליה. מילדינו זכינו לתשעה נכדים ושני נינים.

הריקוד הוא אהבת חיי

משחר ילדותי התחלתי לרקוד, למדתי בלט קלאסי ומודרני. בצעירותי השתתפתי בלהקה של יונתן כרמון יחד עם גברי לוי. הופענו בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. בעיקר מצעדי – "דפילה" תהלוכה /מצעד של כל הלהקות, שחבריהם היו לבושים בבגדים לאומיים ולוו ע"י נגנים. בימים בהם לקחנו חלק בפסטיבלים, בתהלוכות ובמצעדים, נוצר הווי מיוחד ללהקה. בערבים הייתה תמיד התכנסות ספונטנית בחוץ, לשירה וריקודים. החברה הישראלים תמיד היו המרכז היוזם. נפגשנו עם להקות שונות ממדינות שונות, ריקודי העם היוו גשר בין עמים. זכור לי שבשנות ה-80 הראשונות, הרקדנים מברית המועצות, שהשתתפו, היו בפיקוח ונמנע מאיתנו קשר ישיר עם שאר הרקדנים. מתי כן הצלחנו לדבר עמם? רק בשעות הבוקר, במפגש המשותף שהיה לנו במקלחות בעת צחצוח השיניים. נוצר קשר ללא שפה: "שבת שלום", "שלום עליכם" ואנחנו הגנבנו לידיהם שקית קטנה ובה: סמל ירושלים, ספר תנ"ך קטן, שהכנו מראש בארץ – האושר היה גדול.

 יעל דרורי בצעירותה 

תמונה זו מצאתי בדרך מיוחדת. ליום הולדתי, נכדתי היקרה הכינה לי אלבום שי עם תמונות שלי מתקופות שונות. שם באלבום בין התמונות  מצאתי את התמונה הזאת.

במקביל לריקוד התחלתי ללמוד בסמינר למורות, כי אבא אמר: "ריקוד זה לא מקצוע – תלמדי להיות מורה!". שמעתי בקולו, למדתי ולימדתי. התחלתי את עבודתי כמחנכת בבית הספר "סלומון" בפתח תקווה. לצד תפקידי כמורה ומחנכת, התחברתי לחינוך החברתי. תמיד הרגשתי את עצמי כמדריכה ולא כמורה. הבנתי שכל אחד הוא מיוחד, תמיד הקשבתי ואפשרתי. אצלי במטבח, נוסדה מועצת התלמידים הראשונה. עד היום ה"סלמוניות", קבוצה של ארבע עשרה נשים, תלמידותי מבית הספר, נפגשות אחת לחודש, למפגש חברתי.

תמונות מתחילת עבודת ההדרכה בפעילות החברתית בחינוך היסודי

בהמשך התקבלתי לעבוד כמדריכה בחינוך חברתי וכדי להתקדם הלכתי ללמוד באוניברסיטת "בר אילן". שהורי עזרו לי בניהול הבית ובטיפול בילדים. לאחר קבלת התואר מהאוניברסיטה, הפכתי למפקחת במשרד החינוך ובסופו של דבר ניהלתי את המחלקה הארצית לחינוך חברתי ויזמות במשרד החינוך.

מגוון התכנית שפיתחתי במערכת החינוך עבור החינוך החברתי

בעבודה הייתי מאד מאורגנת מסודרת. הייתי שקועה כל כולי בעבודה בעבודה, התמסרתי לעבודתי באופן טוטאלי ולא יכולתי לאפשר לעצמי להתחייב למפגשי אימון בלהקת הריקוד. היה  בלתי אפשרי לשלב את הריקוד עם העבודה והבית, לכן וויתרתי על הריקוד, למרות שבלב תמיד רציתי להמשיך לרקוד.

סגירת מעגל

הריקוד אפשר לי לעוף, תמיד ידעתי שדרך הריקוד אוכל לנשום אויר. זה היה צורך ותמיד חיפשתי מסלולים לריקוד. בליבי ידעתי ואמרתי לעצמי, שיום אחד אחזור לריקוד ואכן חזרתי לרקוד כשהתפנתי ויצאתי לפנסיה. רק לפני ארבע שנים, מצאתי את המסלול לריקוד אצל גלית ליס, שהיא מתמחה במחול לנשים מבוגרות.

סיפור חיי הוא ריקוד מתמשך. תמיד יש לו קצב, יש לו סגנון, לפעמים הוא למעלה, מתעופף ולפעמים הוא שוכב על הרצפה ומתנועע אבל תמיד רוקדובתנועה עם חיוך ומנגינה בלב.

על התפתחות החינוך החברתי בחינוך היסודי במשרד החינוך, ועל סיפור התנדבות שלי, בתנועת של"מ, החל מימי הווסדות התנועה ע"י ד"ר קליין, יסופר בפרקים התיעוד הבאים.

הזוית האישית

טליה נאמן: יעל דרורי מעמודי התווך של תנועת של"מ החל מראשיתה, בהובלתו של ד"ר שלום קליין, מייסד תנועת של"מ – שירות לאומי למבוגר. יעל דרורי פיתחה תוכניות חברתיות לאורך השנים, כמו תוכנית זה"ב בגן, שפותחה יחד עם רונית רביב, תכנית הממשיכה ומופעלת בהצלחה בגני הילדים ברחבי הארץ.

הסיפור תועד במסגרת תוכנית המתעדים – תנועת של"מ.

מילון

עידוד הילודה
שנים הראשונות שלאחר הקמתה, העניקה מדינת ישראל את "פרס הילודה" - מענק של 100 לא"י לאימהות שילדו עשרה ילדים או יותר[5], שביטא את הוקרת המדינה לאימהות אלו. הפרס המזוהה עם דוד בן-גוריון, שקשר קשר בל ינתק בין רוב יהודי בארץ ישראל ובין ריבונות יהודית בארץ ישראל, הוענק גם על ידי משה שרת בהיותו ראש ממשלה. (ויקיפדיה)

מחנה המעצר בלטרון
מחנה המעצר בלטרון היה מחנה מעצר שהוקם בלטרון על ידי שלטונות המנדט הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה ואשר שימש לכליאת שבויי מלחמה גרמניים ואיטלקים וכן לכליאת אלפי תושבים של ארץ ישראל, יהודים וערבים. בתום המנדט הבריטי ננטש המחנה ונהרס בקרבות הקשים שהתנהלו במקום במלחמת העצמאות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הריקוד הוא אהבת חיי!“