מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הרופא המזמר

אוראל וסבא רבא
סבא רבא וסבתא רבתא עם סבא של אוראל
כך עברו השנים

קוראים לי יוסף פולגין, על שם הסבא שלי. נולדתי בתאריך 14 לפברואר 1935 בליטא, בעיר קוונו ליחזקאל וחסיה. היו לי חיים טובים, המשפחה שלי הייתה אמידה, לאבא שלי הייתה חנות והוא תרם הרבה כסף לקהילה היהודית בעיירה שלנו וגם לקהילות יהודיות אחרות.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן 6. היה לי קשה כי שנה לפני זה אבא שלי נפטר. ואז אימא שלי לקחה אותי ואת אחי שצעיר ממני בארבע שנים וברחה לעומק ברית המועצות, וכך הגענו לפרוור של העיר ברנאול בסיביר. אלה היו שנים מאוד קשות, לקחו את כל הגברים לצבא. היינו צריכים לשרוד עם מה שיש. אימא שלי התחילה לעבוד במפעל, ואני הלכתי בשנת 1942 לכיתה א', אבל עליי לציין שבבית אימא שלי לימדה אותי כבר אותיות וחשבון, אז היה לי קל.

כשסיימתי כיתה א', המורים החליטו להקפיץ אותי לכיתה ג'. במקום בו גרנו היה די קשה מבחינת מזג האוויר, בחורף היה קור של עד 30 מעלות מתחת לאפס. היינו צריכים גם ללמוד וגם לעבוד, כי לא היו גברים שיכולים לעבוד. ואז מ-8 בבוקר אני למדתי, ומשעה 3 בצהריים עד 11 בלילה אני עבדתי. עבדתי באספקת מים לתושבי הפרוור שגרנו. לקחנו מים מנהר שעבר במושבה, היה לנו סוס עם עגלה וחבית, קרוב ל- 250-300 ליטרים. עבדתי עם עוד ילד שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים. ירדנו עד למקום שבו אפשר למלא מים בחבית, ונסענו לאט לאט למקום חלוקת המים. אנשים כבר חיכו עם דליים וכלים אחרים, ואנחנו מילאנו מים עם צינור מהחבית. כשנגמרו המים מהחברית, נסענו שוב לנהר. וככה עבדנו עד 11 בלילה. ב-11 היינו חוזרים למקום מסוים להחזיר את הסוס והעגלה, וככה היה יום יום במשך שלוש שנים. היה קשה, לא היה לנו הרבה אוכל. אימא שלי יכלה לקנות לחם ותפוחי אדמה וקצת חלב, והייתה עושה כל מיני דייסות ממה שאפשר היה לקנות בחנות. ככה עבדנו למדנו ושרדנו.

בשנת 1944 עברנו לגור במקום אחר במזרח הרחוק, בעיר שנקראת קומסומולסק, בפרוור של העיר. למדתי כבר בכיתה ה', והיה לנו קשה להגיע לבית הספר, אז באותו מקום עברו מכוניות אמריקאיות שהאמריקאים תרמו לרוסים משאיות, ואנחנו היינו מחכים עם ווים מחוטי ברזל ותופסים עם הווים את המגלשיים של המשאיות מאחורה, וככה היינו נוסעים 6-8 ק"מ. גם שם עבדנו קשה בכל מיני עבודות מזדמנות, אימא שלי עבדה במפעל, וכך היינו כל זמן המלחמה. היה גם קשה עם האוכל, היינו צריכים ללכת באביב לשדות ולאסוף תפוחי אדמה שהיו קפואים. מתפוחי האדמה האלה הכנו קמח ואימא שלנו הייתה אופה לנו כל מיני לחמניות וכו'.

בשנת 1945 נגמרה המלחמה, הגרמנים ברחו וגם אנחנו עזבנו בשנת 1946 את המזרח והגענו לריגה. במרץ 1946 הגענו לריגה, שם גר אח של אימא שלי, גרנו אצלו כמעט שנתיים. אני זוכר ששם התחלתי לראות איך חיה קהילה יהודית. גרנו לא רחוק מבית הכנסת. אני זוכר שקנינו 3 קילו קמח ונתנו לבית הכנסת, ובמקום זה קיבלנו קמח מצות לפסח. אני זוכר את התפילות של החזנים, ומה שנשאר לי בראש זה חזן בשם מישה אלכסנדרוביץ', שהיה זמר טנור מאוד מפורסם בברית המועצות, והוא היה מגיע לחזן בבית הכנסת בחגים היהודיים.

כך עבר הזמן, אני סיימתי בית ספר בשנת 1953 והייתי צריך להיכנס ללימודי השכלה גבוהה. אימא שלי אמרה שהכי טוב בשבילי ללכת ללמוד רפואה, ובאותה שנה נפטר המנהיג של ברית המועצות, סטאלין, ואז המצב הפוליטי הפך להיות יותר קל, יותר נסבל, אבל היו אנשים שעדיין עוד תמכו בכל הפוליטיקה של סטאלין. אחרי פטירתו אני זוכר אישה אחת שהכריזה בקרמלין שכל הרופאים שעבדו בקרמלין וטיפלו באנשי המפלגה ואנשי הפוליטיקה – צריכים לרדוף אותם. בגלל שבבית החולים הזה רוב התפקידים הראשיים היו נעשים על ידי פרופסורים יהודים, רופאים דגולים מאוד מפורסמים, פיטרו את כולם וכך התחילה תקופה שבה פיטרו את כל הרופאים היהודים באוניברסיטאות. באותה שנה בספטמבר הייתי צריך להתקבל ללימודים. היה קשה מאוד, היו מכרזים, באוניברסיטה של ריגה היו 12 מועמדים לכל מקום ללימודי רפואה. היה קשה להוציא ציונים טובים בגלל שהיית יהודי. ובכל זאת אני התקבלתי ללימודי רפואה ולמדתי באופן חרוץ מאוד, אפילו קיבלתי מלגה. גם אח שלי למד בבית הספר ואימא שלי עבדה כרואת חשבון. בשנה השלישית ללימודים שלחו אותנו לשדות לקטוף פירות ולאסוף ירקות, לעזור לחקלאות, זה היה בשנת 1955. ואז לפי מה שאני זוכר, חברים שלי אמרו לי שיש לי קול יפה ושכדאי לי ללמוד פיתוח קול. הלכתי ונבחנתי, ובאמת קיבלו אותי לקונסרבטריון. וכך למדתי גם רפואה וגם פיתוח קול, ועשיתי הכל בהצלחה רבה.

באוניברסיטה היינו קבוצה קטנה של סטודנטים שעזרנו לפרופסור דגול ששמו סטרדין לאסוף דברים למוזיאון ההיסטורי של הרפואה. זה המוזיאון היחיד בעולם שקיים בריגה, מוזיאון היסטורי של הרפואה. כל מי שעזר לארגן ולהפוך את המקום הזה למוזיאון, היו סך הכל חמישה סטודנטים, בהם גם אני, ואת השמות שלנו רשמו על קיר המוזיאון, ונתנו לנו מדליות זיכרון לכבוד פתיחת המוזיאון.

כך סיימתי את הלימודים באוניברסיטה, וקיבלתי את אות הסיום של האוניברסיטה לרפואה. בשנת 1960 נולד לי ולאשתי הראשונה, רגינה, בננו הבכור, אילושה. בנוסף גם המשכתי לשיר, התקבלתי לפילהרמונית, השתתפתי בתחרויות וקיבלתי פרסים. הפרס הכי גבוה שקיבלתי היה בשנת 1967, כשהיה 50 שנה למהפכה הרוסית, והייתה תחרות זמר בינלאומית, שם קיבלתי מקום שלישי, זה היה מאוד מכובד. הייתי גם בתחרויות בריגה, בהן קיבלתי גם מקום ראשון. עד עלייתי ארצה השתתפתי בכל מיני קונצרטים בכל מיני ערים בלטביה וגם מחוצה לה – בטאלין, בוילנה, בקאונס.

במקביל עבדתי ככירורג בבית חולים. כירורגיה הוא מקצוע מאוד קשה, מאוד רציני, ויש הפתעות יומיומיות. אני זוכר שיום אחד הביאו לי ילד בן 10 שהיו לו כאבי בטן, הבטן הייתה נפוחה והוא בכה מכאבים. אימא שלו סיפרה שהוא מאוד אוהב אפרסמונים והאפרסמונים חסמו לו את המעיים. כשפתחתי את הבטן, התברר שהאפרסמונים שהילד אכל עשו פקק שלא זז וסתם לו את המעיים, וברגע שהוצאתי את הפקק הכל הסתדר. כעבור שלושה ימים הילד הלך הביתה עם חיוך. כעבור שבוע הגיעו למחלקה אנשים עם סל שלם של אפרסמונים שהביאו במתנה למחלקה. היו עוד כל מיני הרפתקאות, גם בשלבים שונים של העבודה שלי כרופא.

כל הזמן גם שרתי וגם עבדתי. במשך היום עבדתי בבית חולים ובערב הופעתי בקונצרטים, עד שנת 1973. בשנת 1971 אני עשיתי דוקטורט וקיבלתי תואר שלישי ברפואה, ובשנת 1972 החלטנו שהגיע הזמן לעלות ארצה. אבא שלי בזמנו נתן למשפחה שלו כסף מהרווחים של החנות שלו, ושתי אחיות שלו כבר היו בארץ. אז ידענו בעצם שלארץ ישראל אנחנו נוסעים הביתה.

הגענו בשנת 1973 בעלייה די קשה. התחלנו לגור בחיפה, שם למדנו באולפן ואז קיבלנו מקום מגורים באשקלון, שם התחלתי גם לעבוד בבית החולים. עבדתי כרופא מומחה בזכות זה שקיבלתי בישראל הכרה שאני מוכר כמומחה מיום עלייתי ארצה. התחלתי לעבוד בבית החולים באשקלון כרופא בכיר, וכעבור שבועיים מאז שהתחלתי לעבוד, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני הייתי רופא כירורג מוטס. היו באים מסוקים פעמיים בשבוע לבית החולים, אני הייתי עולה למסוק והיינו טסים לסיני, בעיקר בערבים ובלילות, אוספים פצועים שזקוקים לניתוחים וחוזרים לבית החולים באשקלון או בבאר שבע. אז גם שם היה לנו די קשה, כי היינו עובדים עם הרבה תורנויות בבית החולים וגם לנתח את פצועי המלחמה. מאז ועד שנת 2000 עבדתי כרופא כירורג גם בתל השומר וגם בבית החולים באשקלון. משם יצאתי לפנסיה בשנת 2000. בזמן הקורונה, אנחנו הרופאים קיבלנו אותות הכרה מנשיא המדינה ומהסתדרות הרופאים. זה כהוקרה על העבודה וכל מה שעשיתי ברפואה.

אני נשוי למירלן, יש לי שלושה ילדים, תשעה נכדים וחמישה נינים חמודים שאני אוהב אותם מאוד. אוראל הוא הנין הבכור שלי.

הזוית האישית

סבא: אני התרגשתי מאוד לספר לאוראלי את סיפור חיי.

אוראל: היה לי כיף לשמוע את הסיפור של סבא שהיה מעניין מאוד.

מילון

כירורג
רופא מנתח

מישה אלכסנדרוביץ'
מיכאל (מישה) אלכסנדרוביץ (ברוסית: Михаил Александрович; ‏23 ביולי 1914, מחוז בלבי (אנ'), האימפריה הרוסית - 3 ביולי 2002, מינכן) היה זמר וחזן יהודי בעל קריירה בינלאומית, שהשתרעה למעל 7 עשורים. במרץ 1971 הגיש בקשה להגר לישראל, ולמרות היד הקשה שננקטה נגד מבקשי אישור יציאה, התקבלה בקשתו מיד. הוא נחת בישראל בנובמבר 1971 יחד עם בני משפחה. במשך שהותו הקצרה בארץ היה חזן בבית הכנסת הגדול ברמת גן. בשנת 1973 היגר לארצות הברית, והתגורר שם עד לאמצע שנת 1990, אז עבר להתגורר במינכן שבגרמניה, שם חי עד יום מותו ב-2002. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לעבוד ללא הפסקה“

”מה שנשאר לי בראש זה חזן בשם מישה אלכסנדרוביץ', זמר טנור מאוד מפורסם בברה"מ, הוא היה מגיע לחזן בבית הכנסת בחגים“